ריחוק רגשי: האם חזרת באמת?

בשנות ה 30 המאוחרות, נשואה +1. בזוגיות יחד 10 שנים.
מאז הלידה משבר בזוגיות. שהוביל לימים לרומן. סוג של. כי זה לא הרומן ״הקלאסי״. גם שם רבה תהיות שלי, ייסורים. התלבטויות, התנתקויות. אשים את זה רגע בצד. למרות שזו הייתה מראה מצויינת לתהפוכות הנפש שעברתי. רציתי להתגרש מבעלי ולשים סוף לזוגיות הזו, אך הרגשתי שאני צריכה להיות ללא רעשי רקע. חייתי בניתוק ריגשי ממנו, ליבי היה שייך לבחור.
בעלי עשה כמה צעדים חיובים, הפחית שימוש בדיבור אלים, רוצה בקרבתי יותר, רוצה יותר סקס מפעם. אך אני עדיין ״תקועה״, כועסת, גם עליו, גם על עצמי. איך לא ראיתי, איך לא זיהיתי, למה נשארתי במקום שלא גרם לי להתפתח, לפרוח, למה העדפתי לרצות ולא את עצמי, למה לא מתחתי גבול ברור. הלכתי לטיפולים אישיים, בשלב מסויים הלכנו לטיפולים זוגיים. אך משהו בי לא משתחרר. לא רוצה לרצות. אני עדיין בקשר עם הבחור, שמספק לי כרגע את היחס הריגשי שאני צריכה, רק שזה לא תמיד מספיק לי. אני מרגישה שאני רוצה וצריכה יותר מזה. מגיע לי זוגיות שלמה.
ונוצר מצב של מעין משחקי שליטה, כח ביני לבין בעלי.
מרגישה שיש בינינו המון פערים, בהסתכלות לחיים, בחינוך, בתחומי העניין. מרגישה שלפתע אני לא יודעת מי זה שנמצא שם? וכדי לתקן צריך תעצומות נפש שאין לי כרגע.
מבחינתי זה שחזרתי מניתוק ריגשי ועוד יש לי אפשרות לקיים את המסגרת הזו זה המאמץ הכי גדול שעשיתי.
ואני תוהה, כמה פחד מעורב לצד רצון שיהיה טוב.
והרצון להמשיך בקשר עם הבחור. לצד הרצון לעזוב ולפתוח בחיים חדשים.
להתפתח, להביא עוד ילדים.
אני מתלבטת כבר המון המון זמן, כמעט שנתיים.
אשמח אם תתן לי כיוון מחשבה, שאלות לשאול את עצמי. ברובד העמוק יותר.
תודה

מתלבטת יקרה,
ראי, בינך לביני, כשאף אחד לא שומע, אם את עדיין רואה תקווה בקשר עם מישהו אחר, ו"לא רוצה לרצות" כפי שכתבת, את עדיין בנתק רגשי מבעלך. חלקי לפחות. קשה יותר להשלים עם חסכים ועם חוסר שלמות, כאשר בראשך מהדהדת המחשבה שהיה יכול ליות טוב יותר, שמגיע לך טוב יותר, ובעיקר – כאשר הטוב יותר הזה זמין. התוצאה היא שכל טעות קטנה, חסך קטן או עמידה על עיקרון שלו או רצון שלו כנגד אלו שלך הופכים אצלך, בקלות, ל"זה לא מגיע לי". כך קשה מאד לנהל זוגיות, כי זוגיות בנוייה ומושתתת על ויתורים. כשאת מרגישה כך, מאד מאד קשה לוותר. מאד מאד קשה לעשות משאים ומתנים קטנים שקשורים להתנהלות, ובאים דרך ויתורים שוטפים קטנים, שבאים גם מתוך צורך וגם מתוך רצון טוב. כי את, בתוכך, מתקשה לוותר "כי לא מגיע לו" ו"כי לא מגיע לי לוותר על...".אני רוצה לומר לך, אני חושב, שלא באמת חזרת מריחוק רגשי, גם אם הצהרת כוונות על כך. יש לך עוד עבודה בכיוון, אבל בשילה את צריכה להיות משוכנעת שזה מה שאת רוצה.אם תרצי יותר – בדקי איתי את האפשרות של ייעוץ טלפוני חד פעמי.

