ד"ר אורן חסון: מבוא לפסיכולוגיה אבולוציונית
פסיכולוגיה אבולוציוניתאורן הוא מומחה לפסיכולוגיה אבולוציונית, ומשלב את הידע של תחום זה עם הפרקטיקה של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי.כאן תוכלו ללמוד מהי הפסיכולוגיה האבולוציונית. טיפול CBTאורן נעזר בשיטות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT), שהוא טיפול ממוקד שהוכח כיעיל ביותר לחרדות, כעסים, אכזבות, קינאה, דיכאון ונפילות בתחושת ערך עצמי. טיפול בבית שלכםכן. זה אפשרי בהחלט.
באמצעים האלקטרוניים של היום, טיפול אצלכם בבית הוא לא רק אפשרי - לפעמים הוא אפילו עדיף.
אורן מסביר מתי זה כך ולמה. טיפול זוגי ואישיטיפול זוגי ואישי בתל-אביב.
אורן נעזר באינטרנט כדי לטפל גם מרחוק - בישראלים בחו"ל או באלה המרוחקים מת"א. אורן מייעץ בהתנדבות בפורום "סטארמד" באינטרנט. מה באתר?איך למצוא מה?
הסבר כללי על תוכן האתר, תפריט ימני עם קישורים חשובים נוספים, תאור מבנה האתר, והנחיות לחיפוש טיפול או מידע. בתקשורתלשמוע ולראות את אורן בהופעותיו ברדיו ובטלויזיה.
כמו כן, קישורים או קטעים מתוך מאמרים וראיונות שנערכו עימו בעיתונות הכתובה והאינטרנטית. מאמרים בעבריתמאמרים של אורן בעברית
בכתבי-עת למדע ועוד, על טיפול זוגי ופרטני, על שפת-גוף, הבנת האדם ופסיכולוגיה אבולוציונית, ועל ספר ילדים שכתב, עם איורים של הילה חבקין. אקדמיה ומחקרמאמרים מדעיים על התנהגות בעלי-חיים ובני אדם. ביניהם מאמר של אורן על דמעות ובכי כתקשורת, ומאמר ב- Science בו נכתב על תרומתו של אורן להבנת התקשורת בעולם החי. שפת-גוףאורן הוא מומחה מן השורה הראשונה לתקשורת בין אישית ולשפת גוף.
אורן מסביר כאן את שפת הגוף של האמת והשקר, ואת האמת והשקר על שפת הגוף . מי אני?אורן הוא מומחה וחוקר תקשורת בין-אישית, מומחה לפסיכולוגיה אבולוציונית, ומטפל קוגניטיבי התנהגותי.
אורן עשה דוקטורט על התקשורת והחיזור בעולם החי. למפת הגעה טלפון: 050-6000083
כתובת: ברזיל 14,
רמת אביב, תל-אביב
הקישו למפת הגעה וחנייה, דואר אלקטרוני ופרטי קשר נוספים...
פסיכולוגיה אבולוציונית: עוד פרדיגמה מן השורה?
המאמר שלהלן הוא עיבוד של מאמר שפורסם בגליליאו, יולי 2003 (גליון 59), עמודים 29-35, בתוספת קישורים רבים.
פסיכולוגיה מואשמת, לעיתים קרובות, בכך שאינה מדעית. האשמה זו נראית די מפתיעה, בהיות תחומים רבים בפסיכולוגיה מבוססים על מחקרים, עובדות ועיבודים סטטיסטיים, בדיוק כמו כל תחום מדעי המכבד את עצמו. מדוע בכל זאת מתייחסים אל הפסיכולוגיה בחשדנות רבה יותר מאשר אל תחומי מדע אחרים? התשובה נעוצה, ככל הנראה, בשני גורמים עקריים. הגורם הראשון הוא מראה עיניים. פסיכולוגיה היא בעיקרה תחום יישומי, שמטרתו לטפל בבני-אדם ולהקל על מצבם הנפשי. המגע של הציבור עם הפסיכולוגיה הוא דרך פסיכולוגים טיפוליים מן השורה, לרוב בוגרי תואר שני בפסיכולוגיה שעברו הכשרה מעשית, והשכלתם אמנם רחבה, אלא שאינה מגיעה לעומק ההבטים התאורטיים של הידע בתחומם. יתרה מכך, מידת העדכון הנדרשת מהם, באופן שוטף, מעטה באופן משמעותי מאשר, למשל, זו הנדרשת מרופאים. התוצאה היא שלפסיכולוגים טיפוליים יש חופש רב בהפעלת אינטואיציה אישית, ולכן אפשר לא פעם לפגוש בפסיכולוגים טיפוליים המפעילים טכניקות שנויות במחלוקת, כמו גרפולוגיה, אסטרולוגיה ותחומים מפוקפקים אחרים. נוהגים אלה, גם אם אין להם גיבוי אקדמאי באוניברסיטאות, אינם מוסיפים כבוד לפסיכולוגיה כתחום מדעי. הסיבה השניה לחשדנות שמעוררת הפסיכולוגיה כמדע היא שאין לפסיכולוגיה בסיס תאורטי מגובש ויציב להבנת התנהגות האדם, רגשותיו ומחשבותיו. מחלקות לפסיכולוגיה באקדמיה מחולקות לתחומים שונים לא רק על בסיס עיסוק ותחומי טיפול שונים, אלא גם על בסיס תאורטי שונה. הסיבה המרכזית, אולי, לביזור הזה של גישות, היא שהפסיכולוגיה, על כיווניה השונים, התפתחה בעיקר על בסיס מודלים שיוצרים הכללות של התצפיות והנתונים, ומתקשים, לכן, ליצור תחזיות שאינן מבוססות על הנתונים עצמם.
כגישה מדעית, מודלים תאוריים אינם מספקים. קל לראות זאת אם נבחן את ההסטוריה של גילוי מבנה מערכת השמש. היוונים הקדמונים ערכו תצפיותיהם בתנועת גרמי השמים, והתאימו לנתונים מודלים תאוריים-מתמטיים מורכבים, כמו המודל של יודוקסוס לתנועת מאדים, או המודל הידוע יותר, של פטולומיי. האחרון גם אומץ, מאוחר יותר, על-ידי הכנסיה הקתולית.
