תמיכה בבן זוג: תפקיד בת הזוג

שלום רב,
אני בחורה בת 30 , אני וחבר שלי חיים מספר חודשים יחד. אנחנו מאד אוהבים זה את זו ואני מרגישה שהוא ממש הנפש התאומה שלי.שנינו אנשים שעברו סוג של ארוע טראומטי, לפני מספר שנים, לפני שהכרנו. אני עובדת על עצמי כבר כמה שנים ומרגישה שיש תוצאות חיוביות למאמצים שלי. הגישה שלי לחיים השתנתה מאד, ממצב של יאוש וחוסר רצון לעשות שום דבר למצב של ראייה קצת יותר וורודה וריאלית של החיים ועם יותר כוחות. אני רוצה לציין שתמיד עבדתי, למדתי, כלומר תמיד עשיתי איזושהיא פעילות, לא היתה תקופה של חוסר מעש.אצל בן הזוג שלי המצב קצת שונה. הוא עבר כנראה ארוע טראומטי בגיל הנעורים ולפי הרגשתו הדבר הזה יצר לו עיכוב בחיים ולא איפשר לו להמשיך את חייו כפי שהיה רוצה. הוא בחור מאד חכם ומוכשר ואוהב. הארוע הטראומטי עצמו אינו כל- כך הבעיה כפי שההשפעות שלו לטווח ארוך יותר מזיקות. הבעיה היא לפי דעתי , צורת ההסתכלות שלו על החיים. אפשר לומר- אפילו סימנים של דיכאון. אני מבחוץ, כמובן רואה את המצב אחרת מאשר הוא, ובצורה הרבה יותר אופטימית. הוא לא מצליח לצאת מהמצב הזה שלו. במשך השנים הוא ניסה להעזר בטיפולים פסיכולוגיים אך לדבריו לא הייתה עזרה משמעותית.השאלה שלי היא: איך אני בתור בת זוגו יכולה לעזור לו? עד כמה להתערב? עד כמה בכלל יש אפשרות לאדם חיצוני לשנות את צורת המבט של אדם אחר על החיים?אני אוהבים אחד את השני ואני בהחלט רואה אותו כמישהו שהייתי רוצה להמשיך את החיים שלי איתו.תודה מראש, יפית

יפית יקרה,
כבת זוג את יכולה להקל עליו. לפעמים דווקא בלא לדבר על זה. כאן נדרשת חוכמה של לדעת מה להגיד כדי שירגיש טוב עם עצמו, וחוכמה של לתת לו לומר ולהיפתח כאשר הוא מרגיש צורך, מבלי ללחוץ עליו, ורגישות להקשיב ולגלות אמפתיה, מבלי להביע דעה שיפוטית, וחוכמה להציע הצעות מבלי לצפות ממנו לקבל אותן, ומבלי לומר לו שהוא צריך להרגיש אחרת ממה שהוא מרגיש. ולכך, אם את יודעת לעשות את זה נכון, יכולה להיות השפעה הרבה יותר גדולה מאשר לטיפול פסיכולוגי.ואגב, במקרים כאלה, כאשר בן הזוג לא הצליח להעזר בטיפול פסיכולוגי, אפשר לעשות זאת באופן עקיף דרכך, כאשר את היא זו שמגיעה לטיפול, ולומדת מה ואיך לנהוג כלפיו, כדי לעשות את כל מה שכתבתי למעלה.

יש לי בעיה דומה מאוד לזו של יפית. אני משתדלת, במשך המון זמן, לעשות את כל מה שהצעת לה. הבעיה היא שבמסגרת ה"לא ללחוץ, לתת זמן" וכו', יש הרגשה ששום דבר לא זז, ועל אף שמדובר בגבר שאני מאוד מאוד אוהבת. אני תוהה אם אני לא מבטלת את עצמי תוך כדי הנסיון "להבריא" אותו- במרכאות, כי יש הרגשה שבגלל שהוא הבעייתי מבינינו- וזה ידוע לשנינו- אז ההתמקדות היא בו. מה לעשות? כמה זמן אפשר להמשיך כך? אני חייבת לציין שניסיתי להתקדם וזה לא צלח.