שפה רגשית: הבדלים בזוגיות

הי...יש לי בעיה. אני (24) וחבר שלי (30) יחד כבר 9 חדשים. לפני שהוא הכיר אותי הוא לא היה מסוגל להתחייב, לא היו לו קשרים רציניים בשנים האחרונות. בהתחלה כשהתחלנו לצאת, הכל היה כמו חלום. האהבה פרחה, כל היום הוא היה מחבק אותי ושופע חיבה. אחרי שעברה ההתלהבות של ההתחלה, הוא השתנה מקצה לקצה. הוא עדיין מאד אוהב אותי. אני יודעת את זה גם כי הוא אומר את זה הרבה, וגם כי אני מרגישה שעם הזמן הוא אוהב אותי יותר ויותר. אבל בדיוק כמו שזה ככה- הוא גם מראה את זה פחות ופחות, במעשים הכוונה. אני לא מצפה שנשב ונתחבק כל היום, אבל אני מרגישה שהוא נורא זקוק למרחב שלו כל הזמן, בכל פעילות שנעשה בין אם זה סרט, צפייה בטלויזיה או שאפילו סתם נלך לישון, אני ירגיש כל הזמן את הריחוק הזה, והוא מאד מפריע לי. ראיתי שאלות דומות בפורום שלך שענית עליהן, והחלטתי לנסות אני וליצור את הקרבה, לאחר שניסיתי לדבר איתו על זה ללא הרף ולהסביר לו כמה זה מפריע לי. אני עושה זאת, אך מרגישה שלא נח לו עם זה, לכאורה כאילו המגע כפוי. יכול להיות שזו רק ההרגשה שלי, אך בכל מקרה זה לא פתר לי את הבעיה אלא גרם לי להתיאש עוד יותר. אני מנסה להבין מה לא בסדר. כי מעבר לזה הזוגיות והתקשורת טובות ויש אהבה וגם הסקס בסדר גמור... מה עוד אפשר לעשות? האם עלי להשלים עם זה שזה מי שהוא והוא לא אדם חם פיזית? כי הוא לא אדם קר באופן כללי...אני אוהבת אותו אבל זה נורא קשה.דבר נוסף, כשאני מדברת איתו על דברים מסוימים שמפריעים לי ומבאסים אותו, דברים שהיה מעדיף שלא לשמוע או להתמודד איתם, הוא נאטם לחלוטין. עונה שאני רק מחפשת בעיות ומתמקדת בדברים הלא חשובים, שזו הבעיה, כי בעיני הם כן. אני מקפידה לדבר איתו שלא בצורת האשמה אלא שיתוף של מה אני מרגישה, אבל זה לא עוזר. מה אפשר לעשות כדי לגרום לו להיות פחות אטום? איך אני אמורה לגשת לדבר איתו? אני נורא רגישה והוא ההפך הגמור שלי.סליחה על האורך אבל רציתי להעביר הכל...תודה רבה על העזרה!!!

רינת יקרה,
השפה והצורך הרגשיים שלו שונים משלך. את צריכה לקחת את זה בחשבון. לפי חלק מהסימנים שאת מקבלת ממנו, הוא אוהב אותך. אבל יש סימנים אחרים של אהבה, ואולי של צורך שלך, שחסרים לך, והם קירבה וחום. כנראה שבאמת לא נוח לו עם זה, אבל לא בגללך, אלא כי כך הוא. יותר מדי, כנראה שלא נוח לו. יש אנשים כאלה, ויותר גברים מנשים. אם כל מה שכתבתי לך אכן נכון לגביו, כפי התרשמותי, זה לא משהו שאפשר לשנות בקלות, ואם כן, אולי לא באופן משמעותי. ואם כן, זה תהליך פסיכותרפי עמוק, וכנראה ממושך.דבר שונה הוא, אולי, העובדה שהוא מתבאס ונאטם כשאת מדברת על דברים מסויימים. אם זה הדברים האלה – כלומר, שהוא לא חם ולא נוגע, אני לא מתפלא שהוא נאטם, כי הוא מרגיש שכך הוא, ושזה לא משהו שהוא יכול לשנות. מבחינתו, לכן, אין טעם לדבר על כך, כי את אומרת לו בזה שהוא לא מספיק טוב לך, והוא לא יכול לשנות את זה. מבחינתו, לכן, עדיף שלא לדבר על זה, אז לפחות הוא לא מתבאס מכך. אבל אם זה דברים אחרים שהוא כן יכול לעשות, ושהוא מבין שהוא יכול, אז הסיפור אחר, והמודעות שלך לאופן שבו את אומרת, צריכה לעזור. נסי אולי לבטא זאת כאכזבה שלך מכך שמשהו קרה או נעשה (ומשהו שהוא באמתיכוללעשות), אבל לא "לדבר על זה". רק לומר, ולהניח לנושא. אל תחפשי "הסכמה" כי את עלולה לגרום להתנגדות. תניחי לזה – הדברים אולי יהדהדו אצלו דווקא טוב יותר.

תודה רבה על תשובתך!!!
אבל לא הבנתי ממש עד הסוף, בחלק הראשון של תשובתך, האם אני פשןט צריכה להשלים עם המציאות
שזה מי שהוא ולקבל אותו כך? כי כמו שזה נשמע מתשובתך, אין לזה פיתרון...?(לענין הקרירות הפיזית)
סליחה על הבלגן ותודה רבה מראש...

רינת יקרה,
אני לא אומר לך בשום אופן שאתצריכהלעשות או לא לעשות משהו. אני רק מנסה לומר לך פחות או יותר מה אפשר, ולמה לצפות. מה שאת צריכה לעשות זה להיעזר במה שכתבתי, לנתח שוב גם את מה שאת יודעת יותר טוב ממני עליך ועליו, ולהחליט מהכדאילך לעשות. ואם את מחליטה להישאר איתו, יהיה קל יותר אם תצליחי להשלים עם מה שיש, כי אז לא תלווה אותך תחושה של אכזבה לאורך הדרך המשותפת. עם זאת, את כן יכולה בהמשך, בהדרגה ובהרבה סבלנות, לראות אם את יכולה להשיג יותר, ובתנאי שהאכזבות שלך לא ישפיעו על מה שיש לכם כבר, לרעה. והעניין הזה, ובכללו גם היכולת או אי היכולת שלך להשלים או להתמודד עם אכזבות, הוא חלק מתהליך קבלת ההחלטות שלך.