שני מודלים אלו היו אמנם שונים מאד זה מזה, הראשון מבוסס על מודל תלת-ממדי (כדורים מרחביים), והשני על מודל דו- מימדי (מעגלים), אבל בשניהם הוצב כדור-הארץ במרכז היקום, ויתר גרמי השמים נעו סביבו במסלולים מעגליים מדוייקים. כדי לתקן את הסטיות שניצפו מהתנועה המעגלית, נוספו אליהם מעגלי עזר רבים שהתאימו את המודל לתצפיות עד שלמרות היות מודלים אלו שגויים מעיקרם, הרי בכל זאת הם עבדו יפה. עובדה היא שאפשר לחזות בעזרתם, ובדיוק רב מאד, את מועדי ליקוי החמה או ליקוי הלבנה. אם נשווה אליהם את המודל ההליוצנטרי (שמש במרכז) הראשון, של קופרניקוס, הרי זה עלה על המודל של פטולמיי רק במעט – הוא נזקק למספר קטן יותר של מעגלי עזר. אבל בסופו של דבר, גם המודל הקופרניקי לא היה "נכון" לגמרי, ובכל מקרה לא סיפק תחזיות "מדוייקות" יותר לתצפיות אסטרונומיות. כלומר, מודלים תאוריים, המבוססים רק על הכללות מתוך הנתונים, אינם נכונים בהכרח, אפילו אם הם "מוכיחים את עצמם". להפך, מכיוון שבנו אותם לפי הנתונים, הרי אך צפוי הוא שמודלים כאלה יוכיחו את עצמם בהשוואה לנתונים ידועים, ללא שום קשר ל"נכונותם". השינוי המהותי בהבנת מערכת השמש חל רק לאחר שניוטון חקר ותאר את החוקיות של הכוח המניע את מערכת גרמי השמים, כוח המשיכה. רק אז אפשר היה לא רק לפשט את המודל המתאר את מערכת השמש, אלא גם לצאת מתצפיות העבר, ולחזות תופעות חדשות לחלוטין, כמו קיומם ומיקומם של כוכבי לכת שמעולם לא נצפו. קיומו של כוכב הלכת נפטון, נתגלה בעקבות חישובים שנערכו בשל סטיות במסלולו של כוכב הלכת אורנוס, כפי שהיה צפוי על-פי כוחות הכבידה של גרמי השמים הידועים בסביבתו. מאוחר יותר, נתגלה כוכב הלכת פלוטו, אופן דומה, בשל סטיות ממסלולם המחושב של אורנוס ונפטון. כוח כזה בפסיכולוגיה, החיצוני למעגל הנתונים הידוע, אשר גם מפעיל ובונה אותו, לא היה קיים עד כה.
והנה, בשנים האחרונות פרצה לה פרדיגמה חדשה אל עולם הפסיכולוגיה, שעושה בדיוק את זה. היא מתבססת על כוח מניע שהוא חיצוני למעגל הנתונים והתצפיות, ובעזרתו היא מנסה להבין ולהגדיר את הפסיכולוגיה של האדם. מה שמדהים מכל הוא הקצב האדיר של פרסומים, שעולה באופן מעריכי מאז הולדתה הרשמית של פרדיגמה זו, בסוף שנות השמונים, והיא מקבלת הערכה והכרה באופן מרשים. שמה של הפרדיגמה החדשה הוא 'פסיכולוגיה אבולוציונית', וכפי ששמה מעיד עליה, היא מבוססת על הבנת ההתנהגות כחומר גלם שעוצב על-ידי הכוחות האבולוציוניים, ובעיקר על-ידי תהליכי הברירה הטבעית. למרות ההצלחה העצומה של הפסיכולוגיה האבולוציונית, ואולי בגללה, הרי בשלוש שנים האחרונות הוטחה בה גם ביקורת חריפה. כדי להבין אותה, מוטב שנעקוב, תחילה, אחר נסיבות לידתה והתפתחותה של הפסיכולוגיה האבולוציונית. בתוך נוכל גם לבחון אם אכן מדובר בתחום חדש, או שמא בהסתעפות של תחומים אחרים, מוכרים יותר.
התמוטטות האתולוגיה הקלאסית
קשרים והשפעות הדדיות בין הפסיכולוגיה לביולוגיה היו קיימים לאורך כל המאה העשרים, אם לא קודם לכן. די אם נזכיר שמות כמו פאבלוב, ווטסון, סקינר ולורנץ. פאבלוב, זואולוג שגילה את ההתניה, השפיע על ווטסון, אבי הביהביוריזם בפסיכולוגיה, ועל סקינר שהמשיך קו זה, וכמו ווטסון, חקר הן בעלי-חיים והן בני אדם. מחקריו של קונרד לורנץ, זואולוג ואתולוג קלאסי, מצוטטים בספרי הפסיכולוגיה עד היום.
בדומה לפסיכולוגיה הקלאסית, על שלל הפרדיגמות שלה, כך גם האתולוגיה הקלאסית, ששלטה במחקרי התנהגות בעלי-החיים עד אמצע שנות הששים, מבארת את ההתנהגות בעזרת מודלים תאוריים של דחפים ומוטיבציות שמקורם, והרציונל שלהם אינם מעוגנים במנגנון ביולוגי ידוע, או בבסיס תאורטי ברור שהוא חיצוני לחקר ההתנהגות עצמו. מאוחר יותר, עם התפתחות מחקרי המוח והנוירוביולוגיה, התפתחו נסיונות, בשני התחומים, לשלב את הבנת ההתנהגות על רקע מנגנונים מכניים-פיזיולוגיים (נוירוביולוגיים). מנגנונים אלה נקראים בז'רגון הביולוגי מנגנונים "מיידיים" (proximate mechanisms), ונוהגים להעמיד כנגדם את המנגנונים האולטימטיביים (ultimate mechanisms), שהם מנגנוני האבולוציה. האחרונים משלבים תהליכים אקראיים (מוטציה, סביבה דינמית ומשתנה, סחף גנטי) עם התהליך הדטרמיניסטי (בעלי כיוון) של הברירה הטבעית.
