שיפור שיחות זוגיות ואינטימיות

שלום רב,
אניי בת 26, נשואה כשנה וחצי, אמא לילד בן 4 חודשים. בעלי ואני הכרנו לפני כ- 10 שנים ומאז אנחנו יחד. היחסים בינינו תמיד היו טובים. ידענו להיות גם זוג וגם החברים הכי טובים.הבעיה היא שבעלי אינו אוהב כל כך להיות בבית.הייתי בטוחה (וזה גם מה שהוא אמר) שכשיהיה לנו בית משלנו ונהיה משפחה אז זה ישתנה, אבל זה לא קורה. אני מרגישה שהוא כל הזמן מחפש איך לומר לי בצורה יפה שהוא הולך לחבר או לשתות קפה עם חברים.. הוא כאילו מנסה לעשות מניפולציות כמו למשל לשאול אותי אם בא לי משהו טעים, ואם אני עונה בחיוב אז הוא אומר שרק יקפוץ לחבר לפני כן.. לפעמים כשאנחנו רבים על הנושא הוא טוען שהוא "בהסגר".רק כדי להבהיר את הנקודה... אני לא אובססיבית אליו. פשוט מרגישה שדווקא עכשיו, כשאנחנו משפחה, אני צריכה אותו כאן יותר.אנחנו הראשונים שהבאנו ילד מבין חברינו, ותמיד אני אומרת לו שאני מבינה שזה קשה כשאף אחד לא מבין שאתה מסרב ללכת לאנשהו..העניין הוא שהוא לא טורח להציע שנלך יחד. תמיד מדובר בו לבד (רוב החברים שאיתם הוא נפגש רווקים).אני מרגישה שהוזנחתי. מאז הלידה וגם קצת לפניה עוד לא קיימנו יחסים ואני לא מרגישה חום ואהבה ממנו. בכלל היחסים האינטימיים כאילו קצת דעכו.הוא אוהב את הילד מאוד, אבל לא פעיל יותר מדי בטיפול בו. (יש לציין שבעלי עובד פיזית קשה מאוד).אני מרגישה שאני צריכה להלחם על תשומת לב ממנו. אבל זה לא אמור להיות ככה!אף פעם הוא לא מציע לי שייקח קצת את הילד כדי שאוכל ללכת להתקלח ואולי ללכת להתאוורר... תמיד אני זו שצריכה לבקש את זה ממנו ואני מרגישה שאני תמיד מוגבלת בזמן להתקלח וכו'..לפני כחודש הייתה לנו שיחה טובה על הנושא. לשם שינוי הוא הקשיב לי והרגשתי שהוא די הפנים... הוא הסביר שהוא מפחד קצת לקיים יחסים אחרי הלידה שאולי יכאב לי... אמר שהוא פשוט עשה לעצמו את הסוויץ' שבמשך חודשיים הרי אסור לקיים יחסים אז הוא כאילו כבר נגרר לזה.אני מודה שגם לי אין אנרגיות יותר מדי להשקיע בכל הנושא האינטימי כי הטיפול בילד לוקח ממני המון אנרגיות.יש לציין שבעלי עבר גירושים של הורים בגיל צעיר מאוד, ואין לו כל כך ממי לקחת דוגמא להיות איש משפחה.אני ממש מתוסכלת כבר. אני מרגישה אני אוגרת בפנים הכל ואז מגיע יום שאני פשוט מתפוצצת עליו.אני יודעת שהוא אוהב אותי. אבל מרגישה שהוא לוקח אותי כמובן מאליו.מה אוכל לעשות כדי לגרום לו להתנהג כאיש משפחה ולהבין שאני צריכה אותו? אחרי שיחה הוא משתנה והופך להיות בסדר, אבל זה נמשך רק יומיים- שלושה מקסימום.הלכתי לאיבוד במערכת היחסים...אודה מאוד לעצה כלשהי.תודה וסליחה על הפנייה הארוכה.

