שאלה ממוקדת: איך לקצר סיפור?

שלום,
דר' אורן.עד היום אני רק קראתי את ההודעות של האחרים וניסיתי למצוא מקרה שיהיה דומה לשלי, ושאולי יעזור לי לאגור כוחות ואומץ והחליט את ההחלטה, וכבר מתבשלת אצלי זמן רב (אולי יותר מדי רב) וגורמת לי לחוסר שינה, חוסר מנוחה, כאבי בטן ותופעות בריאותיות שליליות נוספות. עכשיו החלטתי לפנות אליך ישירות על מנת, כנראה, לקבל חיזוק בהחלטתי (זה מה שאני עונה לעצמי, כאשר אני שואלת את עצמי: "מה את מחפשת בפניה שלך אל דר' אורן? הרי את יודעת הכי טוב, איך את מרגישה".אובכן, הסיפור שלי נוגע לנושא של אלימות במשפחה. אני נשואה לבעלי קרוב ל-10 שנים, ויש לנו שני ילדים. לפני יותר משנה וחצי נתקלתי באינטרנט בפרק מספר, שנקרא "סקס כשר", שבו מדובר על בעייתיות של השיגרה בחיי המין של בני הזוג, כאשר הם נמצאים במערכת יחסים ממושכת, על הגורמים, שמביאים לבעיות ועל הדרכים לרענן את הקשר. כאשר קראתי את הפרק הזה, פתאום ראיתי, שכל זה קורה במשפחה שלי, ואני פשוט "שוכחת" שזה קורה על מנת להמשיך חיים רגילים של אישה שמאושרת בנישואייה. לאחר תקופה קצרה הופיע עוד פרק נוסף, שגם אותו קראתי. ולהגיד את האמת, אני נבהלתי. נבהלתי, שאני מאבדת את בעלי. נבהלתי, כי בעצם פתאום "נזכרתי", שכבר במשך כמה שנים אני כבר לא מעניינת אותו כאישה, שאנחנו מקיימים יחסי מין עיתים רחוקות, שאני גיליתי, שהוא מבקר באתרי פורנו באינטרנט ולשאילתי "מדוע הוא עושה את זה" אני מקבלת תשובה "מה את רוצה, שאני אלך לאעשה את זה בפועל?", שכאשר אנחנו הולכים ברחוב, הוא הולך לפניי ולא לידי ומסתכל על כל אישה, שעוברת, או בנדיבות רבה מחלק מחמאות לנשים אחרות ולי לא הביא פרחים אפילו פעם אחת ולא אמר אף מחמאה (אלא, להיפך, היה גורם לי להרגיש רע עם עצמי וכל הזמן אשמה בכעסים שלו),וכאשר אני אומרת לו, שיש לי חשש האם הוא באמת נאמן לי, הוא עונה לי: "אני לא צריך את זה", והתשובה הזאת לא מספקת אותי, שאני משלימה עם זה, כי אני חושבת שהוא אוהב אותי.ופתאום הספר הזה מהאינטרנט גרם לי להתעורר. כבר לא יכולתי להרגע. הגעתי אל בעלי עם הדפים המודפסים, שהכילו את הפרקים הנ"ל מהספר והצעתי לו, שננסה לשפר את מערכת היחסים שלנו. הנה, יש לנו המלצות, מה אפשר לעשות. את השיחה שלנו התחלתי בערך, כפי שתיארתי כאן (כמובל לא כל כך מפורט), אבל אמרתי, שנתקלתי בספר, ושמה שמתואר בספר, אני רואה אצלינו. רק שלהפתעתי הרבה בעלי, שאותו החשבתי כחבר שלי (חבר במלוא מובן המילה), אפילו לא הקשיב לי. הוא לא נתן לי לסיים, הוא הפך את המילים לי, הוא התחיל לזרוק עליי האשמות בכך, שאני מאשימה אותו בזה שיש לו מאהבות (שלא את זה בכלל אני רציתי לומר לו), הוא צעק, הוא זעם. ואני ציפיתי לשיתוף פעולה. כפי שציפיתי כל השנים האלה, ולא הבנתי, שאין לי אותה.