ובמקום בו התהליכים האקראיים חלשים, יחסית, נותר תהליך הברירה הטבעית לתאר התפתחות טבעית, פשוטה והגיונית מאין כמותה: במהלך הזמן, תכונות תורשתיות שנשארו היו, בהכרח, תכונות שסייעו טוב יותר להשרדות ולרבייה מאשר תכונות אחרות שעשו זאת טוב פחות. בעקבות התפתחויות תאורטיות שחלו בשנות השישים בהבנת השפעת התהליכים האבולוציוניים, למדו חוקרי התנהגות בעלי-החיים לבסס את ההסברים שלהם על תהליכים שהם חיצוניים להתנהגות, ואשר מתארים את גורמי השינוי הדינמיים הבסיסיים המרכזיים של הביולוגיה, הלא הם תהליכי האבולוציה, המניעים את ההתפתחות והדעיכה של תכונות תורשתיות עם הזמן. מכיוון שתכונות תורשתיות מבוססות על גנים, החלו תאורטיקנים של ההתנהגות, באופן טבעי, להשתמש במודלים הקרויים " גנטיקה של אוכלוסיות". שאיפתם היא לנסות ולהבין את גורלם של גנים ומוטציות המשפיעים על ההתנהגות, ואת השינויים שחלים בתדירות שלהם עם הזמן, כתוצאה של השפעתם על הצלחתו של הפרט השלם. מה שמסבך עוד יותר את הבחינה התאורטית הזו היא ההבנה שגן המשפיע על התנהגות, יכול להשפיע באופן ישיר, לטובה או לרעה, גם על הצלחתם של פרטים אחרים הנושאים אותו גן (או גנים מתחרים). בחינה כזו של השיקולים האבולוציוניים – "האם ההסבר שאנחנו מיחסים להתנהגות יכול להביא להתפשטות הגן האחראי לה?" – מצביעה על הסבירות התאורטית שההסברים שאנחנו מיחסים להתנהגות, ובכלל זה ההשפעות שאנחנו מיחסים לה על הפרט עצמו ועל הסובבים אותו, יהיו נכונים. במילים אחרות, הסברים להתנהגות נבחנים היום, באופן מתמיד, לאור היכולת שלהם להסביר הצלחה אבולוציונית ברמה הגנטית. כאשר אופי ההתאמה לסביבה של ההתנהגות שמעצבים הגנים האלה ברור, ההסבר פשוט. הקושי מגיע מכך שפעמים רבות ההתאמה לסביבה ברורה פחות – למשל, כאשר ההשפעות של גן על הפרט השלם, מנוגדות (זנב ארוך ומפואר של טווס, מסייע לו למשוך נקבות ולהתרבות, אבל מפריע לו לברוח מטורפים). במקרים אלה נוהגים לבחון את האפשרויות וההסברים השונים, בעזרת מודלים גנטיים ואחרים (למשל, תורת המשחקים). את הגישה הזו אפשר לסכם בכותרת מאמר פופולרי של תאודוסיוס דובז'נסקי, אחד מחוקרי האבולוציה הגדולים של המאה העשרים: "שום דבר בביולוגיה אינו הגיוני, אלא לאור האבולוציה".
מכיוון שהאדם, ככל אורגניזם אחר, הוא יצור ביולוגי, שעבר אי אילו תהליכים אבולוציוניים שאת הבסיס התאורטי של מהלכיהם, של המקצב שלהם ושל הכיוון שלהם אנחנו מכירים היטב, הרי מן הסתם יש לבחון גם את האדם על רקע זה. ובכל זאת, במשך שנים, גם לאחר התפתחויות אלו במחקרי התנהגות בעלי-החיים, נותרה הפסיכולוגיה מחוברת לאתולוגיה הקלאסית. רק לקראת שנות התשעים של המאה העשרים נפגשו מחדש שני התחומים על-מנת ליצור נקודת מפנה חדשה – הפסיכולוגיה האבולוציונית. נסיונות הבנת התנהגות האדם ומבנהו הנפשי על רקע הבסיס התיאורטי-אבולוציוני, הם החידוש של הפסיכולוגיה האבולוציונית בתחום הפסיכולוגיה.
ההסטוריה של הפסיכולוגיה האבולוציונית
את ראשית הולדתה של הפסיכולוגיה האבולוציונית אפשר לראות בשינויים שחלו בשני כיווני מחקר, האחד אנתרופולוגי והשני, שהוזכר לעיל, ביולוגי. האנתרופולוגיה הפיזית היא תחום מחקר ותיק, שבעברו הרחוק עסק בעיקר בהתפתחות האדם דרך חקר ההבדלים האנטומיים שבין האדם לקופים האחרים. בשנות החמישים עברה האנתרופולוגיה הפיזית שינוי משמעותי, והחלה לעסוק ביותר מחקרים התנהגותיים וחברתיים, אבל, כמקודם, מנקודת מבט ביולוגית-אבולוציונית, של חיפוש הרצף שבין האדם לבין קופי-האדם הקרובים אליו. המהפיכה האתולוגית של שנות השישים פרצה לתודעת העולם בשנת 1975, עם יציאת ספרו המונומנטלי של אדוארד או וילסון, סוציוביולוגיה, הסינתיזה החדשה". וילסון, חוקר נמלים בעל שם מאוניברסיטת הרווארד, ביסס את סיפרו על אותה מהפיכה תאורטית שחלה בשנות השישים בהבנת ההתנהגות של עולם החי, ובעיקר בהבנת ההתנהגות החברתית. הכותרת שהוא נתן לספרו, "סוציוביולוגיה", מעידה שספרו עוסק בעיקר בתכונות "חברתיות", כלומר, אלו המשפיעות על פרטים אחרים.
לספר של וילסון היתה השפעה עצומה על עולם הביולוגיה מעצם העובדה שהוא הרחיב ואיגד, באופן מקיף ויסודי, תחת גג אחד, את המהפיכה האתולוגית שנעשתה עד אז באופן הדרגתי, וכאילו אמר: "הנה, זה כאן", אבל מה שגרם להשפעה זו לחרוג מעולם הביולוגיה, ולהסעיר את העולם, היה הפרק האחרון שלו, העוסק בהתנהגות החברתית של האדם. פרק זה, שקרב את נקודת המבט הביולוגית לזו של האנתרופולוגיה הפיזית, גרם להתפרצות של התנגדות עזה ביותר של סוציולוגים, פעילי שמאל, פמיניסטים ואנתרופולוגים חברתיים.