תודה רבה על הדברים, שנה טובה!
אכן לא השלמתי את החזרה מהניתוק הריגשי. יש שיפור בכל מה שקור למגע, אם בעבר המגע שלא היה בלתי נסבל בעיניי וחוסר משיכה מוחלט, יכולה להעיד שזה השתפר, רק שמשהו בי כבה, מצחיק אולי לומר, על גבול ״החוצפה״, מרגישה שנשבר האמון. כמובן שקודם כל ביני לביני. ערכים וטאבו שהיו קיימים אמלי מאוד חזק נפרצו.
חוץ מהשאלה החשובה שאני מעיזה לשאול, מי אני, מה אני רוצה. מרגיש לי לפעמים קצת אגואיסטי. אני אמא, יש השלכות לכך, יש לי אחריות, תהיות על משמעות החיים ומהותם בשלב כזה? ומה רב הנזק על התועלת? אם היית לי אמונה שלמה שבעלי יוכל לספק לי את הזוגיות שאני רוצה ושאני אוכל לספק לו את הצרכים שלו. ייתכן שזה היה מרגיש אחרת. אך זה מרגיש לי שיש בינינו תהום. פערים מהותיים על הדרך. ואני כרגע בשלב שקשה לי לוותר, שמא שוב אמצא את עצמי מוותרת על עצמי בשם שלום בית, בשם האהבה.
זה לא שאני לא מוותרת, יש דברים שאני מוותרת עליהם. שקשורים בהתנהלות בבית . אבל נניח אם הוא רוצה חום ואהבה ושאקפוץ עליו בחיבוקים וארעיף מילות אהבה, זה לא יוצא ממני. זה פשוט כאילו לא קיים כלפיו יותר. ואני יודעת שעם הבחור אני משחקת ״בנדמה לי״ וגם שם מנסה לעבור דרך. ולהבין מה המסגרת של הדבר הזה.
ולהשקיט את המחשבה הילדותית, שאולי יש שם בכל זאת איזה מישהו שמתאים לי? חיו באושר ועושר כזה...
ואם הבחור יתן לי קצת יותר יחס ונעמיק את הקשר אז אוכל ״לסחוב״ את המסגרת הזו.
ותוך כדי שאני כותבת אני כבר מבקרת את עצמי. אבל זה הלופ שאני נמצאת בו.

מתלבטת יקרה,
אני חושב שאת לומדת שהעולם מורכב, ובתוכו – שגם את מורכבת. עולם הערכים של שחור-לבן, מותר ואסור, טוב ונכון כאידיאל, כי הוא נותן לנו מטרה. אבל קורה שאנחנו מגלים, כאשר משהו משתבש בעולם האידיאלי, שלא מדובר רק בציר אחד של צורך או של קבלה ונתינה, אלא בצירים (מימדים) שונים, ושיש לפעמים ניגוד ביניהם. במצב הזה מתברר, ולפעמים באמת כהפתעה גמורה כי זה לא תואם לתפיסה שלנו את עצמנו, שהשחור-לבן, מותר ואסור, נכון ושגוי – כבר אינם לגמרי כך. פעמים רבות כך זה באמת לאחר בגידה, ומהצד השני – של הצד הנבגד: האם להישאר ביחד, כאשר כל המהות והאמונה שלי עד כה היו שאין לזה מקום? וזה נכון לא פעם גם לגבי הצד שהפר את הקוד המוסרי של עצמו, כפי שאת מ תארת.לכן גם את מבקרת את עצמך תוך כדי כתיבה – כי את נעה בין מה שאת רוצה לבין מה שצריך, ובין מה שהיית רוצה שיקרה לבין מה שקורה באמת, ואולי גם בין ההבנה שיש דברים שהם אשליה, ויש דברים שהם מציאות. לדעת ולמצוא את המסלול שלך בתוך זה, זה שיבנה את המציאות שלך, המורכבת, ובאופן שתוכלי לומר לעצמך: זה לא אידיאל, אבל זה בסדר.

