תביעות גירושין: מידע ותמיכה לנשים

שלום,
אני נשואה 15 שנים. אמא ל-3 ילדים. אני ובעלי בגיל 40+-.לאורך כל תקופת הנישואים שלנו הייתי תחת עיינו המבקרת של בעלי, בתחילה לצורת המראה שלי, שמנה/רזה, וזה המשיך לאופן בו אני מחנכת את ילדי, איך אני מדברת אליהם, מה אני אומרת להם, איך הבית נראה, האם החולצות מגוהצות, האם יש משהו לאכול, ועוד ועוד. אני עובדת במשרה מלאה, אחד מילדי הוא לקוי לצידה, ואני מתמודדת עם כל ה"חבילה" כמעט לבד. כלומר עושה את כל מה שצריך ומשתדלת לבצע את הכל על הצד הטוב ביותר. ועל הדרך סופגת הרבה ביקורות, לעיתים עלבונות, אך ממשיכה לעשות את הכל באמת על הצד הטוב ביותר. חיינו רצופים בעליות וירידות. בכל פעם שהיו ירידות ניסיתי תמיד לפשר ולגשר כדי החיים בבית יהיו תקינים. וכשהיו עליות הם הגיעו לשיאים .בשנה האחרונה החלו הבקורות והעלבונות לעלות מעבר למה שניתן לשאת.בעלי טוען שאני לא מספיק טובה, שאני לא אמא טובה, שאני לא בת זוג שאפשר לסמוך עליה ולהשען עליה, ושהוא רוצה לפרק את החבילה.אני חייבת לציין שאם לא היו ילדים בתמונה לא הייתי מהססת. עוזבת אותו וממשיכה הלאה. בנוסף כאשר אומר שרוצה להתגרש אני אומרת לו מפורשות שהוא רשאי לארוז את דבריו וללכת אך כלום לא קורה. אני יודעת שאני היא זו שצריכה לקחת החלטה וללכת איתה עד הסוף אך פוחדת מאוד קודם כל על הילדים, פוחדת לפגוע בנפשם הצעירה והתמימה, הם מאוד אוהבים את אבא, ואני יודעת שהתחלה של תהליך גירושים אצלינו יהיה הדבר הכי מכוער עלי אדמות והוא יערים עלי קשיים מאין כמוהם. כבר אמר שיקח לי את הילדים, שיצהיר כי אינני שפויה ועוד דברים שקשה לי לכתוב..עלי לציין כי מצבינו הכלכלי אינו טוב, פניה לכל מיני אנשי מקצוע, יועצים, עורכי דין, זה דבר שיעלה לי הרבה כסף ואני פוחדת מצעד כזה גם.אני מחפשת דרך או מקום בו אוכל להתעודד, להתחזק, ולהגיע באמת להחלטה הנכונה ביותר עבורי ועבור ילדי.אודה על התייחסותך.

מיכל יקרה,
אני קורא את המכתב שלך, ונזכר בסטטיסטיקה המראה, באופן חד משמעי, שיותר נשים מגישות תביעת גרושים מאשר גברים. אחת הסיבות לכך היא, שככל הנראה גבר יכול יותר בקלות להשאר במסגרת הנישואים, ליהנות ממה שהאשה מספקת לו שם בשל הצורך לשמור על מסגרת תקינה "למען הילדים", למרות החיכוכים התמידיים ואי השקט שמתחת, ועדיין ליהנות מקשרים נוספים בו זמנית, בין אם זה סקס מזדמן ובין אם זו מאהבת מהצד. לנשים הרבה יותר קשה לעשות זאת, מכל בחינה שהיא, גם חברתית וגם רגשית. לכן נשים יותר נוטות לעשות את הצעד הזה – אלא אם הן מאויימות. וזה מה שקורה לך. את חוששת מהמאבק הקשה, והחשש הזה כובל אותך.מה שביקשת הוא הדבר הנכון –מקום שבו את יכולה להתעודד ולהתחזק. אבל בנוסף, את צריכה גם לקבל יותר ידע, כדי לדעת בדיוק בפני מה את עומדת. ידע מקטין פחדים מפני הבלתי נודע.חפשי, לכן, עזרה בארגונים ועמותות המיועדים לכך. לדוגמא:נעמ"ת (תנועות נשים עובדות ומתנדבות):http://www.naamat.org.ilעמותת גרני"ת (גרושי נשים, יעוץ, תמיכה וחקיקה):http://www.granitwomen.orgאני לא מכיר את הפעילויות הללו מקרוב. נעמת היא ארגון ותיק מאד, גרנית הרבה פחות. טלפני והקשיבי. אספי מידע. זכרי שאת רוצה לעשות הכל באופן מתון, אבל הצטיידי בצידה לדרך, במידה שזה ייעשה מכוער. ולאחרשאת מחליטה, גייסי את המשפחה לצידך, ואל תתני לאכזבה שלהם להחליש אותך. הכיני את עצמך לשיחות עם המשפחה הקרובה, הסבירי להם, ואם הם יהיו לצידך, יהיה לך קל יותר. ואם את יודעתבאופן ודאישהמשפחה שלך תהיה איתך ותתמוך בך בכל מקרה, התייעצי איתם עוד לפני ההחלטה.