דמעות כתקשורת חברתית וזוגית
- מתוך מחקר מדעי של ד"ר אורן חסון?
פסיכולוגיה אבולוציוניתאורן הוא מומחה לפסיכולוגיה אבולוציונית, ומשלב את הידע של תחום זה עם הפרקטיקה של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי.כאן תוכלו ללמוד מהי הפסיכולוגיה האבולוציונית. טיפול CBTאורן נעזר בשיטות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT), שהוא טיפול ממוקד שהוכח כיעיל ביותר לחרדות, כעסים, אכזבות, קינאה, דיכאון ונפילות בתחושת ערך עצמי. טיפול בבית שלכםכן. זה אפשרי בהחלט.
באמצעים האלקטרוניים של היום, טיפול אצלכם בבית הוא לא רק אפשרי - לפעמים הוא אפילו עדיף.
אורן מסביר מתי זה כך ולמה. טיפול זוגי ואישיטיפול זוגי ואישי בתל-אביב.
אורן נעזר באינטרנט כדי לטפל גם מרחוק - בישראלים בחו"ל או באלה המרוחקים מת"א. אורן מייעץ בהתנדבות בפורום "סטארמד" באינטרנט. מה באתר?איך למצוא מה?
הסבר כללי על תוכן האתר, תפריט ימני עם קישורים חשובים נוספים, תאור מבנה האתר, והנחיות לחיפוש טיפול או מידע. בתקשורתלשמוע ולראות את אורן בהופעותיו ברדיו ובטלויזיה.
כמו כן, קישורים או קטעים מתוך מאמרים וראיונות שנערכו עימו בעיתונות הכתובה והאינטרנטית. מאמרים בעבריתמאמרים של אורן בעברית
בכתבי-עת למדע ועוד, על טיפול זוגי ופרטני, על שפת-גוף, הבנת האדם ופסיכולוגיה אבולוציונית, ועל ספר ילדים שכתב, עם איורים של הילה חבקין. אקדמיה ומחקרמאמרים מדעיים על התנהגות בעלי-חיים ובני אדם. ביניהם מאמר של אורן על דמעות ובכי כתקשורת, ומאמר ב- Science בו נכתב על תרומתו של אורן להבנת התקשורת בעולם החי. שפת-גוףאורן הוא מומחה מן השורה הראשונה לתקשורת בין אישית ולשפת גוף.
אורן מסביר כאן את שפת הגוף של האמת והשקר, ואת האמת והשקר על שפת הגוף . מי אני?אורן הוא מומחה וחוקר תקשורת בין-אישית, מומחה לפסיכולוגיה אבולוציונית, ומטפל קוגניטיבי התנהגותי.
אורן עשה דוקטורט על התקשורת והחיזור בעולם החי. למפת הגעה טלפון: 050-6000083
כתובת: ברזיל 14,
רמת אביב, תל-אביב
הקישו למפת הגעה וחנייה, דואר אלקטרוני ופרטי קשר נוספים...
התפקיד התקשורתי של הדמעות - ולמה לפעמים בוכים לבד, אל תוך הכרית
למה אנחנו בוכים בדמעות? מה המשמעות התקשורתית שלהן? ולמה כאשר הדמעות פורצות אל מול בן הזוג שלנו, זוהי דווקא הזמנה לדיאלוג ולא כישלון? כל זה כמסקנות של מאמר מדעי שכתבתי על דמעות כתקשורת, ועל הקשר שבין דמעות לבין הסרת הגנות וליכולת ההכלה שאנחנו מצפים לה מבני זוגנו. וגם - למה לפעמים אנחנו בוכים לבד?
ביולי 2009, בעת עבודתי באופן חלקי באוניברסיטת תל-אביב כחוקר נלווה במקביל לעבודתי בייעוץ זוגי, פרסמתי מחקר שלי, המסביר את תפקידן התקשורתי של דמעות בבני אדם (לחצו כאן כדי לראות את המאמר המקורי). עד מהרה פשטו החדשות בדבר המאמר ברחבי האינטרנט כאש בשדה קוצים. חיפוש בגוגל באנגלית מראה שבתוך חודשים ספורים נכתבו על המאמר הזה כמעט מאתיים פוסטים בבלוגים שונים וכתבות בעיתונות ברחבי העולם, רואיינתי על-ידי עיתונאים מארצות שונות, החל מאוסטרליה וכלה בקנדה וברזיל, פורסמה על כך כתבה ב'הארץ', ושוחחתי על מסקנות המאמר ברדיו, ובאחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה. אם אתם רוצים להשתכנע, חפשו בגוגל את המילים Oren Hasson tears.
