קשב, מבט ותקשורת בין-אישית

האדם מצוייד בחושים המאפשרים לו לקלוט מידע מסביבתו, המפציצה אותו בגרויים לאין ספור. עם זאת, יכולת האדם לקלוט גרויים ולהגיב להם, מוגבלת. הסיבה לכך נעוצה במגבלות מערכת העצבים שלנו, אשר, בדומה למערכות העצבים של בעלי-חיים אחרים, אין לה יכולת לעבד, לזכור ולהגיב לכל הנתונים שהיא קולטת. לפיכך, כבר בשלבים מוקדמים באבולוציה נוצרה בבעלי-החיים מערכת סינון של הנתונים הנקלטים על-ידי מערכת העצבים, אשר קובעת אלו נתונים ישאירו את רישומם על האורגניזם, ואלו מהם יחלפו ללא תגובה או זכרון. אחת העדויות לסדר קדימויות כזה היא היעילות הגבוהה יותר של איתור נתונים, המתרחשת במצב שבו האובייקט אותו מחפש האורגניזם הוא בעל דגם מוכר לו וידוע מראש. האתולוגים קראו למנגנון זה "דגם חיפוש". מנגנון זה מנפה את כל הגרויים השונים מאותו דגם, ובכך מאפשר תגובה מהירה של בריחה מכל מה שדומה לטורף, נסיון טריפה מיידי של אובייקטים הדומים לטרף, או חיזור - כאשר האובייקט שנקלט במערכת החושים של האורגניזם דומה לבת-זוג. באופן מפתיע, דגם החיפוש אינו דגם מלא של האובייקט המבוקש או של זה אשר ממנו יש להזהר, אלא מודל חלקי, מעין קריקטורה של מאפיינים שונים של האובייקט הזה. תופעה זו ידועה ומוכרת בבעלי-חיים רבים, ובהם אפילו בעלי חיים פרימיטיביים, יחסית, כמו דגים ועכבישים קופצים.

אלומת קליטת החושים

דגם חיפוש מהווה מנגנון אחד של סינון נתונים, הבונה תמונה מנטלית, חלקית בדרך כלל, של האובייקט אותו מחפשים, או של זה אשר יש להזהר ממנו. אמצעי סינון אחר הוא יצירת אלומה של גרויים שנקלטים בעוצמה גבוהה על-ידי בעל-החיים, ואשר כל אלו המצויים מסביב לה נקלטים בעוצמה פחותה בהרבה. לקליטה של גרויים באלומה הממוקדת בכיוון, ולפעמים גם במרחק מסויים, אנו קוראים קשב (attention).

כדוגמא, ניתן לראות בטבע תקשורת של קשב באותות ששולח טרף לטורפו, כדי להוסיף לו מידע שמיקומו נתגלה. לאחר שנתגלה, מוטב לו לטורף שלא ימשיך בנסיונות הטריפה, אלא יחפש לו טרף אחר, פחות עירני, שהסיכוי לתפוס אותו גדול יותר. הרווח לנותן האות, ברור. אותות מסוג זה צריכים להראות לטורף שאלומת הקשב של טרפו מופנית כלפיו. כדי להעביר מידע כזה באופן אמין, כל שאותות אלה צריכים לעשות הוא להדגיש את אלומת הקשב של חושי הטרף, ובעיקר את זו של העיניים והאזניים. טרף שמשתמש בראייה סטריאוסקופית, מפנה את אלומת הקשב הויזואלית שלו אל הטורף בכך שהוא מביט בטורף בשתי עיניו, בדרך כלל כאשר פניו פונות אל הטורף. הבלטה של הקשב יכולה להיווצר על-ידי הדגשת סימטריית הפנים בעזרת דגמי צבע סימטריים, או בעזרת קרניים. בארנבות, למשל, שאינן משתמשות בראייה סטריאוסקופית, אלא עוקבות אחר הטורף, בדרך כלל, בעין אחת בלבד, קל לראות את אלומת הקשב האקוסטית שלהן יותר מאשר את זו הוויזואלית, משום שהן מפנות אל הטורף את אזניהן הארוכות. במינים רבים של ארנבות עטורים שולי אזניהן בצבעי לבן או שחור, מה שמבליט לטורף עוד יותר את כיוונן המדוייק.