כמובן, שהוא השיג את מה שרצה. כמובן, שאני השתתקתי, כפי שהייתי עושה את זה במשך כל השנים. רק שהפעם אני לא יכולתי להרגע בפנים. השקט הנפשי שלי הופרע. אני המשכתי לקרוא את הפרקים מהספר. ועוד כמה פעמים לא הצלחתי לשתוק ובכל זאת הייתי מתחילה את הנושא איתו בדרך יותר עדינה, ומצד הזה, ומצד שני, וברמזים. פשוט לא יכולתי לשתוק. וכל פעם התגובות היו חוזרות ומחמירות. הוא לא היכה לי, אבל והוא הרים את היד עליי, אך להוריד אותה לא רצה לא בגגל שדאג לבריאותי (את זה אני הבנתי בהמשך), אלא בגלל שדאג לשלומו, שחס וחלילה, אני אתבע אותו, כי יש לי מספיק סיבות, רק שאין הוכחות. אילו היה אפשר לפתוח את נפש ולהראות בבית המשפט, כמה פגיעות היא ספגה, ההוכחות היו עולות על אלה הפגיעות הפיזיות.לאחר כמה ניסיונות לדבר איתו, אני הבנתי, שאין לי שותף בנושא הזה, אך מכיוון שעדיין הקשר היה חשוב לי, החלטתי, שאני לא אדבר איתו על זה, אלא אתנהג לפי ההמלצות שבספר בעצמי במטרה לערער את הביטחון שלו, שאני שייכת רק לו. היום כבר הביטוי הזה "שייכת לו" גורם לי להרגיש רע, כי בעצם מה אנחנו מחפשים במערכת הזוגית? האם אנחנו מחפשים להיות שייכים למישהו? זאת שאלה, שעליה אפשר לפתוח דיון שלם.לאחר החלטתי, אני, כנראה, כבר שידרתי לו, שיש לי פחות חששות וחרדות (כך אני מנחשת), וכנראה, זה מה שעורר את החשש שלו, והוא היה מתחיל איתי את השיחות. רק שעכשיו אני לא הייתי מעוניינת להסביר לו. בקיצור, הכל הדרדר, עד שהגעתי לטיפול במרכז למניעת האלימות במשפחה. הגעתי לשם במטרה שיעזרו לי להתנתק מבן האדם הזה, כי לבד אני לא מסוגלת לעשות זאת - הוא מחזיק אותי בכוח, באיומים. ואני מפחדת. לצערי אני לא ידעתי לבטא את הכאב ואת הכעס שלי בטיפול בדרך כזו, שיבינו, שמה שאני רוצה, זה שיעזרו לי פיזית להתנתק ממנו, כי אני לא יודעת איך לעשות זה. במקום זה קיבלתי פגישות של פעם בשבוע למשך שעה כל פעם, כאשר הייתי זקוקה לפרוק את כל הרגשות באופן מיידי, כמו שבן אדם צמא מאוד זקוק לטיפה קטנה של מים. וזה מה שניסיתי להגיד למטפלת שלי. ביקשתי, שיגדילו את מספר הפגישות לפעמיים בשבוע, אבל נאמר לי שהמקרה שלי לא מצדיק את זה. כל הזמן הרגשתי, שמשהו לא מתאים לי בטיפול הזה - או השיטה, או המטפלת. ביקשתי שיחליפו לי את המטפלת, אבל גם את זה לא קיבתי. כמעט השתגעתי. נכנסתי לדיכאון. ובינתיים ברקע בעלי התחיל להתנהג אחרת. לפי דבריו, הוא הבין עד כמה לא צדק ושכרגע הוא לא יכול לסלוח לעצמו. הוא פתאום התחיל להשתתף בחלק ממטלות הבית, שקודם לכן לא רצה לעשות זאת. הפך להיות "ילד טוב", לכאורה. רק שאני כבר לא האמנתי לו. לא ידעתי האם להאמין או לא, וזה בילבל אותי נורא. יחד עם הטיפול, שנן לי הרגשה, שאני לא בסדר. הייתי במצב מיואש. כבר לא ידעתי מה אני רוצה. יכול להיות ששיכנעתי את עצמי, שאני כבר לא יכולה לאהוב אותו. יכול להיות, שאני רעה כזאת, שלא נותנת לו צ'אנס ברגע שהוא כבר משתדל. אלה רגשות, שליוו אותי במשך תקופה ארוכה, ואני הלכתי ונחלשתי. בסופו של דבר הפסקתי את הטיפול במרכז למניעת האלימות במשפחה. כעסתי עליהם, שמקום לתת לי עידוד וחיזוק, הטיפול גרם לי להפוך למישהי