- אמנם נכון שהטענה שאנחנו תוצר של האבולוציה, מצביעה על סיבות שאין לנו שליטה עליהן, לכאורה, שגורמות לנו להיות אלימים, מכיוון שהאלימות היא בגנים שלנו. אבל הדבר אינו כך, ולו רק משום שבאותה מידה שהאבולוציה איפשרה לנו את האלימות, כך גם יצקה בנו האבולוציה גם את שיתוף הפעולה, ואת הרומנטיקה ואת הנדיבות. השונות הרבה שאנחנו רואים בין בני-האדם רק מעידה על מידת הגמישות החברתית והתרבותית שלנו, שגם היא נוצרה בעזרת תהליך הברירה הטבעית. אי לכך, אם נרצה להפחית את האלימות החברתית, חשוב שנדע לא נתעלם מהבסיס הביולוגי של האלימות, ונבין מי נמצא בעמדת סיכון להתנהגות אלימה, ומהם התנאים שבהם זו מתפתחת.
- תהליך הברירה הטבעית, שבו "המוצלחים ביותר שורדים", אינו פועל בין גזעים, ובודאי שאינו משסה גזע בגזע. יותר מזה: לא רק שאין גנים המורים לנו לשנוא גזע כזה או אחר, אלא דווקא התרבות (קרי: כלל האלמנטים הנלמדים) היא המלבה שינאה בין גזעים, תרבויות ודתות. התחרות האבולוציונית נמדדת ברמה הגנטית, בין גנים לבינם, ותכונות תורשתיות שמצליחות להשאיר יותר צאצאים ישאירו יותר נציגים בדורות הבאים, ללא קשר לרמת המודעות לתהליך של האינדיבידואלים שנושאים את התכונות הללו. מסיבה זו מנגנון האבולוציה אינו מפעיל מלחמות בין-גזעיות על-מנת לשפר את הגזע האנושי, ולאבולוציה אין "מטרה", אלא רק תוצאות ותוצאות לוואי.
אלא שבעשייה חברתית לא תמיד חשובה האמת, אלא מה שנתפס כאמת בעיני הציבור. וצודקים החוגים החברתיים בטענתם שקלישאות אבולוציוניות, גם אם הן שגויות, אכן שימשו תמיד, ובנאמנות, קבוצות גזעניות להצדקת דעותיהן. אלא שהמסקנה האופרטיבית של התנועות החברתיות, בין אם הבינו נכון את הטיעונים האבולוציוניים ובין אם לא, היתה להשתמש באותן קלישאות אבולוציוניות עצמן על-מנת לתקוף את הסוציוביולוגיה בכל כוח אפשרי. ווילסון, בתמימותו, נכנס אל תוך סערה פוליטית עזה שלא ציפה לה. הוא נרדף על-ידי אחוות רדיקליות שמאליות, כמו הועדה כנגד גזענות (CAR), פעם אחת גם באופן פיזי, במרדפים ובצעקות בפומבי. כבר בנובמבר 1975 שלחה קבוצת הלמידה של סוציוביולוגיה (Sociobiology Study Group), המורכבת מפרופסורים, חוקרים וסטודנטים מאזור בוסטון, מאמר ביקורת חריף על ספרו של וילסון אל העיתון The New York Review of Books, ואשר בו האשימו את וילסון לא רק במדע רע, אלא גם בגזענות, בסקסיזם ואפילו בהשמדת עם. בין הכותבים את מאמר הביקורת היו גם שני פרופסורים מכובדים מהמחלקה של וילסון בהרווארד: ריצ'ארד סי לווונטין, וסטיפן ג'יי גולד. שניהם היו מרקסיסטים בהשקפותיהם הפוליטיות, ושניהם אבולוציוניסטים מוצהרים, כל אחד בדרכו. שניהם לא ראו בתהליך הברירה הטבעית ההדרגתית תהליך חשוב או עיקרי. לוונטין, בשל תמיכתו בתאוריה הנייטרלית באבולוציה, לפיה השפעתן של מרבית המוטציות חלשה מכדי להשפיע על הברירה הטבעית, ותהליכים אקראיים הם הדומיננטיים, וגולד, בשל תאוריה שפיתח עם ג'והן אלדריג', הטוענת שמצב של חוסר שינוי לאורך זמן, עם קפיצות אבולוציוניות מהירות, הן התהליך העיקרי באבולוציה. סטיפן ג'יי גולד, שנפטר בשנה שעברה (2002) מסרטן, בגיל שישים, ידוע מאד בכתיבה המדעית-פופולרית שלו (כמה ספרים מרתקים שלו תורגמו לעברית), ואם להודות על האמת, הרבה יותר בכתיבה זו מאשר בסטאטוס המדעי שלו כפליאונתולוג. הוא היה גם לוחם ללא לאות כנגד השקפות הבריאתנות. הן בשל השקפותיו הפוליטיות והן בשל השקפותיו המדעיות, התקומם גולד נמרצות כנגד גיוס תהליך הברירה הטבעית להבנת ההתנהגות החברתית של האדם.
ההתנגדות הפוליטית העזה לסוציוביולוגיה, בעיקר בארצות-הברית, גרמה לכך שהמונח 'סוציוביולוגיה' הפך להיות טעון מאד, עוד בטרם הספיק להפוך לכותרת של תחום מחקרי העומד בפני עצמו.
הביולוגיה התאימה עצמה לכך במהירות, ומחקרי התנהגות בעלי-החיים בהתאמה לתנאי הסביבה שלהם נאספו, החל משנות השמונים, תחת הכותרת "אקולוגיה התנהגותית" (behavioral ecology). היתה לכך גם הצדקה שבהכללה, מכיוון שתחת כותרת זו אפשר היה להכניס את כלל ההתאמות ההתנהגותיות להשפעות הסביבתיות, ולא רק אלו הקשורות להתנהגות החברתית. תחת כותרת חדשה זו, מחקרי התנהגות בעלי-החיים, המעשיים והתאורטיים כאחד, הלכו ופרחו. לעומת זאת, הגישה האבולוציונית לחקר התנהגות האדם עברה תרדמה מסויימת, עד שהתעוררה לחיים מחודשים כ"פסיכולוגיה אבולוציונית", בסוף שנות השמונים.