תודה על הדברים, קראתי אותם שוב ושוב.
מה עושים כשנמצאים בקונפליקט הזה מספר שנים?
מה עושים כשרוצים להביא ילד נוסף לעולם?
אני מבינה שהפכתי למשהו שאני לא אוהבת, אני מבינה שהחלק מהצדדים בו שמעצבנים אותי הכי, הם החלקים שקיימים בי שאני מנסה להשקיט, לדוגמא
ביקורת על היותי אמא (קונפליקט ניצחי בין אימהות לקריירה), או היותי אני, עצמי. ורצנותיי הפרטיים אל מול הזוגיים.
איך ניתן לפתור קונפליקט? שהוא מתנהל בתוכך ומקרין החוצה?
איך אפשר להיות במצב של ״להיות״ ולא ״לעשות״?
איך מקבלים שקט מחשבתי?
איך מקבלים החלטות בדבר שהוא משנה גורל?
איך אפשר להתקדם קדימה כשאין אנרגיה פנימית לכך?
איך יוצאים ממצב של תקיעות?
איך אפשר להבין שזו פיקציה? ואוטופיה?
מקווה שתוכל לענות על כל ה״איך״ שלי, מותשת נפשית.

מתלבטת יקרה,
את שואלת שאלות מאד חשובות. את מתלבטת באשר לשאלות מכריעות כמו איך מסתדרים בקשר שהוא לא תואם בדיוק את חלומותייך? איך מגיעים להגשמה רגשית? איך מתמודדים עם תקיעות. איך מקבלים שקט מחשבתי? – וכאן אני מתחיל להעתיק את השאלות שלך כלשונן, משום שהן שאלות מדוייקות ונכונות – שאין להן תשובה פשוטה, ואשר כל אחד מתאים את התשובות להן, או לא מתאים אותן בדרכו. או בדרכה.אני מבין את התשישות הנפשית שלך. הלוואי והיו לי תשובות ברורות לומר לך – עקבי אחר הצעדים הבאים, 1-8, והחיים שלך יהיו דבש. אבל זה לא רק שלא עובד כך, כי אולי אין כמעט דבר כזה של חיים דבש, ובודאי שאין כאלה שכל אחד יכול להגיע אליהם – כי הרי כל אחד מגיע מתוך מציאות אחרת. כל אחד מגיע לזה מתוך מציאות פנימית ואישיותית אחרת. צעדים 1-8 שיכולים לקרב אדם אחד ל"טוב" (לקרב, לא להצליח להגיע לאוטופיה), יהיו שונים מאשר צעדים 1-11 שיתאימו לאדם אחר.ואת שואלת שאלות שבשבילן, אם אנשים באמת רוצים לפתור אותן, לפחות חלקית, ולהיות יותר מרוצים או פחות מותשים בעולם שלהם, הם הולכים לטיפול. ורצוי אצל מטפל שיהיה לא רק מודע להיבטים הטכניים שלומדים בטיפול, אלא גם מספיק מבין, מכיל וחכם לעזור לך ללכת בדרך שלך, טובה ורעה, שלמה עם עצמך יותר, גם אם לעולם לא שלמה בשלמות, ולהבין שבדרכך, זה הדבר הנכון, ושבדרכך – אף פעם לא תדעי במדוייק מה עשית נכון ומה לא, כי העולם כל כך מורכב עד שאין אפשרות כזו שקוראים לה 'ודאות'. זו דרך שצריך לצעוד בה, ואפשר לגמרי ללמוד אותה ולקבל אותה.ואולי אוסיף בצד זה עוד שאלה משמעותית, שגם היא שאלה טיפולית (שמשמעותה – ההבנה שזה לוקח זמן לפתור אותה) והיא תפקודית – שיש לה משמעות מול הציפיות של החברה ומול הציפיות שלך מעצמך: איך מצליחים גם לא להיות מרוצה, ו גם לתפקד כמו שצריך ולמלא את המחוייבויות שלך?