בניגוד להדגשת האוריינטציה המרחבית, הנוצרת בעזרת ההבלטה של הפניית אלומת הקשב כלפי הטורף, משתמשים בעלי-חיים אחרים, כמו ציפורים שראייתן אינה סטריאוסקופית, ואשר אין להן אזניים בולטות כמו לארנבות, בהבלטת הקשב בעזרת אוריינטציה כרונולוגית (במימד הזמן). במחקר על סיקסק, ציפור קרקע, מצאתי שהוא מחווה קידות (תנועות ראש מעלה ומטה) בתדירות גבוהה יותר כלפי, בכל עת שהתחלתי לנוע לכיוונו. הדגשת המעקב של הסיקסק אחרי תנועותי בעזרת קידות, הדומה לתגובתו כלפי טורפים טבעיים שלו, יכולה להעיד לטורף על כך שהוא נמצא במעקב קבוע, כלומר, במוקד אלומת הקשב של הסיקסק. התזמון של הקידות, מיד לאחר תנועה של האובייקט אחריו הוא עוקב, היא שיוצרת את האוריינטציה הכרונולוגית, וממענת את הקידה, ולכן גם את הקשב, לעבר הטורף.

צבע העין האנושית והתרחבות האישון

כיוון הקשב הויזואלי של האדם נקבע לפי הכיוון והמרחק אליהם הוא מתבונן. בין אם נרצה ובין אם לאו, במודע ושלא במודע, אנחנו שולחים אותות תקשורתיים המעידים על הכיוון והמרחק אליהם אנחנו מביטים.

לטיפוס כזה של אות קראתי מגבר בשל אופי פעולתו – הגברת יכולת המתבונן לקבל מידע שיכול היה לקבל גם קודם לכן, אם כי בפחות יעילות. בעזרת מבנה העין המיוחד לאדם, ושילוב הצבעים שלה, נותן האדם מידע מדוייק יותר על כוונותיו, וממרחק רב יותר מאשר עושים זאת הקופים. לכך יש משמעות חברתית עצומה: ככל שהרווח הנובע מהסתרת מידע על כוונות גדול יותר, כך קטן הסיכוי שעיניים כאלו יתפתחו במהלך האבולוציה. ולהפך: ככל ששיתוף הפעולה בין הפרטים בחבורה גדול יותר, כך גדולה יותר התועלת הנובעת מהצהרת כוונות כזו. העובדה שהאדם פיתח מבט גלוי, ישיר וישר, יכולה להעיד על התפתחות חברתית גבוהה בהרבה מזו של הקופים האחרים, ועל דרגה גבוהה של שיתוף פעולה.

באירופה, התפתח באדם אות נוסף המצביע על קשב, והוא צבע קשתית בהיר. ההבנה כיצד תורמת העין הבהירה להעברת מידע, מתחילה במחקריו של הפסיכולוג האמריקאי, אקהארד הס, בשנות ה-60, על תנועות האישון. מאז נערכו ונערכים מחקרים פסיכולוגיים נוספים בתחום זה, אך מסקנות מחקרים אלו, לא תמיד עולות בקנה אחד עם הממצאים. ידע בסיסי באופטיקה וראייה, והבנה בעקרונות של האבולוציה של התקשורת הבין-אישית, יכולים לסייע לנו להבין כיצד קשתית בהירה משמשת כמגבר של קשב.