מקובל לראות את ציון הדרך בפריצתה של הפסיכולוגיה האבולוציונית, במאמר של קוסמידס וטובי, משנת 1987, שהיה הראשון שטבע את המונח 'פסיכולוגיה אבולוציונית', ושנה אחריו בספר הקרוי 'רצח', של מרטין דיילי ומרגו וילסון, משנת 1988, שחקר מגמות כלליות הקשורות לנסיבות הריגה של בני-אדם, וקישר אותן לתהליכים אבולוציוניים כלליים. שני ספרים אלה השפיעו הן על פסיכולוגים והן על ביולוגים, שלא פעם חברו יחדיו לבחון באדם את ההבנות החדשות של ההתנהגות שהתעצבו ונבחנו בבעלי-חיים. פרסומים בתחום זה, ובעיקר בנושאים העוסקים ביחסים שבין המגדרים, התרבו לקראת סוף העשור, המאה והאלף בקצב מדהים. והביקורת החברתית, שהתמהמהה הפעם, שבה והכתה, והפעם בשני התחומים, הן באנתרופולוגיה הפיזית, והן בפסיכולוגיה האבולוציונית.
הביקורת
הביקורת על האנתרופולוגיה הפיזית התפרצה בצורה שערורייתית, אפילו גדולה משערורית האשמתו של דרק פרימן, בשנת 1983, את מרגרט מיד, בכך שמחקריה האגדתיים בסמואה היו פארסה מחקרית. בדיעבד, עלה החשד הנגדי, שמי שהתעלם במכוון מנתונים היה דווקא דרק פרידמן. הפעם, המטרה היתה גרונו של מי שנחשב כאחד מגדולי האנתרופולוגים הפיזיים, נפוליאון שאניון. שאניון חקר את אנשי שבט יאנומאמי, בגבול שבין ברזיל לונצואלה, שבט שנתגלה לראשונה בשנות החמישים של המאה העשרים. בעקבות חייו עם אנשי השבט הזה, כתב שאניון ספר שנחשב כפנינה אתנוגרפית וכציון דרך אנתרופולוגי.
הספר מתאר תרבות אקזוטית באמאזונאס של מסניפי סמים, חסרי לבוש, שנלחמים על נשים ואוכלים את האפר של אויביהם. שאניון העריך שכרבע מהגברים נהרגים בידי יאנומאמו אחרים. אלו הן כמובן הכותרות האקזוטיות. אולי נכון ואנושי יותר לתאר את הגבר היאנומאמי, על-פי שאניון, כתוקפני, יהיר ומתריס. אנתרופולוגים חברתיים לא אהבו את התאור הזה, שהפך על פניו את הדעה המקובלת עליהם שהאדם הפאסטורלי, הטבעי, הוא אדם שוחר שלום שחי בהרמוניה עם סביבתו ועם בני-אדם אחרים. לפי דעתם, המודרניזציה היא שדוחפת את האדם לאלימות. שאניון סומן על-ידי רבים כאויב, והותקף ללא רחם, במשך שנים, בעיקר על-ידי אנתרופולוג חברתי בשם טֶרֶנס טרנר, מאוניברסיטת ייל. עוד מרקסיסט. השערוריה קמה מעט לפני פרסומו, בנובמבר 2000, של ספר חדש, מאת פטריק טירני ("אפילה באל-דוראדו"), עיתונאי, ספר המתאר את שאניון לא רק כאיש מדע משוחד ולא אמין, אלא גם כפושע. על פי טענת המחבר, שאניון חבר עם ג'יימס ניל, גנטיקאי, להדביק במכוון את אנשי שבט היאנומאטו בחצבת, בעזרת שימוש בחיסון אלים במיוחד, על מנת לבחון את השקפותיו של ניל שאנשים בתנאים טבעיים אמורים להיות עמידים יותר למחלות. לדעת טירני, כתוצאה מהדבקה זו מתו מאות או יותר מאנשי היאנומוטו. טירני מאשים את שאניון לא רק בהיותו איש מדע רע, אלא גם בניצולם הציני של היאנומאטו לצרכיו האישיים, ובפשעים נגד האנושות. מי שעורר את השערוריה, חודשיים לפני יציאתו לאור של הספר, היה טרנר, אויבו המושבע של שאניון, שכתב, בשילוב עם אנתרופולוג חברתי אחר, לסלי ספונסל, מכתב אל נשיא האיגוד האמריקאי לאנתרופולוגיה. במכתב זה כתבו השניים שבמקרה התגלגלה לידם טיוטה של ספר שיטיל סערה בציבור ודופי באנתרופולוגים, ופרטו והצדיקו את ההאשמות של טירני. מכתב זה התגלגל בתוך זמן קצר לאינטרנט, הופץ לכל דורש, ויצר שערוריה עוד לפני צאתו לאור של הספר. מאוחר יותר התברר שטרנר היה בקשר שוטף של מספר שנים עם מחבר הספר, טירני, וכן שהוא זה שסיפק לו חלק מהמידע, חלקו רכילותי, על שאניון ומחקריו. בין פרוץ השערוריה להוצאת הספר לאור, הספר תוקן ועודן בכמה מקומות.
העניין עצמו, ככל כנראה, אינו נכון, שכן שאניון וניל חיסנו את היאנומאנו, לאחר פרוץ המגיפה שם, באמצעים הטובים ביותר שהיו קיימים באותה תקופה (1968 ואילך). כך או כך, שאניון הפך להיות מטרה להשמצות ולרצח אופי. בעקבות התקפות נגד חריפות של עמיתים, נקלע גם טרנר, אויבו של שאניון, לעמדת התגוננות, והוא ניסה לנתק עצמו מקשר ישיר לספר וממחברו, כמו גם מהפרסום הציבורי של המכתב (אבל לא מתוכנו). השערוריה הזו, שסיבתה ככל הנראה היא פוליטית-אידיאולוגית-אישית, תמשיך, אבל דו"ח של אוניברסיטת מישיגן, כמו גם דו"חות אחרים דוחים כמעט את כל ההאשמות כנגד שאניון.
הביקורת על הפסיכולוגיה האבולוציונית, שהחלה עם תום המילניום, חזרה על דפוסי ביקורת דומים מאד לאלו של ההתקפה על הסוציוביולוגיה, שלושים שנה קודם לכן. כדאי אולי לציין בתוכה את ביקורתו של סטיבן ג'יי גולד, ששב ופרסם (1997) במכתב לעורך בעיתון The New York Review of Books, אותו עיתון ממש בו תקפו בחריפות הוא, לווונטין ואחרים את וילסון 32 שנים קודם לכן. אמנם חלק מהטענות של גולד, כנגד טענות מסויימות שנכתבו בספרות הפסיכולוגיה האבולוציונית, מוצדק, אבל יחד עם זאת הוא גם טרח למחזר נוסחים שהשתמש בהם בשנות השבעים על מנת לגמד את חשיבות תהליכי הברירה הטבעית באבולוציה, ביקורת שגוועה מכיוון שלא עמדה במבחן המציאות. אולי החריפה בהתקפות על הפסיכולוגיה האבולוציונית היתה ספר שערכו הילרי וסטיבן רוז (2000), ובו אוסף מאמרים, שביניהם לא נפקד מקומו של גולד במאמר ביקורת נוסף.