חלשה שבכלל לא בטוחה ברצונה ולא יודעת מה טוב בשבילה. חשוב לציין, שבמהלך הטיפול שלי, בעלי הסכים פעם אחת לבוא גם לטיפול, ואחרי זה הם הזמינו אותי, ואמרו, שהם בכל לא הבינו מהדברים שלי את חומרת המצב, ולאחר מה ששמעו ממנו (לי לא ידועים הפרטים), הם לא יכולים להשאר לבד וחייבים לדווח למשטרה, ובכדי לעשות זאת אני צריכה להיות במקום מוגן. ואני באותו השלב לא הייתי מוכנה לעזוב את החיים שלי ולעבור למקלט. הבנתי שהמצב חמור, אבל הייתי מבולבלת, מוחלשת, הוא כבר "שמר על עצמו" לא להתנהג בתוקפנות ובכל הדרכים ניסה לגרום לי להשאר במערכת היחסים הזאת. אני גם פחדתי מהתגובה שלו ברגע שאעזוב, והרגשתי מספיק נתמכת ע"י המטפלת כדי לעשות הצעד הזה. הרגשתי את עצמי לבד, אפילו שקיבלתי טיפול. וגם על עצמי כבר לא סמכתי, הרי לא ידעתי כבר מה אני רוצה.המון פחדים, המון חרדות, המון חוסר וודאות וחוסר ביטחון, ו"הוא" ברקע.בעקבות זה גם לא יכולתי לתפקד לא בעבודה, ולא בבית.נכון להיום, אני הצלחתי "להרגיע" את עצמי, כדי לא להתפרץ על בעלי בכעסים ברגע שאני רק רואה אותו (אפילו שהוא לא עושה כלום), ולא להרגיש מתח פנימי ברגע שאני רואה אותו, כי כל זה מוביל לאימותים בינינו, ואני כבר מרגישה סחוטה מדי כדי לדבר איתו בכלל על משהו. אני החלטתי "להירגע" על מנת לתת לעצמי זמן להחליט בשקט מה באמת אני רוצה. אבל אין לי את השקט הזה, והוא, כמובן, לא הסכים לתת לי אותו, כאשר הסברתי לו, שאני זקוקה לתקופה של להיות בנפרד זמן מה. אני לא יודעת מה אני עדיין עושה במערכת היחסים הזאת. מה שאני יודעת בטוח, שבמשך כבר כמעט שנה אני לא מוכנה להשקיע יותר שום דבר במערכת היחסים הזאת, וזה מה שאני עושה. וזה מוביל לכך, שאני לא בת זוג טובה, אבל זה לא מדאיג אותי, ולא אמא טובה, שזה גורם לי יסוריי מצפון, ולא בעלת הבית טובה (אני רוצה לרהט את החדרים של הילדים בדירתינו החדשה ולא עושה זאת, כי לא רוצה להשקיע כסף במשהו שאצטרך אחר כך לפרק). אני לא מרגישה איך הזמן עובר. אני כל הזמן רק חושבת "להיות או לא להיות" ולא מתקדמת לשום מקום - לא מסוגלת לחזור למערכת יחסים תקינה עם בעלי וגם לא נפרדת ממנו. במרכז למניעת האלימות במשפחה הציעו לי לפנות לתחנה לבריאות הנפש, ואני מרגישה שאני חייבת לעשות סדר בראש שלי, כדי לעמוד עם הרגליים על הקרקע, אבל חלק מאנשים אמרו לי, שאם פונים לתחנה לבריאות הנפש, זה יכול לפגוע בקריירה, ובכלל יש הרגשה, שזה מקבל פומביות. לכן אני עוד לא פניתי לשם. אני מטפלת בעצמי במצבי הנפשי ומנסה להיות שמחה ועליזה, כפי שתמיד הייתי, אבל זה קשה לי. עצוב לי, ואני לא יודעת מה לעשות.מה אני מצפה ממך, דר' אורן? אני אולי מחכה לחוות דעתך, וקצת לפירוט על מה שקורה לי היום, וקצת לעזרה, כיצד מתמודדים וכיצד, לעזאזל, מחליטים החלטות גורליות ברגע שנראה, שכבר מזמן החלטנו, אבל משהו עוצר אותנו לבצע את ההחלטה.אני מאוד מודה מראש על תשובתך ומתנצלת אם הסיפור היה ארוך מפורט מדיי.בכבוד,ענת.

