תזמון בזוגיות: מתי זה עניין של זמן?

שלום רב,
אני בת 24, יוצאת עם בן 27 מזה 3 שנים.אנחנו מאד אוהבים ועברנו הרבה ביחד. הוא בחור מופנם אך טוב נאמן ותומך.הוא מעוניין להתקדם עם הקשר (אמר שתוך שנה או שאנחנו מתחתנים או שדרכינו נפרדות). למעשה הוא בחור שאסור לפספס אותו.אך יש ביננו הבדל די רציני- הוא מאד בוגר ו'רציני' לעומתי. הוא חושב על עתיד וכסף (שנינו עוסקים במשפטים- הוא כבר עו"ד ואני לקראת סיום הלימודים), אני חושבת רק על איך לבלות ולנצל את 'השנים היפות', הוא רוצה להישאר בבית, אני רוצה לצאת ולצאת. הוא אוהב את השקט של הבית ואני מחפשת את האקשן והאתגר.כשאנחנו רבים הוא פשוט משתתק ולא מדבר. הוא מופנם (להיפך גמור ממני). לפעמים זה יוצא טוב ולפעמים זה לא.למרות שכמו שכולם אומרים " הוא הגבר והבעל המושלם שיכול להיות", לי, מסיבה מאד לא ברורה, יש חששות. בעבר הייתי בן אדם עם הרבה עקרונות מוסריים. היום אני מאמינה שאני אהיה מסוגלת לבגוד בו אם נתחתן (אולי מתוך שעמום וחיפוש עניין ואקשן) . זאת משום שחסרים לי האקשן והאתגר. כל החברים שלי רווקים ו'מבלים'. ענייני פלירט, חיי רווקות שלא חייבים דין וחשבון לאף אחד- לעיתים זה מאד חסר לי ואני חושבת שאולי זה שלב שעלי לעבור לפני שאתמסד.מצד שני , הדבר נראה לי טפשי וילדותי מכדי שאעזוב אותו.ובכל זאת אני מרגישה חסך כלשהו. כאילו אני מפספסת משהו (ולא מישהו ! ). אני לא יודעת אם הפחד לעזוב ולהתנסות עוד נובע מזה שהבחור באמת מושלם (כמו שכולם אומרים לי ואני די מאמינה בזה) או בגלל פחד לשנות הרגל, תלות שנוצרה (הוא עוזר לי עד מאד בכל ותחום הלימודים בעיקר) .איך מחליטים ? איך יודעים מה הדבר הנכון לעשות , מה משפיע עלי (הסביבה שמאוהבת בחבר שלי או מה שאני מרגישה )? האם הרעיון הילדותי שלי (אני צריכה אקשן, אתגר, פלירט) הוא סתם גחמה ויש להילחם בה או להיכנע לה ולעזוב את מי שאני יודעת שלא אמצא יותר בחיים כמוהו? מתי יודעים ש"זה זה" ונכון יהיה להתחתן? אני מלאה בחששות רבים ואיני יודעת כיצד להכריע בהם (האם עצם זה שיש חששות מרמזים שאין זה האדם המתאים ?)תודה !נ.ב- יצויין שאין זה החבר הראשון הרציני שלי . לפניו היו לי חברים אחד 4 שנים ואחד שנה וחודש (מה שמרמז אגב שכמעט לעולם לא היו לי חיי רווקות ארוכים .....)

אגב,בן זוגי אינו יודע את כל ההתלבטויות הללו (אחרת לא היה מעלה את הרעיון שהגיע הזמן להתקדם)

ש יקרה,
למצוא בן זוג מתאים, לפעמים זה עניין של תזמון נכון. אתם נמצאים בפאזה אחרת של הצרכים והרצונות, שזה אומר שהתזמון שלכם אינו נכון, גם אם אתם מתאימים מכל נקודת מבט אחרת. והרי מה שאת אומרת הוא שאת עדיין לא בשלה להתיישב בתוך מסגרת קבועה ומגבילה של קשר "רציני", שעניינו העיקרי הוא בניית בית.השאלה היא היכן את מוכנה יותר להתפשר? האם לצמצם את הצרכים הנוכחיים שלך (שהם לצאת ולבלות הרבה), או לוותר על מישהו שנראה מתאים מאד להגשמת הצרכים העתידיים שלך (הקמת בית)? זה שיקול שתצטרכי להחליט בו בעצמך. יכול להיות שתחליטי שאת עדיין לא מוכנה, וכאשר תהיי מוכנה, בעוד 3-4 שנים, ותחפשי מישהו כזה, תחליטי שהחמצת את הבעל של חייך, ובעיקר כשתראי אותו מסודר עם אשה נאה ושתי בנות קטנות. ואם תחליטי ללכת איתו, יכול להיות שבאותן 3-4 שנים, כשתאבקי על החופש שלך ועל הבילויים שלך, תצרי זוגיות מלאה חיכוכים ומריבות, שעד שתתבשלי לבניית בית, הוא כבר לא יהיה האדם המתאים, בשל כל הטינה שתצטבר ביניכם. ואולי דווקא כן תצליחי להחליט שאת מבשילה עכשיו, במהירות, ומוכנה לעשות את זה בלב שלם. את מבינה מכך שאת היא זו שיכולה לדעת לאן הדברים ילכו, טוב יותר מכולם, כי את היא זו שנושאת את התחושות הללו, החסר, האבדן, השלמות והציפיות.לפי מה שאת אומרת, יכול להיות שאת רוצה קצת חיי רווקות, אלא שלא היה לך האומץ לממש אותם, או שאולי לא הרגשת קודם בגיל המתאים לממש אותם. עניין של תזמון. או אולי עניין של האדם שיסחוף אותך חזק יותר – אבל כאן קיים אלמנט נוסף של חוסר ודאות: האם תמצאי מאוחר יותר מישהו שיסחוף אותך חזק יותר? מתי? והאם הוא גם יתאים לחיי נישואים טובים איתך? למרבה הצער, לא תמיד הגבר שידע לסחוף אותך לתחושות בעוצמות חזקות, הוא גם הגבר המתאים ביותר לנישואים.