למרות נסיונות להציג אותה כתחום חדש, ברור שהפסיכולוגיה האבולוציונית היא נגזרת של הסוציוביולוגיה, וככזו, היא מעלה מחדש את כל אותם פחדים, יריבויות ונימוקים פוליטיים-חברתיים שעלו כנגד הסוציוביולוגיה, וכנגד זרמים באנתרופולוגיה הפיזית.
ובכל זאת, בניגוד לסוציוביולוגיה שנחנקה באיבה, הספיקה הפסיכולוגיה האבולוציונית לצבור תאוצה עצומה, להכות שורשים, ולהפוך להיות כלי מחקר יעיל ופופולרי עד כדי שניתן כבר עכשיו לראות בו פרדיגמה חדשה בפסיכולוגיה. וגם אם היא אינה תחום חדש לחלוטין, והיא נושקת לאנתרופולוגיה הפיזית ולביולוגיה, הרי יש לה בכל זאת ייחוד משלה. והייחוד הזה חשוב הן בגלל מה שהיא מביאה איתה, והן בגלל ההערכה המחודשת שהיא כופה על הפסיכולוגיה הקונבנציונלית.
במה עוסקת הפסיכולוגיה האבולוציונית?
אחת הסיבות העקריות להצלחה הגדולה של הפסיכולוגיה האבולוציונית נעוצה, להערכתי, בתחומים שבהם בחרו חוקרים בתחום זה לעסוק לראשונה, שהדומיננטי שבהם היה תחום היחסים שבין המגדרים. שתי דוגמאות קצרות:
- במחצית השניה של שנות השמונים גילו ביולוגים שנקבות ממינים שונים מעדיפות זכרים סימטריים על פני זכרים שמידת הסימטריה הדו-צדדית שלהם פחותה. סטיות מסימטריה קורות באקראי, אבל מושפעות גם מבעיות תורשתיות וסביבתיות או ממחלות. המסקנה היתה שבחירה על-פי סימטריה מאפשרת לנקבות לאתר זכרים מתאימים, שכדאי להכניסם לשותפות גנטית על-מנת ליצור ביחד צאצאים מוצלחים.
- במחצית השניה של שנות השמונים, חקרו ביולוגים גם את אופן התחרות שבין תאי זרע של זכרים שונים, כשהם שטים בתוך אברי הרביה של הנקבה, לכיוון הביציות.
בשנות התשעים החלו לחקור שני נושאים אלה גם באדם. התברר שבדומה לממצאים בעולם החי, גם נשים מעדיפות גברים סימטריים, ויותר מכך, שסימטריה נמצאה כאחד המרכיבים החשובים של היופי (משיכה). הזואולוג רנדי ת'ורנהיל והפסיכולוג סטיבן גנגסטאד, שערכו מספר מחקרים משותפים בנושא זה, גילו גם שנשים חוות אורגזמה חזקה יותר ככל שבן הזוג שלהם סימטרי יותר. צמד חוקרים אחר, גם הוא מורכב מזואולוג ומפסיכולוג, רובין בייקר ומארק בליס, הראה שתזמון האורגזמה של האשה ועוצמתה יכולים להיות פקטור בשמירה או בדחיה של הזרע שיפרה את הביצית. שילוב המחקרים הללו מצביע על האפשרות שהאשה בוחרת את בן זוגה לא רק באופן מודע, אלא גם באופן פיזיולוגי, בעזרת עוצמת התגובות שלה לבן זוג, ובמקרה הזה, על-פי מידת הסימטריה שלו.
מחקרים מסוג זה הם פיקנטיים ואטרקטיביים, ועברו פופולריזציה עד שהם ידועים לא רק בקרב החוקרים, אלא גם בקהל הרחב. ייתכן שהפופולריות הרבה של מחקרים אלה היא שנותנת היום לפסיכולוגיה האבולוציונית את החוסן להתמודד עם הביקורת שאיחרה לבוא, שכן היא הגבירה את המחקר וההתעניינות בתחום זה בקצב גובר והולך.
חבלי לידה
בתחילת הדרך, עסקו בתחום זה פסיכולוגים, זואולוגים שהפנו את הידע התאורטי והמעשי שלהם אל מחקרים בהבנת האדם, וצוותים המשלבים את שני התחומים. ההצלחה הרבה של העיסוק בתחום זה בשנים האחרונות היא בעיקר תוצאה של הרחבת התחום והעמקתו בין חוקרים מתחום הפסיכולוגיה. העובדה הזו, כמו גם היות התחום מבוסס על כיוון מחקרי חדש, נושאים איתם חסרונות האופיניים לתחומים שאין בהם די נסיון וידע. האחד, והטריוויאלי שבהם הוא, כמובן, מיעוט מחקרים, ובשל כך גם העובדה שאלו שישנם אינם מקיפים מספיק. השני, הוא שימוש במונחים שמשמעותם אינה תמיד ברורה כל צורכה למשתמשים בהם. אתן להלן דוגמא לכל אחד מהחסרונות הללו.
אחד הכלים שבהם משתמשים פסיכולוגים אבולוציוניים, לחיפוש הבסיס התורשתי של התנהגות האדם, הוא החיפוש אחר התנהגויות "אוניברסליות". ההנחה היא שאם התנהגות או ההעדפה מסויימת קיימים בכל בני-האדם ובכל התרבויות, הרי יש להניח שיש לה בסיס תורשתי, ויש טעם לחפש את היתרון האבולוציוני שהביא להתפתחותה. משום כך, מחקרים רבים בתחום זה עוסקים בחיפוש אחר דמויות ה"אשה האידיאלית" וה"גבר האידיאלי", בנסיון להבין מה מושך אותנו אל בני המגדר השני. אמנם סקר מקיף בתחום הזה, שערך הפסיכולוג דייויד באס בשלושים ושבע חברות שונות, התפרסם כבר בשנת 1989, אבל מחקרים מדוייקים יותר, הנכנסים לפרטים, עסקו בפרמטרים מוגדרים מאד, כמו השפעת הסימטריה והבנת מושג היופי, והזניחו תחומים אחרים. חלק גדול ממחקרים אלה מבוסס על אוכלוסית מחקר וקבוצת גיל הומוגנית מאד (סטודנטים), ומתעלם מכך שההעדפות יכולות להשתנות עם הגיל.