ענת יקרה,
הסיפור שלך באמת ארוך מדי. אנא קראי את תשובתי לשאלה מתחתייך. אם את יכולה, בבקשה קצרי אותו לרבע לכל היותר, ונסי לשאול שאלה ממוקדת. ויכול להיות שאם תצליחי לעשות את זה, אז אולי גם יהיה לך רבע פתרון ביד.

דר' חסון, תודה רבה.רק עכשיו קראתי את ההודעות של דנה ו-carmel, עליהן ענית גם אתמול. שתיהן מדברות על אותו הנושא, כמו שלי. ומה שמעניין, שכולנו מספרות סיפור חיים ארוך על מנת להעביר לך את המסר, שיהיה ברור עד כמה שאפשר. ובעצם (עכשיו אני אעבור לעצמי) אני שוב ושוב מספרת לעצמי את הסיפור הזה, כי, כנראה, זה נעים לרחם על עצמי. כל פעם בסיפור הזה אני מגיעה לעוד קצת ועוד קצת מסכנות. ויכול להיות שזה הקצב שלי, או, יכול להיות שאני לא בוחרת בטקטיקה הנכונה. אתה מציע לי לשאול שאלה ממוקדת בלי הסיפור הארוך הזה, ואני שואלת: "ענת, האם כך תיארת שייראו היחסים שלך עם בן זוגך, כאשר חיפשת חבר לחיים? האם זו ההתנהגות, שאיתה רצית לחיות? האם כזה אבא רצית לילדים שלך? האם כך רצית שייראו החיים שלך?" ואני עונה לעצמי: "לא ולא ולא!!!", למרות שעכשיו הוא מאוד משתדל להיות בן זוג רציני. אתמול דיברנו איתו, וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיינו המשותפים, שבה אני לא התרגשתי ולא ניסיתי בכל כוחי לשכנע אותו בנכונות דבריי, ולאחר מכן המשכנו איתו את הנושא על היחסים בינינו, וזאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו עיניינית ובלי כעסים. שנינו היינו הרבה הרבה יותר רגועים. והסיבה היא שכבר אין לי את הצורך הזה לשנות אותו, כדי שיהפוך להיות מי שהוא לא, ואני כבר מרגישה את עצמי הרבה הרבה פחות תלוייה בו רגשית. אני כבר מסתכלת עליו כפי שהוא ולא בעיניים מאוהבות. התבגרתי. לפי השיחה של אתמול נראה לי שגם הוא התבגר, אבל אחר כך שוב היה לי החשש האם אני יכולה באמת להאמין לכל דבריו באופן מלא בלי לפחד שהוא יפגע בי.מה שמשנה זה שאני לאט לאט מגדילה את ההבנה של הפער בינינו, ולפי דעתי הוא גם מתחיל להבין את זה. אולי בסופו של דבר נחליט שנינו בשיתוף פעולה, שאליו שאפתי במשך כל השנים, שאין בינינו התאמה, ואין בציפיותינו התאמה. שנינו רוצים משפחה טובה, אבל יש לנו תמונה שונה בראש של המשפחה הזאת. אם זה יקרה, זה יהיה מאוד מעניין, שבחיים המשותפים לא היה שיתוף פעולה, ואילו דווקא להחלטה להיפרד נגיע ביחד. אם זה בכלל אפשרי עם בן אדם מהסוג כמו בעלי...תודה רבה, דר' חסון.

