תקשורת זוגית: סימנים לאהבה

שלום,
בת 30 נשואה + ילד בן כמעט 3. נמצאת ממש בתחילת הריון שני.הבעיה שלי היא כזאת: לפני שהכרתי את בעלי הייתי עם בן זוג 6 שנים מילדות. האהבה בינינו היתה כיאה לאהבה ראשונה עוצמתית מאוד, היינו בלתי ניתנים להפרדה ואפע"י שהיינו שונים באישיותינו, היינו מאוד מאוד אוהבים והוא היה מאוד חם וידע להפגין את אהבתו כל הזמן. באיזשהו שלב הבנתי שאני כבר לא אוהבת אותו ושאני איתו מתוך הרגל ושאם הקשר יוביל לנישואים אז הם לא יחזיקו מעמד... נפרדתי ממנו והייתי מאז ועד היום שלמה מאוד כי ברור לי שהתאמנו כילדים וכאהבה ראשונה ולא כמשהו לעתיד.....חודשיים אחרי הפרידה הכרתי את בעלי. הוא שונה מהאקס מכל בחינה אפשרית. הוא יפהפה ועם זאת צנוע, הוא מושבניק (ובזה התאהבתי ממש מרגע ראשון...) טיפוס מאוד ארצי, פשוט עם זאת מבוסס כלכלית לא רע (הוריו) והוא שותף בעסק עצמאי עם אביו. הוא טיפוס ביתי מאוד, לא טיפוס של לבלות עם חברים וכו'... בקיצור, כל תכונה טובה שאפשר לומר- אני יכולה לומר עליו.מה שכן, לקח לי הרבה הרבה זמן (היינו יחד כ- 3 שנים עד החתונה) לקח לי המון זמן להאמין לו שהוא אוהב אותי... מהסיבה הפשוטה שהוא אדם מאוד מאוד סגור ויחסית קר (הוא עוד השתנה במשך השנים בגללי) אבל עדיין בא ממשפחה מאוד טובה אך מאוד קרה בה אין חיבוקים ואין נשיקות ואין הפגנת אהבה אם זה במילים טובות (יש אך מעט מאוד), הרבה ציניות ומבוכה מכל דבר... ואילו אני, באה ממשפחה הפוכה לגמרי שבה מדברים המון, מדברים על אהבה מפגינים חום, מפגרנים ורואים או לפחות משתדלים לראות רק את הטוב שבאדם.....כשאני מסתכלת אחורה, לא הבנתי אף פעם עד כמה והאם בכלל יש אהבה עמוקה בינינו (כזאת שחלמתי עליה...) זה ברור לי שאנחנו כזוג מסתדרים מאוד טוב, אין כמעט מריבות (לא עניינים מהותיים לפחות..), יש התפשרויות, הוא משתדל תמיד לעמוד בקצב שלי ובדרישות שלי מבחינת הבילויים והפגנת החום לה אני זקוקה... בקיצור, אני אנסה שלא להגזים עם האורך.... אבל אני חיה בתחושה תמידית של סימני שאלה. אני אתן דוגמא: אני רואה את אחיו שהתחתן לפני כשנה (אנחנו נשואים עוד מעט 4 שנים) ומאז ומתמיד רואים על הזוגיות שלהם וביניהם את החמימות ואת האהבה ואני שואלת את עצמי מדוע יש שוני כזה גדול בינינו לבינם שהרי אחיו גדל באותו הבית ומדוע הוא אינו נבוך להראות את אהבתו מול המשפחה ובנוסף, יש לו אופי מאוד ביישני (לאחיו) ובכל זאת הוא "לא סופר אף אחד" וכל הזמן מפגין אהבה כלפי זוגתו. זה ממש גורם לילהערצה ולקנאה (לא בזוגיות שלהם חלילה אלא במחשבה שכך הייתי רוצה שיהיה אצלי, מה שלמעשה כבר חוויתי בעבר עם הבן זוג הקודם ומשהו שאני מכירה ואוהבת ורוצה לעצמי...).אני חייבת לומר לזכותינו שהבאת בנינו לעולם רק חיזקה את הקשר בינינו ואני יודעת שיש זוגות שהבאת ילדים מרחיקה ביניהם ויוצרת תסכולים אז אצלינו לדעתי אנחנו עומדים במבחן והרבה יותר קרובים מאי פעם....מה שאני שואלת בעצם- אני יודעת בוודאות שאני אוהבת אותו והוא אותי ויכול להיות שאין מקום להשוות אהבה בוגרת שיכולה להיות יותר איכותית לאהבה של ילדים (אהבה ראשונה) אבל עם זאת, אני חיה בתחושה שיום יבוא וזה לא יספיק לי ברמה שאני אפרק את המשפחה...מה אני יכולה לעשות כדי לגרום לו להפגין יותר את אהבתו. (אציין רק שכלום לא נובע מביטחון עצמי נמוך או משהו, אני נראית טוב, יפה, מטופחת וכו כך שזה לא נובע מזה... אני פשוט רומנטיקנית חסרת תקנה וחיה עם אדם שרומנטיקה זה ממנו והלאה..... ) לפעמים אני חושבת שאולי עם כל המעלות שלו- לא בחרתי נכון ולא איתו הייתי צריכה להתחתן....?סליחה סליחה על האורך, ניסיתי להיות כמה שיותר אינפורמטיבית...המון תושה!

דנית יקרה,
הדעת נותנת שהוא כן אוהב אותך, ואולי אפילו מאד. אלא שאת זקוקה לסימנים, את רגילה לסימנים ואת לא מקבלת אותם, ולכן את מהססת, לא בטוחה, ואולי אפילו כועסת על הסימנים החסרים שיכולים כל כך לעשות לך טוב בנשמה.הוא צריך ללמוד להיפתח, והוא לא יודע. ייתכן מאד שהיכולת הזו שלו תמיד תהיה מוגבלת, אבל כנראה שהוא יכול יותר. לפחות קצת יותר. או לפחות בערוצים שיתנו לך מדי פעם יותר בטחון. לבד, יהיה לך קשה להשיג זאת, כי תהיי מתוסכלת מהר ותנסי להאיץ בתהליך ותנסי להילחם ב"אדישות" שלו, והוא ינסה, כנראה, לשים לך גבולות כשאת מנסה להוציא אותו מאזור הנוחות שלו מה שרק יתסכל אותך יותר. שווה להשקיע ביעוץ זוגי - לא כי אין אהבה, אלא כי התקשורת הזוגית שלכם על האהבה אינה ברורה מספיק לשניכם. אתם צריכים ללמוד להגיע למכנים משותפים בעניין הזה, ולהגיע לתקשורת מובנת יותר על עצם קיום האהבה עצמה ועל נוכחותה. העובדה שיש לכם ילדים, אגב, יכולה רק לסייע לתהליך היעוץ כי תמיד יהיה למה עוד להשוות במידת הרוך והצורך, וזה חשוב מאד.