נכון שהבנת המרכיב התורשתי של המשיכה בחיפוש אחר בני זוג "אידיאלים" חשובה מאד, אבל העובדה היא שבמערכת חברתית שהיא בעיקרה מונוגמית, הסיכוי שנבחר בני זוג או בנות זוג שהם קרובים לאידיאל, היא מאד קטנה. ובכל זאת, אנחנו לא רק "מתפשרים בלית ברירה", אלא גם מתאהבים בפשרות הללו, וחושקים בהן, ולעיתים קרובות גם מעדיפים אותן על ה"אידיאל". על כך נתנו המחקרים פחות את הדעת.
החסרון השני נובע מהיות חלק מהחוקרים טירונים בתחום דעת שהוא חדש להם (חשיבה אבולוציונית), עובדה הגורמת להם לשוב ולהשתמש בז'רגון שעבר מן העולם בין הביולוגים, עשרים שנים קודם לכן. צורם, למשל, השימוש הנפוץ בטענה שתכונות התפתחו על מנת "בעיות אבולוציוניות". נימוק כזה מעיד על חוסר הבנה מסויים של האופן שבו האבולוציה בדרך של הברירה הטבעית עובדת. תכונה מתפתחת לאו דווקא כתשובה ל"בעיה", אלא כאשר היא נותנת יתרון הישרדותי ורבייתי (וגם אמירה זו אינה מדוייקת, כי יש לקחת בחשבון את המינונים המדוייקים של ההשקעה בהשרדות לעומת ההשקעה ברבייה, ואת תזמון ההשקעה ברבייה בכל שלב, באופן שיגביר את קצב התפשטות הגנים במהלך הדורות). שינוי סביבתי כמו מחלה, שינוי במזון או הגעה של טורף חדש, יכול ליצור מצב הנראה כ"בעיה אבולוציונית", ואשר נותן יתרון לתכונה חדשה שתתגבר על הקושי החדש שנוצר. אבל כאשר לא חל שינוי סביבתי, והתנאים נשארים יציבים, והאורגניזם מותאם לסביבתו, הרי, לכאורה, אין "בעייה". ובכל זאת, תכונות חדשות יכולות לתת יתרון לנושאיהן, ולהתפתח, וליצור "בעיה", לכאורה, אצל מי שלא נושא אותן, בעיה שלא היתה קיימת קודם לכן. מקרה נפוץ אחר הוא כאשר נראה כאילו יש "בעיה", אלא שקיים אילוץ כלשהו, סביבתי או פיזיולוגי, שמגביל את התפתחות ה"פתרון" – מוטציה שתוכל להתגבר על הבעיה – גם כאשר ה"פתרון", לכאורה, קיים. אם ה"פתרון" נושא מחיר כבד מדי, בין אם זהו מחיר אנרגטי, או מחיר המתבטא בחשיפה למחלות או לטורפים, הוא לא יתפתח. אם כך, יש להכיר גם בכך שלא כל "בעיה" מוליכה ל"פתרון". משום כל אלה, המגבלה של הניסוח הזה, של "בעיות" ו"פתרונות", היא שבדרך-כלל אי אפשר להגדיר "בעיה" כל עוד לא נמצא לה "פתרון". מכיוון שכך, תאור "בעיות ופתרונות" אינו מסביר דבר, ואין לו כל משמעות עניינית.
חידושים
אמנם מקורה של הפסיכולוגיה האבולוציונית נעוץ באנתרופולוגיה החברתית, ובעיקר בסוציוביולוגיה, אבל לאחר זמן הבשלה מסויים היא כבר הספיקה לתחום לעצמה נושאים שקודמיה לא עסקו בהם, ובכך היא מצדיקה את שמה החדש. בנוסף לתחומים שבהם עסקו הסוציוביולוגיה והאנתרופולוגיה החברתית, שואפת הפסיכולוגיה האבולוציונית להבין גם את מבנהו הנפשי של האדם.
אשליות: לדוגמא, שאלת ההונאה העצמית. הקושיה שבפניה עמדו הפסיכולוגים האבולוציוניים היתה, איך יכולה היתה האבולוציה ליצור מצב שבו האדם ירמה את עצמו? התשובה המקובלת לכך, בקרב הפסיכולוגים האבולוציונים, היא שלפעמים עדיף לטעות טעות של הונאה עצמית, בכיוון מסויים, מאשר לדייק. כלומר, כאשר אדם משוכנע בכך שהוא חכם יותר, יפה יותר או צודק יותר ממה שהוא באמת, הוא עשוי לטעון את טענותיו באופן משכנע יותר, ובכך להרויח רווחים חברתיים או חומריים. יכול להיות שזה נכון, אבל כאן נעוצה מגרעת נוספת של תחום חדש, הנטיה לטעון טענות שקל לומר, אבל קשה לבדוק. ומשום מה לא ראיתי עדיין שמציבים מול טענה זו את השאלה הנגדית: אם יש יתרון להערכה עצמית גבוהה, כיצד יתכן שנפוצה כל-כך גם התופעה של הערכה עצמית נמוכה? ובכל זאת, למרות הביקורת הנוקבת, ולפעמים המוצדקת כנגד טענות מסוג זה, חשוב לטעון אותן. חשוב לא פחות גם לבקר אותן, ובסופה של הדרך, חשוב עוד יותר גם לבדוק אותן. כי הרי, בסופו של דבר, שלושה שלבים אלה הם חלק הכרחי מכל תהליך חקירה מדעית, הנדרשים כדי לקדם ידע והבנה.
אדיפוס שמדיפוס: חידוש אחר, הנלווה להערכה מחודשת של הבנת נפש האדם, הוא הערכה מחודשת של מודלים ותאוריות פסיכולוגיות קודמים, על רקע ההנחה שתכונות התפתחו בשל יתרון כלשהו שהן נתנו לאדם בעבר. אחת ההערכות המחודשות הקלאסיות היא זו העוסקת בתסביך אדיפוס הפרוידיאני. לפי פרויד, לילד יש משיכה מינית לאמו, ושאיפה להאבק באביו ולרשת את מקומו בחיקה של אמו. אלא שמנקודת מבטה של האבולוציה, יש בהסבר כזה קושי הגיוני עצום. זיווג אם ובנה, אם יתממש, הוא זיווג קרובים, בדומה לנישואי אח-אחות.