ענת יקרה,
הבעיה היא לא סיפור החיים, אלא שמסגרת של פורום כזה אינה מאפשרת לטפל בסיפור חיים ארוך. גם מבחינת זמן הקריאה שלי, כאשר יש גולשים רבים שממתינים לתגובה, וגם משום שכאשר עולות בעיות רבות, לא נותר לי אלא לומר לך "לכי ליעוץ זוגי". כי אין לי אפשרות לעזור לבעיות רבות בבת אחת. לכן, סיפור ממוקד יותר ושאלה ממוקדת יותר מאפשרים לי לענות על השאלה, וכמובן, בנתון שאני לא יודע הכל.אבל אלו הן מגבלות המדיום הזה ממילא.עכשיו, אחרי שקיצרת את הסיפור, קראי אותו בבקשה. אני רואה בו שני דברים: "האם כך רצית שייראו את החיים שלך? ואני עונה לעצמי: לא ולא ולא!!!" שאלת, וענית בעצמך.הדבר השני, "שנינו רוצים משפחה טובה, אבל יש לנו תמונה שונה בראש של המשפחה הזו..." "זה יהיה מאד מעניין שבחיים המשותפים לא יה שיתוף פעולה, ואילו דווקא להחלטה להיפרד נגיע ביחד".אבחנה מעניינת.אבל הכותרת היא שאלה ממוקדת, ובכל מה שכתבת, לא ראיתי שאלה אחת המופנית אלי. ואולי זה מה שאת צריכה: לראות את הדברים שאת כותבת בכתב, כדי להשלים פעם אחת ולתמיד עם המסקנות שאליהן את מגיעה, ולא לפחד מהן.

דר' חסון, שלום.אני רוצה להודות לך שוב על עזרתך ותמיכתך ולהביע התפאלות מהיכולת שלך לענות לכל הגולשים בסובלנות ובמקצועיות כה רבה ומיכולת שלך לקרוא את הצורך הנפשי של בן האדם בלי לראותו או בלי לשמוע אותו. בדיוק כאששר כתבתי לך את ההודעה הקודמת, אני חשבתי, שאולי הטיפול שהייתי זקוקה לקבל הוא התכתבות בכתב ולא דיבור. תמיד הייתה לי יכולת הרבה יותר טובה להביע את עצמי בכתב, ואילו לעשות את זה בעל פה התקשתי. אולי זו הסיבה שהטיפול שלי לא הצליח, ואולי זו הסיבה שהתקשורת שלי עם בעלי לא הצליחה. אני מסוגלת "לקרוא" את רגשות האדם בלי שהוא יגיד את הכל, וכנראה, זה מה שאני זקוקה לו גם במערכת היחסים עם בן זוגי, ואילו בעלי הוא ההיפך ממני. כרגע אני מודעת לחולשה הזאת שלי ואני עובדת עליה - מנסה לדבר ולהיות פתוחה עם האנשים. גם הביטחון העצמי שלי גבר.אתה עודדת אותי לא לפחד מהמסקנות, אליהן אני מגיעה, וזה מאוד חשוב בשבילי, ואני מאוד מעריכה את יחס שלך בכלל אל כל הגולשים.תודה,ענת.נ. ב. - אתה צודק, אני, כנראה, לא צריכה לשאול שאלה, כי תמיד רציתי להגיע לכל המסקנות בחיי לבד (אפילו שזו אולי שטות), אלא צריכה רק עידוד, כדי להרגיש, שאני בדרך הנכונה. תודה.

ענת יקרה,
אולי את יכולה גם ללמוד מזה עוד משהו. שאם את רוצה טיפול אישי מסודר, כדאי לך לשקול לעשות את זה דווקא בהתכתבות. גם אם זה חריג, זה אפשרי, ואולי זה יתאים לך יותר.דבר שני, ודי בלתי תלוי: כדאי אולי לבחון מדוע יש לך קושי עם תקשורת מילולית. אני יכול להציע, אבל אני לא בטוח שזה נכון, שאולי את צריכה לוודא שהצד השני מקבל את כל התמונה "לפני שישפוט" אותך, ולכן את מנסה להעביר את הכל ביחד, פוחדת שאת לא מספיקה, וזה מכניס אותך קצת ללחץ. ואולי לא זו הסיבה.