אני הולכת לטיפול, הייתי כבר אצל כמה. כל פעם עזבתי מסיבה אחרת
1. ביקורתיות יתר - אני ביקורתית לעצמי מספיק, ברגע שהרגשתי שאין לי יכולת לשתף את המטפלת בדברים כדי שלא ״תיתן לי בראש״, הבנתי שהיא לא עבורי
2. אחד שדחף אותי לגירושים למרות שלא הייתי במצב הנפשי, ריגשי לזה והרגשתי שהוא רק אומר לי את השורה התחתונה בלי להבין שאני צריכה לעבור דרך לשם
3. מטפל שחש רגשות אבהיים - כדבריו דבר שפגע מבחינתי באובייקטיביות ובסביבה הניטרליות הטיפולית
ועכשיו מנסה שוב. בתקווה למה שכתבת. מטפל שידע לעבור איתי את הדרך
כמעט והתייאשתי מהמטפלים ומהפסיכולוגיה בגרוש. לשבת ולפטפט שעות על אמא, אבא
תכונות שלהם שמשקפות את הבן זוג. התעייפתי גם מהם.
אך יחד עם זאת, יש בי עוד תקווה, שאולי הפעם זה יעבוד טוב יותר.
אני יודעת שלכל אדם העולם הפנימי שלו והיכולת שלו לפענח ולראות ולהרגיש דברים.
ולכל אחד רגש אחר לתחושה, נניח רוגע, לאחד זה יתפרש בצורה א ולשני ב
חשבתי אולי, יש איזה שהם שיטות, שאלות, קו מחשבה שיכול להנחות במצב של קונפליקט ריגשי, במצב של עייפות מחשבתית.
״טיפים״ לאיך מוצאים איזון בין אנרגיה זיכרית לנשית. בין doing ל being.
ולשאלתך, פשוט מתפקדים, המציאות חזקה יותר. רק זה מצריך ( ממני לפחות) המון משאבים להצליח לתפקד כרגיל בשאר תחומי החיים למרות אי שביעות רצון מתמשכת בזוגיות ושאלות הרות גורל. זו גובה ממני מחיר נפשי גבוה, לעיתים גם פיזי.

מתלבטת יקרה,
את מתארת שלוש טעויות שמטפלים לא אמורים לעשות.א. מטפל לא אמור "לתת לך בראש". עובדה – זה גרם לך לא לשתף.ב. מטפל לא אמור לדחוף אותך לגרושים. תפיסת העולם שלו לא רלוונטית. מטפל (או מטפלת) אמור להבין שהעולם שלך מורכב, ולתת לך להגיע למסקנות שלך – בהתאם לצרכים שלך ולא בהתאם לתפיסת העולם שלו. הוא אמור לעזור לך לעזור לך להתמודד עם המצב הנוכחי ככל שאפשר, לשפר אותו באמצעים ובכלים שלך ובעזרת שינויים שאת יכולה לעשות, ככל שאפשר, ולהחליט אחר כך אם זה מספיק טוב לך – ולהתמודד אחר כך עם ההשלכות: שהן, איך נשארים במסגרת שהיא לא טובה לך, אבל שגם לא טוב לך לעזוב אותה, או איך לאסוף את הכוח לצאת ממנה, אם זה מה שאת חושבת שאת רוצה לעשות. זה דיון ארוך ולא פשוט, אבל את היא זו שצריכה לעשות את ההחלטה. זה לא קרה, ולכן עזבת את הטיפול. אני יכול להבין את זה.ג. רגשות אבהיים.... לא יודע מה זה אומר. זה נראה לי לא טוב במובן הזה שעצם האמירה הזו יוצרת אינטימיות לא רצויה, ואולי גם לא לגמרי 'אבהית'. לא יודע אם לכך היתה הכוונה, כי אולי זו היתה אמירה תמימה לחלוטין, אבל את צודקת בכך שהיא מאד לא מדוייקת בעולם הטיפולי שציפית לו.צר לי שאלו היו החוויות הטיפוליות שלך. רק אומר, במידה מסויימת עם ניסיון לתת למטפלים שלך קרדיט שאולי מגיע להם ואולי לא, שלכל אדם חוויית הטיפול אצל אותו מטפל יכולה להיות שונה, וחלק רואים בדיוק במה שחווית את מה שהיו רוצים לקבל ממטפל. מצד שני, זו לא דרכי. צריך להיות מאד רגיש ומאד מדוייק כדי לנהוג כפי שנהגו כלפייך, ולדעת מתי זה מה שאת מצפה לו. העובדה היא שזה לא היה לא רגיש ולא מדוייק, וזה לא מה שציפית לו.בניתי לאחרונה אתר אינטרנט המיועד לסמארטפון, שהוא נגיש יותר לצרכים של הטיפול הזוגי. ראי בבקשה את האתר שלי –www.orenhasson.com, אבל כשאת מגיעה אליו לא מהמחשב, אלא מהטלפון.הקישי בדף שמתגלה לעינייך על 'טיפול פרטני',שבו אני מסביר את תפקידי כמטפל, על פי דעתי, ועל פי האופן שבו אני מעריך שרואים אותי המטופלים שלי. זה שונה ממה שאת מתארת, ונדמה לי שזה דומה למה שהיית רוצה.אני חושב שבטיפול את מחפשת דרך להתנהל, והקלה בהתמודדות הרגשית שלך עם עולמך הטעון גם כך, ולא להוסיף לזה מעמסה רגשית נוספת. צר לי שזה לא מה שקרה לך בטיפול.אני לא יכול לתת לך פתרונות קלים ופשוטים במסגרת הזו. אבל את מוזמנת לעבור כל מה שכתבתי באתר הטלפון הסלולרי שלי, ואחר כך לעבור אל אתר המחשב שלי, ולקרוא דברים שונים שכתבתי על זוגיות, על תקשורת זוגית, על טיפוליCBTועוד. תוכלי לקבל מזה את רוח הדברים, גם אם זה לא לגמרי קל לקרוא וליישם, או לדייק את הדברים לצרכים שלך.