זיווגים כאלה חושפים את הילדים המשותפים שלהם להשפעתם של גנים מזיקים רצסיביים (כאלו שאינם באים לידי ביטוי משמעותי כאשר הם מגיעים מהורה אחד בלבד, אבל מזיקים מאד, עד אפשרות של מוות, כאשר הם מגיעים משני ההורים). לפיכך, כל נטיה תורשתית שתגרום להמנעות מנישואי קרובים, תשאיר יותר נציגים שלה בדורות הבאים, כי הצאצאים שתיצור יהיו בריאים יותר מנטיה תורשתית להתחתן עם אמא או עם אחות. ואכן ידועים בטבע מנגנונים שונים המפחיתים את הסיכון של רביית קרובים. לפיכך, מנקודת מבט אבולוציונית, לא הגיוני שבן זכר, שהוא בוגר מבחינה מינית, יימשך משיכה מינית לאימו. יותר מזה, נתונים רבים מאד מצביעים על כך שלמטרת קשר ארוך טווח גברים מעדיפים דווקא נשים צעירות (כאילו שלא ידענו). משהו לא מסתדר, נכון?
חשוב לשים לב לכך שתסביך אדיפוס אינו תאור של תופעה, אלא הסבר של תופעה. והתופעה אינה משיכה מינית כלפי האם, אלא חיפוש קירבתה, נסיונות לרצותה ולמשוך את תשומת ליבה, נסיונות דחיקה של האב, ואולי גם כעסים המתפתחים כלפיו. נסיון להתייחס למשיכה אל פטמת האם לצורך יניקה כאל משיכה מינית, יהיה נסיון מאולץ מאד, ומהופך ל"הסבר" למשיכה של הגבר לשדי האשה, בטענה שהוא רוצה לחזור,כביכול, אל חיקה של אמו. וכאשר נכשל ההסבר של תסביך אדיפוס, אין אלא לחפש הסבר חלופי לתופעות המיוחסות לתסביך זה. למשל - תחרות בין הילד לאביו על תשומת לב האם, ועל משאבים שהיא מספקת לילד – תחרות שיכולה להיות משמעותית ביותר כאשר הילד קטן ותלוי יותר באימו מאשר באביו, ואפילו משמעותית עוד יותר אם האב אינו מקדיש לילד תשומת לב מרובה, ולכן אינו משאב בעצמו, אלא מתחרה. אם כן, התשובה ההגיונית יותר היא: נכון, העובדות מעידות, ככל הנראה, על תחרות שבין הילד לאביו על זמנה ומשאביה של האם, ואנחנו גם יכולים להבין מדוע, אבל מה פתאום תחרות מינית?
התקשורת הבין-אישית
עוסקת במידע שאנו נותנים וקולטים במודע או שלא במודע. חלק מהתקשורת קשורה בכלל למבנה שלנו, ואין לנו שליטה עליה. למשל, מבנה העין המיוחד שלנו – מוארך, שחלק גדול ממנו לבן, נותן מידע על כיוון המבט שלנו (כוונות!) טוב יותר מזה של כל קוף אחר (סליחה...). מידת השליטה שלנו באות תקשורתי זה, היא חלקית בלבד.
מידת המידע שניתן בעזרת צבע בהיר של עין על תנועות האישון, גדול יותר מזה של עין כהה. על כך אין לנו שליטה כלל. השדיים של האשה מושכים את הגבר, כי הם נותנים לו מידע על גיל האשה. משיכה של גבר לשדיים "צעירים", מן הסתם, סיפקו לו, במשך הדורות, יותר צאצאים מאשר משיכה לשדיים "מבוגרים" יותר. זהו כל הסיפור של נקודת המבט האבולוציונית – העדפה אחת (אם היא תורשתית) מתחרה בהעדפה אחרת (כנ"ל), וזו שמשאירה אחריה יותר צאצאים, היא זו שתשרוד ותשתלט עלינו. באותו אופן, שדי האשה התפתחו מעבר לצורך שלהם בהנקה, משום שהם משכו גברים. אמנם בגיל מבוגר הם מושכים פחות, אבל לשדיים גדולים יכול להיות יתרון אבולוציוני אם הרווח שהם נותנים לנשים בגיל צעיר, כשהן פוריות יותר, גדול יותר מההפסד שהן מקנות לנשים, בגין הסגרת גילן, מאוחר יותר. מרכיבים גופניים כאלה הם חלק מהתקשורת שלנו, ואנחנו משתמשים וקולטים אותם, לפעמים, גם באופן לא מודע. מכאן, שהפסיכולוגיה האבולוציונית עוסקת בחשיפה של עובדות ונתונים, גם אם לפעמים אנחנו לא תמיד אוהבים או מוכנים להודות בהם. ובכל זאת, בשימוש בפסיכולוגיה האבולוציונית להבנת האדם דרושות כמה מילים של זהירות. אנחנו, בני-האדם, מאד גמישים ביכולות הקוגניטיביות, וביכולת הלימוד או ה"אילוף" שלנו, עד כדי כך שבמקרים קיצוניים נלך כנגד האינטרסים ה"אבולוציוניים" שלנו (להזכיר את מתאבדי החמס והג'יהאד?). מעטים מבין המחקרים בפסיכולוגיה אבולוציונית שניסו, עד כה, להתמודד עם השאלה הזו מנקודת מבט תאורטית. בהרצאות אני עוסק גם במקום המפגש המרתק הזה, שבין הבסיס האבולוציוני שלנו, לבין ההבטים התרבותיים שלנו.
הפסיכולוגיה עוצבה בכל שנותיה בעיקר כתחום מחקר יישומי, בדרך כלל מתוך מטרה לשפר את שלומם הנפשי של בני האדם, או לטפל בבעיות קליניות. בניגוד לקו מרכזי זה, עוגנה הפסיכולוגיה האבולוציונית, עד כה, בנסיון להבין בלבד. ובכל זאת, סקירה של הספרות בנושא זה בשלוש השנים האחרונות, מראה נטיה גם אל הכיוון הטיפולי. עוד סימן מובהק, והכרחי, להפיכתה לפרדיגמה חדשה בפסיכולוגיה.