אלה יקרה,
עושה רושם שהשיחה ביניכם לפני חודש היתה טובה, אז אולי כדאי לחזור לזה. חשבי מה עבד בשיחה, ומדוע היא הצליחה, לעומת אחרות שלא כל כך הצליחו. האם זה משהו בטון, בגישה, בתנאי השיחה?וחשוב, חשוב, להחזיר את האינטימיות ביניכם. זה חלק מהגמול של שניכם מראיית הצרכים של הצד השני. גם לו יהיה קל יותר לראות את הצרכים שלך, כאשר הוא ירגיש קרוב יותר אליך. קל להיכנע לאנרגיות המתכלות, אבל אולי השקעה בזה יכולה, בסופו של דבר, גם להביא להשקעה גדולה יותר שלו בך ובבן, כך שהוצאת האנרגיה הרגשית כלפיו אולי תשתלם לך. ובודאי ביצירת הקשר ובשמירתו.מצד שני, אל תצפי יותר מדי שהוא יידע לבד, וייזום לבד עזרה. צריך במצבים כאלה ללמוד לבקש, גם את המובן מאליו – ולא כולם יודעים לבקש. וכשאת עושה את זה, עשי זאת מבלי ללחוץ, ואם את יכולה – גם מבלי להתלנן, אלא לדבר על צרכים. "אני צריכה ש..." כאשר את לא יכולה לעשות משהו, ו"תודה" לסיום.או קיי, ועכשיו הצד השלישי: אני מאחל ל שתדעי לנווט את עצמך נכון ושיהיה לכם שיתוף טוב יותר בעניין ההורות והמטלות, וקירבה גדולה יותר ביניכם. אלא שאם לא, אל תדחי זאת ואל תקבעי את המצב לאורך זמן, אלא לכו ליעוץ זוגי.

שוב שלום ד"ר ותודה על ההתייחסות...אני מבינה למה שאתה מתכוון בכך שהיה משהו שעבד בשיחה הטובה שהייתה בינינו. אכן הטון שלי היה שונה, לא היו תלונות, היה רוגע ופתיחות מצדי.העניין הוא שזה עזר רק למס' ימים.אתה אומר שכדאי לחזור לזה? אבל מה זה יעזור? שוב למס' ימים? אני מרגישה שאני כבר יותר מדי מתאמצת פה...אני מחפשת את הדרך שיבין שהעזרה שאני צריכה היא לא נקודתית. אני פשוט צריכה שיקרה אצלו איזהשהו שינוי בתפיסה. שיבין את הסטאטוס החדש שלו- אבא ואיש משפחה. שלא הכל מסתכם בפוצי מוצי עם הילד.אני מבינה שחשוב להחזיר את האינטימיות בינינו, רק שאני מחכה שזה יבוא ממנו, כי לדבר על זה שוב יהיה לי קשה, ומצד שני, ליזום בעצמי אני לא מסוגלת כרגע..תודה

אלה יקרה,
והנה, כתבת לי על הבט אחד מסויים בזוגיות שלכם שמקשה על שניכם, ואשר גם את משתתפת בו. והוא הציפיה שלך "שזה יבוא ממנו", ואולי הוא מצפה "שזה יבוא ממנה", ואת לא מסוגלת ליזום, אבל את מצפה שהוא כן יהיה מסוגל. התוצאה היא שאת הפסקת להיות פעילה, וכל היוזמה עברה אליו, וכל האחריות נמצאת בידיים שלו, ואת מעמידה אותו במבחן והוא נכשל, ואת צועקת הצילו. וכל מה שאני יכול לומר לך הוא שאולי כדאי שתקחי את את האחריות, כי אחרת אולי אין לכם תקווה. וקראי שוב גם את מכתבי הקודם. בין לבין, את צריכה למצוא פתרונות, לבד או בעזרת יעוץ, כי זה פחות או יותר מה שיש לך. ואם לא, אולי כבר לא יהיה לשניכם.תביני, גם אם תכעסי עלי שאני מעביר את האחריות אליך - אם לא תקחי אותה, תהיי יותר בצרות מאשר אם תקחי אותה....

תודה ד"ר.איני כועסת כי אני מבינה שאתה צודק!פשוט קשה לעשות את הצעד שוב.אני מאוד מודה לך. היתי צריכה חוות דעת מקצועית בנושא.מבטיחה שאיישם את עצתך.תודה!