חתימה טובה.
תודה על התגובה המפורטת, קראתי אותה שוב ושוב.
נכנסתי גם לאתר וגם שם קראתי בשקיקה כל מה שיכלתי.
דרך אגב, טיפול CBT זה בדיוק מה שרציתי אחרי שהבנתי ששיחות ספה שוב ושוב להסתכל על העבר ולהגיד ההורים היו ככה, זה אכל לי זה שתה לי, פחות מקדם אותי. אני כן חושבת שצריך רגע להתבונן על זה ולחשוף את זה למודעות. אבל, יש לנו את האחריות לחיים שלנו ולמה שאנחנו רוצים שיקרה בהווה ובעתיד. חיפשתי איך משנים דפוסים, אמונות מגבילות, איך מציפים דברים בתת המודע למודע, כדי שאוכל ליישר קו עם עצמי.
נראה שהדרך עוד ארוכה, כמגוון המטפלים מגוון השיטות ו דיעות.
מושגים כמו, אנרגיה זיכרית ונשית, תדר אור, אלוהות ועוד מגוון דברים שנשמעים לעיתים כנסייה אחת שלמה- אשרי המאמין, לו יכולתי לזנוח בצד במעט את קול ״ההיגיון״ ולהתמסר לאיזו אמונה כזו או אחרת שאוכל לפעול לפיה, להשקטת המחשבות, להתפחות הריגשית, לקבלת ההחלטות.
החיים מורכבים, מסתבר, השאלה איך ממשיכים איתם מפה?
האם צריך ״להלחם״ את דרכנו? האם עלינו לקבל זאת בכניעה? ושאלות של מה המטרה של כל ״המשחק״ הזה שנקרא משחק החיים?

ודבר אחרון, שהפריע לי כשקראתי, בחדות אמירה על ״הרוצח הסמוי״, האם ייתכן שיש מערכות יחסים שהוא דווקא ״מכונת ההנשמה״? וייתכן שאם הוא ״התגנב״ פנימה, אין שם מה לרצוח, כי זה כבר מת..?
ואיך ישנם לא מעט זוגות שמקיימים מערכות חיים כפולות במשך שנים?
מה התהליך שהם עברו? הם לא ״התפקחו״? הם החליטו שמה? לוותר על עצמם? ל״גנוב״ את החיים של הבן זוג?