פסיכולוגים התמקדו בעיקר בהבט של אהבה/שנאה במדידות של תנועות האישון, והשתמשו בה כמבחנים לדעתם האמיתית, אולי אפילו הלא-מודעת של אנשים, על נושאים שונים. בהסתכלות כזו על תנועות האישון יש פשטנות והפשטה גדולים מדי, שכן התברר שהאישון מתרחב גם בעיתות לחץ, פחד וחרדה. הס ואחרים אחריו מצאו התרחבות אישון גם אצל אדם המרוכז בפתרון בעיות כתובות. כל אלה אינם מתיישבים עם ההסבר החד-מימדי של אהבה/שנאה. כחוקר תקשורת, ברור לי ששינוי גודל האישון יכול להעביר מידע על כוונות לאנשים אחרים. עם זאת, קשה להניח שתנועות האישון הללו הן אות מוסכם, או קונוונציה שרירותית, שבעזרתה מעביר אדם מידע זה לבני-אדם אחרים (שרירותית, באופן שהתהליך יכול היה להתרחש בכיוון ההפוך, ודווקא כיווץ האישון, מצמוץ, או תנועת אוזן היו יכולים לשמש כאות של חיבה, באותה מידה של הצלחה). כדי להבין מדוע האישון מתרחב דווקא במצבים אלו, יש לברר תחילה את התועלת או המחיר של תנועות האישון, ורק אז נוכל להבין את אמינות המידע שאנחנו יכולים לקבל מהן מחד, ואת השימוש בהן, אם בכלל, כאות תקשורתי, מאידך.

האישון משמש בתפקיד דומה לזה של צמצם במצלמה. ככל שפתח הצמצם במצלמה קטן, נכנס פחות אור (ולכן האישון מצטמצם בתגובה לאור), אבל גם עומק השדה גדל. עומק השדה הוא תחום המרחק שנראה חד, לפני ואחרי הנקודה בה מתמקדת הראייה או המצלמה. לא פעם, כאשר רוצים לצלם פורטרטים, מגדילים את מפתח הצמצם, ובכך מקטינים את עומק השדה. על-ידי כך מיטשטש הרקע של האדם אותו רוצים לצלם, כשהוא מחוץ לתחום השדה החד. עובדה זו מבליטה את האדם המצולם, המצוי במוקד התמונה, וממקדת בו את תשומת הלב. תופעה זו ידועה גם בתחום ראיית האדם, ומתוארת בספרי יסוד של רפואת עיניים.

אמנם מידע עובר מאדם אחד לאחר, אבל תנועות האישון עצמן הן פונקציונליות לחלוטין, ממש כשם שקצב הנשימה מותאם לקצב המטבולי שלנו, בשל הצורך המשתנה לספק לגוף כמויות שונות של חמצן בתנאים שונים, ועדיין אפשר ללמוד ממנו על מידת המאמץ או הריגוש שלנו. כשם שקצב הנשימה לא השתנה, לאחר פעילות גופנית אינטנסיבית, משום שהוא מעביר מידע, כך, ככל הנראה, גם תנועות האישון. ובכל זאת, במקום שבו עובר מידע, יכולים להתפתח אותות המבליטים אותו.

אצל רוב בני האדם, תנועות האישון חבויות. לרוב בני האדם קשתית חומה כהה, ואפשר לראות את תנועות האישון שבמרכזן רק בתאורה חזקה וממרחק קטן. שונה הדבר כאשר צבע הקשתית בהיר. הס חקר רק אנשים בהירי עיניים, משום הקלות שבה היה יכול למדוד את תנועות האישון. אין ספק שצבע קשתית בהיר, כמו קשתית חומה בהירה, ועוד יותר בעיניים ירוקות, כחולות או תכולות, מבליט את גודל האישון המדוייק. צבע עיניים כזה מסגיר, אם כך, את מידת הקשב של האדם, ולכן גם את מצבו הנפשי, או את כוונותיו. עם זאת, להסיק מכך שבני-אדם במרכז אירופה ובצפונה, שפיתחו במהלך האבולוציה קשתית בהירה, כנראה לצורך תקשורתי, הם לכן חברתיים יותר מאשר בני-אדם בחברות אנושיות אחרות, תהיה מסקנה מרחיקת לכת, שכן יש לזכור שקשתית כהה משמשת גם כמגן לעין כנגד קרינת שמש חזקה. אבל ייתכן שמיקומם ובידודם לאורך זמן של חברות האדם באזור שבו קרינת השמש חלשה יחסית, כמו מרכז אירופה וצפונה, הקלה על התפתחות קשתית בהירה כאות תקשורתי המהווה מגבר של תנועות האישון.