תודה לאל שיש לי בעל תומך

שלום רב.
אני בת 29 עוד מעט.נשואה כבר 3 שנים ואמא לילדה בת שנה וחצי.לא מצליחה להבין מה לא בסדר אצלי. אני לא מצחיחה להחליט אם אני אוהבת את בעלי או לא. שאנחנו מחוץ לבית,עם חברים, עם משפחה - הכלכרגיל,אני צוחקת ממנו,נהנית מחברתו ועוד. שאנחנו בבית רק שנינו אחרי שהילדה ישנה - אותו דבר.קורה לי הרבה פעמים שאני מסתכלת עליו ואורמת לעצמי איזה מזל שזה הוא שאיתי ולא אף אחד אחר.שיותר טוב ממנו אני לא אמצא. התקשורת ביננו נהדרת ואנחנו מדברים על הכל,אני לא חוששת לומר לו את סודותיי הכמוסים ביותר,את הפנזטיות והתסבוכות הכי פרטיים שלי. הילדה שלנו מדהימה ואנחנו מגדלים אותה יחד. הוא עוזר לי בבית, סקס נו טוב - זה כבר בעיה שלי שהצרכים שלי שונים משלו אבל אנחנו מדברים על זה ומנסים תמיד לשפר.עד כאן - לכאורה -הכל טוב ויפה.הבעיה מתחילה שאני חושבת לבד. שיש לי זמן לחשוב. אני מתחילה לחשוב על כל הדברים בחיים שלי, והוא בינהם,שאני לא מרגישה בנוח איתם. ואני לא מבינה למה אני חושבת שאני לא אוהבת אותו. אולי אני לא יודעת מהי הרגשת האהבה פשוט. לא יודעת. אני מאוד מבולבלת ומאוד קשה לי. זה תקופה ארוכה שזה כך. אני ננמצאת כרגע בטיפול אצל פסיכולוגית ובדיוק הגעתי איתה לשלב שאני מרגישה מספיק בטוחה לדבר על הכל,אבל לצערי מסיבות כלכליות נראה לי שאאלץ להפסיק את הטיפול אצלה.לצערי הרב. אני לא מבינה למה אוטומית אני חושבת שאני לא אוהבת אותו,למרות שמתי שאני מספרת עליו לאחרים אני בעצמי מתרגשת לספר עליו ועל הקשר שלנו ועל כמה אני גאה בו ובכ"כ הרבה דברים שיש לי איתו ושהוא עושה בעצמו..לא יודעת.איך אני יכולה להבין לבד? שאני חושבת על עצמי בלעדיו - זה לא נראה לי הגיוני להיות בלעדיו. אבל אולי בעצם זה הרגל,אולי זה פחד להיות לבד - אני באמת לא יודעת כבר. אוף, בבקשה תעזרו לי...תודה.

יותר מכך,אני קוראת פה דברים שאנשים כותבים וחלילה לא מזלזלת בשום דבר, אלא רק אומרת תודה לאל שיש לי את בעלי שכן עוזר לי עם הילדה, כן עוזר לי בבית, תומך בי בכל דבר שאני רוצה לעשות, מעודד אותי,עומד מאחורי.... אז מה?מה הבעיה שלי?!?!