מתלבטת יקרה,
תודה על המשוב המקיף והכן.האידיאל, זה כאשר הזוגיות היא לא רק מעתה ועד עולם, אלא כשהיא אידיאלית ושמחה בכל רגע נתון. זה האידיאל.המציאות שונה, כי במציאות יש רגעים רבים של אכזבות, אבל המצב הרצוי הוא כזה שאפשר להתמודד עם האכזבות ועם דברים שלא מסתדרים, ולהישאר במסגרת הזוגית-משפחתית כי היא עדיפה על אפשרויות סבירות אחרות. אלא שכאן יש הרבה בלגן. כי אצל כל זוג יש יחסי טוב-פחות טוב משלו, ובמישורים אחרים, וכל אחד יכול להכיל או לא יכול להכיל את הדברים האלה אחרת. ולכן, מה שיכול להיות מתאים לאחד, ולזוג אחד, לא בהכרח מתאים לאחר או לזוג אחר.זה מביא אותי אל ה'רוצח השקט', כפי שקראתי לבגידות שלא מתגלות. באופן... אפילו לא אגיד אידיאלי, אלא כזה שאולי מסוכן פחות לחוסן האישי, שמושתת במידה רבה על נורמות ועל מה שמרגישים כאשר חורגים מהם, ואיך מתמודדים עם זה – ולפעמים זה קשה, אז באופן הזה, הבריא יותר במובן הזה, כאשר את מגיעה אל הגבול שבו את אומרת לעצמך – לא מתאים לי, עם כל הנסיונות והרצון הטוב והמאמצים שנעשו באופן חלקי או יותר מזה, את מחליטה לעזוב ובונה את חייך מחדש לאחר מכן.כאשר זה לא קורה, ואת נמצאת באותו מצב גבולי שבו לא החלטת או עדיין לא החלטת להיפרד, את מחפש מזור לחוליים ולחסכים, ופתרונות מורכבים – כי גם לחיות עם החיזוק הזה למשמעות החיים שלך, וגם עם המורכבות של מי שאת, וזה לא קל לנו לקבל את המורכבות הזו שלנו כאשר אנחנו מורכבים, כי אנחנו מעדיפים את עצמנו חזקים, מוסריים וכאלה שראויים להערכה. אז לאחר כל המאמרים המוסגרים, כשאת בוחרת את הפתרון שבחרת, יש לו גם המחירים האישיים הללו, וגם הריחוק מבן זוגך שבהכרח מתגבר. בין היתר, כי האדישות מתגברת, וכן, גם האדישות לאכזבות, כי אז יותר קל להפסיק לצפות למה שאת כבר חדלה מלהאמין שיגיע, שאני יכול להבין שזה מאד מקל, אבל גם לבן הזוג. ולכך כיוונתי. בתנאים האלה, הריחוק הזה מתגבר, ופעמים רבות קשה אחר כך להתגבר עליו. ולא דיברתי על המחיר האישי של החרדות והחששות ממה שיקרה אם זה יתגלה.אם זה "מת" ממילא בזוגיות, כפי שכתבת, לפחות אצל צד אחד, ואותו צד החליט להישאר שם בכל זאת, בגלל אוסף של סיבות רציונליות ו/או רגשיות (כן, כמו פחדים, כמו דאגות ועוד). והסיכון הוא מחושב – כלומר, אם זה יתגלה, אתמודד, וזה עדיין עדיף מאשר להישאר שם מבלי לחפש 'תיקונים' כלשהם, ואתמודד גם עם הפגיעה בצד השני, ופעמים רבות גם עם אנשים אחרים – אז זה סיכון מחושב. כל זה לא פשוט.את שואלת עוד שאלות הרבה יותר גדולות – האם קבלה? האם זה אומר כניעה? מה המטרה של 'משחק החיים'? – ואוסיף שאלה אחרת, האם יש מטרה כוללת ורחבה, או שאת היא זו שצריכה להגדיר אותה? – אלו חלק מהשאלות הטיפוליות. זה מורכב, כי השאלות מורכבות. זה מורכב – כי נקלעת למצב מורכב ואת מחפשת בו דרך. וזה מורכב, כי את מחפשת משמעות. לא פלא, לכן, שלא כל מטפל מתאים לך.