אפשר להבין מכך שדמעות הוא נושא פופולרי מאד. הלוגיקה של המאמר די פשוטה, ובכל זאת חדשה. היא מתבססת על העובדה הידועה לכל, שדמעות מערפלות ומטשטשות את הראיה, וטוענת שזה בדיוק מה שיוצר את התפקיד התקשורתי העיקרי של דמעות. "תקשורתי" - הפרשת עודף הדמעות בהקשרים רגשיים, שחלקם מלווים בבכי – בניגוד לתפקידן הפיזיולוגי הברור בנקיון ובהגנה על העין.
איך זה עובד? – הרעיון פשוט. אם תוך כדי מאבק פיזי, אתה רוצה להראות שאתה נכנע, כלומר, לא מתכוון עוד לתקוף את התוקף אותך, יש רק דרך אחת אמינה לעשות זאת והיא להקטין את היכולת שלך לתקוף (חישבו על הנחת האקדח על הארץ, מול איום של שוטר). אם אתה מטשטש את הראייה שלך, התקפה שתנסה לעשות תהיה, אכן, יעילה פחות, וגם תוכל להתגונן טוב פחות. במילים אחרות, אתה כאילו אומר – אני חושף את עצמי להתקפות, והופך יעיל פחות במתקפות נגד. בטבע, ידועות מחוות כניעה שונות שזהו אכן סוג המידע שהן נותנות. חלקן אפילו מוכר גם לכם, כמו למשל מחוות כניעה של כלב, המשתופף אל הקרקע או מתהפך על גבו.
אבל מצב של כניעה מול תוקף, ובעת כאב פיזי (שלא פעם כולל גם בכי), הוא רק מצב אחד שבו אנחנו מיצרים דמעות כתקשורת. מצבים אחרים יכולים להיות אחרים לגמרי, כמו התרגשות בעת פגישה לאחר פרידה ממושכת או לאחר ארוע טראומטי.
מצבים אחרים אלה, הם מצבים שבהם אנחנו מחדשים קשר קרוב, עם בני משפחה או עם חברים קרובים, והדרך להראות איכפתיות וקירבה היא על-ידי הסרת הגנות. כאילו היינו אומרים בעזרת הדמעות: הנה, ראו עד כמה אני מרגיש קרוב אליכם – ראו במו עיניכם, ובראייתכם המטושטשת גם כן, את נכונותי לחשוף את עצמי בפניכם. מצב חברתי אחר, מאד דומה, הוא כאשר אנחנו מרגישים גאווה על הצלחתו של מישהו קרוב. שוב, מצב החברות והשיתוף הם המאפשרים לנו להסיר הגנות, וכשאנחנו עושים זאת, אנחנו מדגימים את הסרת ההגנות באופן אמין.
הזמנה להסרת הגנות מול בן זוג
עימות פיזי יכול להביא אותנו למצב של כניעה. אלא שלא פעם אנחנו דומעים, ואפילו בוכים, שלא במצב של כניעה אלא במצב של תסכול עמוק מול בן זוג, שאמנם יש בו עימות אבל גם שיתוף. במצב כזה, יותר משנרצה להראות כניעה, נחפש דווקא את השיתוף. ואכן, יש בדמעות במצב כזה בקשה, ואולי אפילו תביעה מהצד השני: אני מוכן או מוכנה להסיר את ההגנות שלי, למה אתה לא? ההזמנה הזו לצד השני להסיר את ההגנות שלו נועדה ליצור תחושת שיתוף, להראות את חלקי בנתינת האמון ולבקש את שלך, ואולי דרך הנכונות הזו לשיתוף אפשר יהיה בהמשך הדרך ליצור ויתורים הדדיים, שהם הבסיס לשיתוף טוב. בתרבות המצ'ואיסטית שלנו, כאשר גברים מחונכים לעצור ברגשותיהם – ולפחות בהתרגשותם, ולהיות קוליים (אבל מותר להם יותר להביע רגש אחר, שהוא כעס), הם מפרשים לעיתים קרובות את הדמעות של בת זוגם כמניפולציה, כשבדרך כלל זה לא כך. הם פשוט לא יודעים, או חוששים או לא רוצים (למשל, כאשר הם מרגישים במאבק כוחני יותר מאשר בשיתוף) להגיב גם כן בהסרת הגנות משלהם, שלא צריכה בהכרח להיות מלווה בדמעות אלא אולי בחשיפה עצמית, רגשית או קוגניטיבית
ים של דמעות לתוך הכרית
בין כל העניינים הללו, עלה עוד נושא מעניין בכמה מאותם בלוגים ברשת, ועליו אני רוצה להרחיב מעט הפעם. בלוגיסטים וטוקבקיסטים שאלו את השאלה: אם כך, מדוע לפעמים אנחנו בוכים, ובדמעות, כאשר אנחנו לבד? יותר מזה, לפעמים אנחנו במכוון מתאפקים כדי שלא לבכות בפומבי, אבל שופכים ים של דמעות אל תוך הכרית? בפני מי אנחנו מסירים הגנות? מה קורה שם?
