תקדימים בחלוקת תפקידים בזוגיות

ד"ר חסון שלום
רב,בעלי ואני בני 27, נשואים כחמישה חודשים, יחד כזוג 4.5 שנים. שנינו בעלי תואר ראשון, הוא עובד בהיי-טק כבר שנתיים, אני באמצע לימודים לתואר שלישי, מתפרנסת ממשכורת ומלגה נדיבה מאוד מהאוניברסיטה, מרוויחה לא פחות מבעלי ולפעמים אפילו יותר. לכאורה אנו זוג מצליח מאוד מבחינת קריירה.ישנה בעייה אחת שבגללה אנו רבים כל כמה זמן: בעלי קיבל בבית הוריו (למעשה, בית אימו כי הוריו גרושים, ואחיה והוריה של אימו שחיים כולם תחת קורת גג אחת) חינוך מיושן שאשה צריכה לבשל ולנקות את הבית בשביל הבעל שלה. אמנם הוא לא מודה בכך, אך בכל יום שהוא חוזר מהעבודה הוא דורש שאכין לו אוכל למרות שגם אני חזרתי מעבודה תובענית ומתישה באותה שעה מאוחרת כמוהו, ואם אני ממאנת להכין או מכינה משהו מהיר (איזה פאסט פוד) אז הוא מתלונן שזה אוכל לא בריא ולא טעים וכ"ו.בסופי שבוע כשצריך לנקות את הבית הוא פשוט מסרב לקחת חלק, כל היום מול המחשב או ישן ויוצא שאני לוקחת על עצמי את הניקיון כי אחרת פשוט יהיה לא נעים לא בבית. אני מודה שעקב כך שאינו מוכן לעזור לי אני עושה ניקיון די בסיסי (שעדיין גוזל לי חצי שבת שאני לא נחה) כי פשוט מעצבן אותי שהוא לא עוזר ואני לא רוצה לעשות הכל לבד. כפי שציינתי קודם, הוריו גרושים והוא גדל בבית שבו גרים הוא, אמא שלו, אח שלה (איש מאוד נחמד שלא התמזל מזלו ולא התחתן), סבא וסבתא שלו שהם ההורים של האמא והאח. אמא שלו והסבתא מאוד מפנקות אותו, אני רואה את זה כשאנחנו מגיעים אליהם. הן מאוד נחמדות איתי אבל הן פשוט הרגילו אותו שבשביל לאכול טוב צריך רק לגשת אל השולחן. הן היו מכינות לו אוכל כל הזמן שהילד חלילה לא יהיה רעב, הן אלה שמנקות את הבית והוא חלילה שיחזיק סמרטוט.בבית שבו אני גדלתי המצב היה שונה לחלוטין. אמנם אימי זו שמבשלת אך אבי לוקח על עצמו כמעט את כל עניין הניקיון והורי עמלים באופן זהה על עבודות הבית. כך גם סבי וסבתי משני הצדדים. הדעה שלי היא שכיוון ששנינו עובדים באותה מידה של מאמץ ומשכורת, אין שום סיבה שאני זו שאעשה את כל עבודות הבית והוא רק ינוח. הוא גם טוען שהעבודה שלי יותר קלה משלו למרות שאין לו מושג עד כמה הלימודים שלי לתואר תובעניים. אנחנו כל פעם רבים על זה (ויש לציין שרק על זה) ומגיעים למבוי סתום כי כל אחד נשאר עם השקפתו ובלי אוכל נורמאלי כי אני מסרבת להכיר בבישול כתפקידי הבלעדי רק עצם היותי אשה.מצטערת שהמכתב יצא ארוך. אתמול בבוקר רבנו שוב בנושא. בסופו של דבר אמרתי שאני לא מוכנה להיות הטבחית והמנקה, אני אשת קריירה. הוא יצא מהבית בעצבנות, נסע להורים שלו ולא חזר לישון בלילה. היום הוא גם לא חזר לישון. פעם ראשונה שזה קורה שהוא לא חוזר לישון יומיים ברציפות. הוא נסע להורים כמובן כי אמא וסבתא ישר יתחילו לקפץ סביבו ולהאכיל אותו. אני מאוד כועסת עליו אך גם חשה כאב רב שככה יחסינו נראים, כי בסופו של דבר אני אוהבת אותו ובשאר תחומים אנו מאוד מסתדרים (פרט לעניין המין שאינו מזהיר במיוחד אך מעולם לא גרם לנו לריב). כמו כן מתקרב ערב פסח ואנו אמורים לנסוע להורים שלי ואני חוששת שהוא לא יחזור הביתה עד אז ואני לא רוצה שההורים שלי ידעו מזה, כלומר אצטרך כנראה להמציא תירוצים למה אנחנו לא באים ואני מאוד לא מעוניינת בכך.אודה לעצה שלך איך אפשר לתקן את המצב, רק אנא אל תציע יעוץ מקצועי כי זה פשוט לא בא בחשבון.תודה רבה וחג שמח,נעמי.

תחילת הזוגיות, תחילת החיים המשותפים באותו בית, תחילת המחוייבות, הלידה של הילד הראשון - הם נקודות זמן שבהם נקבעים "תקדימים" בחלוקת התפקידים, ולכן אלה הם זמנים שבהם יש מריבות רבות שמשמעותן העיקרית היא על איך החיים ייראו אחר-כך. ככל שהחרדות מפני מחוייבות ועשיית יתר גבוהות יותר, כך המריבות עזות יותר, וכך המלחמה על העברת המשימות לצד השני גדולה יותר. נראה לי שזה מה שקורה לו. את חייבת להבין את זה אם את רוצה ללמוד להתגבר על העניין. את חייבת ללמוד להתנהל בחוכמה, וללמוד לפתור דברים בהדרגה ולא בבת אחת, אם את רוצה להמשיך ולחיות איתו ביחד, כי הוא חרד מאד. את חייבת ללמוד דרך אחרת לכוון אותו, ולא הדרך הלוגית וגם לא דרך ההבנה שצריך להיות שוויון. הוא לא חושב כך, וכמו שאת רואה - זה לא עובד כך. לא איתו. זה לא אומר שאת לא יכולה לגרום לו לתרום יותר ולעשות יותר למענך, ולהיות יותר אמפתי למצבך, אלא שזה לוקח יותר זמן ושיטות אחרות. אלא שכדי לעשות זאת את צריכה להפסיק לחשוב שאת צריכה שהוא יבין שאת צודקת. מה שלמדת עד עכשיו שהוא שהצורך הזה שלך לא עוזר לך להשיג את מה שאת רוצה. חפשי, אם כך, דרכים אחרות, ופחות ישירות.אנא קראי,דף העזרה הראשונה שליבאינטרנט, בתחתית הטור הימני, את הקטע על חיזוקים חיוביים, וראי שיחות שהיו לי שם אם גולשת בפורום הזה באותו נושא. קראי הכל, ולמדי. זה לא קל. זה באמת לא קל. ואם צריך - לכו ליעוץ זוגי, ביחד, ואם הוא לא רוצה, לכי לבדך.