דר' חסון, שוב תודה.לגבי הטיפול - ייתכן וזה נכון עבורי להביע את הרגשות ואת המחשבות בכתב בזמן הטיפול, וזה, אולי, קשור לחלק השני של תשובתך. כן, תמיד יש לי הפחד שאני לא אספיק, שהקצב שלי הוא איטי יותר ממה שדורשים ומצפים ממני. והפחד הזה התפתח אצלי עוד מגיל הילדות, כך שאני אפילו לא מודעת לו, ותודה שאתה נותן לי עוד נקודה, עליה אני צריכה לחשוב. אתה יודע, בתקופה הזאת של המשבר ביחסים שלי עם בעלי אני גיליתי על עצמי הרבה מאוד דברים. ואחת הסיבות שעדיין לא עזבתי את בעלי היא שהיה חשוב לי להבין האם אני בורחת ממנו או מעצמי, מעצמי כזאת שהייתי עד אותו היום כשהתחיל המשבר. אומרים שיש כזה ביטוי "משבר גיל ה-30". אני לא יודעת האם זה מה שקורה לי היום, אבל כן, מה שקורה זה שאני כבר לא יכולה להיות אחת כמו שהייתי קודם - שקטה, וותרנית, מאופקת, לא יודעת לכעוס, רגישה (ולכן גם מפחדת לפתח יותר מדי תקשורת מילולית עם בני-אדם, כי מפחדת מתגובתם התוקפנית. מצחיק או אף עצוב, שדווקא אחת כמוני, שפחדה מתוקפנות של אנשים בחרה לעצמה בן זוג, שכל הזמן תקף אותה. הוא טוען, שאני זו שתקפתי אותו, ויכול להיות שהוא צודק, כי הרבה דברים היו פשוט מעצבנים אותי אצלו, וזו הייתה מין דחיה בצורה לא מודעת), מתביישת לרגשותיה ובכלל מעצמה. כל מה שידעתי על עצמי היה בנוי רק על משוב שלילי, שקיבלתי עוד בגיל צעיר מאוד (כך אני משערת) ואולי גם מחינוך (קיבלתי חינוך רוסי, שדורש המון בלי להחזיר פידבק חיובי). ואני תמיד דרשתי מעצמי ולא ידעתי לבקש בשביל עצמי.לא משנה. אני נכנסת כבר לניתוח של הפסיכולוגיה שלי. והשאלה ההתחלתית שלי בכלל נגעה לנושא אחר. אני לא רוצה לגזול יותר מדי זמן מזמנך היקר, דר' חסון, למרות שאני זקוקה לזה - כבר בתשובתך השניה אתה גרמת לי להרגיש יותר טוב. כנראה, אני באמת צריכה איזשהו טיפול פסיכולוגי, כדי להוציא את הכל. ונראה לי, שעכשיו זה כבר לא חייב להיות בכתב, כי היום אני נהנית מהתקשורת המילולית לא פחות מהתקשורת בכתב. אולי אני פשוט צריכה פסיכולוג דובר רוסית, ואולי זה גם לא הכרחי. צריך לנסות.דבר אחרון, שאני רוצה למר לך, זה שנשארה לי רק תחושה כבדה, שאני שוב וויתרתי, כאשר לא הצלחתי לעזוב את בעלי. היום התחושה הזאת כבר לא מציקה לי, כי היא נכנסה למגירה האחורית של הזיכרון, והרבה תחושות פחות מציקות לי (זה למה שהתכוונתי בהודעתי הראשונה, כאשר כתבתי ש"נרגעתי"), אבל כאשר משהו מזכיר לי על הכאב, שעברתי, הכל מתהפך בפנים ואני מתחילה לבכות.בזה אני אסיים את מכתבי, כי אחרת לא תרצה יותר לענות ל... למה? אפילו לא שאלתי אותך שאלה... :-).תודה, דר' חסון.

ענת יקרה,
הכאב, זה זכרון הפגיעה. לפעמים הוא מעורר כעס, ופעמים רבות עלבון, שהוא הכאב, על שלא עמדת על שלך והשגת מחדש את הכבוד האבוד. לכל אחד יש פינות כאב שלו. השאלה היא מה עושים עם זה. יש מי שמשאיר אותן חבויות וממשיך הלאה, יש מי שמאפשר להן לעלות, אבל מוכן לקבל פגיעות כעובדת חיים ולהתמודד איתן, ויש מי שכואב אותן כל פעם מחדש. ההבדל בתגובה הוא לא רק בחירה שלנו, אלא גם עניין של אופי (תוצאה של תורשה ושל מה שאנחנו לומדים מהסביבה, באופן אקטיבי או פסיבי). אבל אני מאמין שאפשר ללמוד להתמודד איתן טוב יותר. בהצלחה!