תהליך משותף: הבנת הרצון האישי

ד"ר שלום רב,אני ובן זוגי בני 40 + . אנחנו גרים יחד מזה מס' חודשים ומתכננים להתחתן. לשנינו אלה יהיו נישואים שניים. לשנינו אין ילדים.בתחילת היחסים הבנתי שבן זוגי מאוד רוצה ילדים. מאחר ואני בגיל שלצערי איני יכולה להיכנס להיריון מהביציות שלי - האפשרות היחידה להביא ילד לעולם היא מתרומת ביצית, טיפול אותו אנו אמורים לעבור בחו"ל בעוד כשבועיים. אני עוברת בדיקות והכנה הורמונלית לתהליך.אתמול, לאחר שהצלחתי להוציא את הדברים בכוח, בן זוגי אמר לי שקיבל פתאום "רגליים קרות" ומפחד מהאבהות האפשרית. כעסתי מאוד שלא שיתף אותי בחששות אלו קודם לכן. לאחר שהבנתי מדבריו, שהוא הרגיש לחץ ומתח לאחרונה בגלל הנושא. איני יודעת מה לעשות. עתה גם אני בספק גדול האם כדאי לי לעבור את התהליך הלא פשוט הזה לאור הדברים. אשמח לעצה. תודה

טלי יקרה,
את שואלת שאלה מאד מורכבת, כי יש לה, ולך, רבדים רבים. בקריאה ראשונה, חשבתי שמדובר בתהליך שלא רצית אותו מראש, אלא למענו. בקריאה שניה, אני בכלל לא בטוח שזה כך, אבל היא הדגישה בעיני את זה שלא כתבת מהאתרוצה. לכאורה, אפשר לקרוא את המכתב כאילו רצית לעשות את זה רק למענו. אלא שאני יכול גם לקרוא מבין השורות שאולי הרצון העז שלו הקל עליך את ההחלטה לעבור את התהליך הזה, ועכשיו, שהתנאים השתנו והוא אומר שהוא בעצם לא רוצה, את נשארת עם הרצון שלך לבד. האם זה לא מספיק? או אולי האם את איכשהו לא נותנת לרצון מספיק מקום, כשזה רק הרצון שלך? מה בעצםאתרוצה?

נכון, אני רציתי את ההריון האפשרי בעיקר
למענו. הבנתי שבגילי ישנם סיכונים רפואיים רבים בהריון בגיל מבוגר יחסית, אך הסכמתי לעבור את התהליך של תרומת ביצית כדי בעיקר למלא את רצונו בילדים. עתה אני כועסת שנאלצתי לעבור בדיקות וטיפול הורמונלי לא פשוט עם תופעות לוואי, למענו. כועסת שככל שמועד הטיפול מתקרב, פתאום הוא הבין שזה "גדול עליו" מבלי לחשוב על כך קודם.

טלי יקרה,
עושה רושם שזה היה גם גדול עליך, והסכמת למענו. כרגע, את בעיקר כועסת, כך נראה לי, על המאמץ הנפשי שאליו הוא הטיל אותך, שבדיעבד היה מיותר, ואולי גם לויכוחים מיותרים שהיו ביניכם. ואולי את כועסת עליו בשל התקווה שאליה הוא הביא אותך, לשינוי כל הציפיות שלך, ושאחר-כך, החזיר אותך בבת אחת למקום שבו היית קודם, ועם אכזבה, גם אם חלקית כי לא היית שלמה לחלוטין עם השינוי הזה. גם זה מאמץ נפשי לא פשוט, וכפי שאת מתארת, גם מאמץ פיזיולוגי-עם השלכות רגשיות. לא פלא שאת כועסת על כל זה, כי בעינייך זה היה כאב, חיכוכים וטלטלה רגשית מיותרים, וזה נכון.ועכשיו, מה את רוצה?ואולי את שואלת משהו אחר: אולי את רוצה לומר לי - עכשיו, אני בעצם לא בטוחה שהוא רוצה את היחסים שלו איתי באותה עוצמה שבה הייתי בטוחה קודם? האם הוא גבר יציב רגשית שאוכל לסמוך עליו?אני לא יודע. את מכירה אותו טוב יותר. נכון שהפליק-פלאק שלו לאחור ערער אותך. אבל תצטרכי לחשוב היטב בינך לבינך ובינך לבינו, מה זה בעצם אומר, אם בכלל, ולאן את רוצה ללכת איתו, אם בכלל. אם את רוצה ללכת איתו, חשוב להניח לזה מאחור, גם אם לא לחלוטין. א. כי לא תוכלי לחלוטין, ו-ב. כי למדת משהו, שגם אם את לא רוצה שישפיע עליך, את רוצה לזכור. לכן קיים הזיכרון - כדי לנצור וללמוד, ואם צריך, גם להיזהר, אבל במידה הראויה, ולא מעבר לכך.