התשובה לכך היא פשוטה – הדמעות והבכי נותנים מידע, ולא תמיד אנחנו מוכנים לחשוף אותו בפני אחרים. כלומר, התחושה שלנו היא של תסכול, של כאב, של אין אונים, שלו היה לנו פרטנר ראוי, היינו יכולים לבכות איתו או בפניו, ולקבל את תחושת ה"ביחד" מכך שהוא מגיב נכון, מסיר את הגנותיו שלו, ונותן לנו את החיבוק וההקשבה שאנחנו מחפשים. אלא שלא תמיד הפרטנר שלנו מאפשר זאת. לפעמים הפרטנר שלנו כועס ולא מוכן להקשיב, ובודאי שלא לחבק. לפעמים הפרטנר שלנו נלחם איתנו על הצדק שלו ומול הצדק שלנו, ומחפש בנו נקודות תורפה וחולשה, במקום להקשיב. מול פרטנר כזה נחשוש להפגין משהו שיצטייר כחולשה בעיניו, אם הוא יטיח אותה בפנינו מאוחר יותר. במקרים כאלה, אנחנו מתאפקים להישאר חזקים מולו, ואת הדמעות משאירים לכרית, כשאנחנו לבד.
פעמים אחרות, אין לנו כלל פרטנר שנוכל לעשות זאת איתו, או שהפרטנר הוא מוקד הקושי, והאנשים בסביבתנו, בין אם הם קולגות לעבודה או חברים – לא מספיק קרובים לנו כדי שנוכל להראות להם את המצוקה שלנו. במילים אחרות, אנחנו לא בוטחים בהם מספיק כדי להסיר הגנות לצידם. ובכל זאת, התחושה של התסכול, הצער, היאוש היא תחושה טבעית, שיוצרת בנו את הצורך לדמוע ולבכות. היינו נשכרים ממנה לו היה לידנו מי שייתן לנו את החיבוק ותחושת השיתוף.
ואם אין לנו את החבר או השותף המתאים באותו רגע – יש בנו גם יכולת איפוק, אף אם היא מוגבלת לפעמים, לשמור את הצורך הזה למקום מבודד, ולפרוק את אשר על לבנו לבד, ומבלי שאף אחד אחר יידע. לצורך להזיל שפע של דמעות ובכי יש תפקיד חברתי כשהוא בהקשר המתאים, אבל הצורך לא נעלם כאשר ההקשר החברתי לא מתאים. היכולת לשים אותו תחת שליטה מסויימת מאפשרת לנו להתפרק ולהסיר את ההגנות, במקרים כאלה, רק כאשר אנחנו לבדנו.
ואם כך, אז אולי גם עצה מעשית: גם אם אנחנו לא חושבים כך, או לא בטוחים בעצמנו מספיק כדי לדעת שזה המצב – לפעמים יש לנו בכל זאת חברים טובים יותר מכפי שאנחנו מעריכים. כשאנחנו בוכים לבדנו, יתכן שאנחנו עושים עוול גם לעצמנו וגם להם. לעצמנו, כי אנחנו נשארים מתוסכלים, ולא השגנו את החיבוק והתמיכה החברתיים שאנחנו מחפשים ואשר היו יכולים לחזק אותנו. לחברים, כי אולי הם נכונים לעזור, ואולי גם רואים שאנחנו במצוקה, ולא יודעים איך לעזור כאשר אנחנו מסתגרים. מצד שני, יתכן שלהטיל עליהם את כל כובד החשיפה הרגשית שלנו זה באמת יותר מדי עבורם, כי הם לא קרובים אלינו רגשית עד כדי כך, או כי אין להם יכולת ההכלה הרגשית הנדרשת. מכאן, שאולי כדאי לעשות זאת בהדרגה. בזמן מצוקה, אולי לא כדאי לוותר על החברים לגמרי, אלא לבדוק איתם, או עם בן זוגנו גם כשאנחנו לא בטוחים בו, ולעשות זאת לא בבת אחת, אלא בהדרגה. לנסות ולראות עד כמה הם מאפשרים לנו להיחשף, והיכן הם שמים לנו גבולות, אם בכלל.
