ריחוק מהמשפחה של בת הזוג

הורי אשתי מבוססים אמידים מאוד , אני בא ממעמד ביניים .אשתי רגילה למותרות ושהתחתני ידעתי זאת , אך חשבתי שמתוקף גילה (28) והשנים ביחד והחיים המשותפים והנישואין בשנים האחרונות יעשו את שלהם .אך מה שקורה הוא שאני חוץ מאשר שמזמינים אותי ואותה ימי שישישבת ומתנהגים נחמד אני לא באמת מרגיש שאני חשוב פה בסוגיה , אני לא יודע האם בכלל הוריה רצו שנתחתן ואולי פשוט לא ידעתי .לפני כשנה היינו ביחד בנופש כל המשפחה (שזה הפתיע אותי ולא הפתיע אותי ) אך אב המשפחה שמעריכים אותו מאוד (מבחינה עסקית בצדק) לא באמת התייחס אליי כמו משפחה , כל מיני דברים כמו צילום משפחתי שבו אני הייתי הצלם וכו' .לאחר כמה חודשים אשתי אמרה שהיא ואמא שלה ואחותה הקטנה טסות לחו"ל כדי לעשות טיול בנות ,זה היה בחג ראש השנה ,אני נשארתי לבדי בארץ והלכתי להוריי ,בסוף הסתבר שהם היו כל המשפחה ביחד שם .השנה עשו לי אותו "תרגיל" ועוד הפעם דיברו על טיול בנות והאבא החליט שהוא גם מגיע ואם הוא מחליט הוא מבצע .אני מרגיש שאשתי "מתפתה" מהר מאוד לשופינג ולמותרות ובנוסף גם גילה ועצם היותה אשה נשואה נראה לי מוזר ,שנה שעברה חברים שאלו אותי האם נפרדנו או שקרה משהו כי היא פרסמה את זה בפייסבוק משפחה לא הבינו למה בטיול משפחתי אני לא קשור .ואבא שלה מרגיש שבגלל שהוא מביא את הפרנסה העיקרית הוא הקובע מה יהיה ואלו כללים יהיו ,אני יודע שזה לא מתפקידי לשנות את אבא שלה (אולי אשתו צריכה לנסות זה לא ענייני) אך שזה מגיע לאשתי זה כבר בעייתי מבחינתי . היא לא מתכוונת לדבר עם הוריה ככה נראה ובכלל בהרבה מקרים עושה רושם שהיא סוגדת לאביה ככה שזה כנראה לא יקרה .למרות אהבתי הרבה כלפיה והעובדה שאני והיא ביחד מסתדרים טוב (בלי התערבות מבחוץ ) אני מתחיל לחשוב האם טעיתי בחתונה וזה עוד יותר מעציב אותי .מה לעשות ואיך להתנהג ?אין לי שמץ ,אך הבושה ,הרגשת האוטסייד גדולה מאוד .אמרתי לה אל תספרי לחברינו ולמשפחתי שאת נוסעת עם כל המשפחה .אמרה שהיא מעדיפה לא להגיב לזה ושהיא לא רואה משהו לא בסדר בזה .

אנונימי יקר,
אני תוהה עד כמה הדברים שאתה מספר עליהם קשורים למה שבינך לבין אשתך, ועד כמה למה שבינה לבין הוריה, ובעיקר אביה. ככל שהקשר שלך ושל אשתך טוב יותר, וככל שהוריה של אשתך מכבדים יותר ומעריכים יותר את קבלת ההחלטות שלה, כך תהיה אתה מקובל יותר עליהם ותהיה יותר חלק מהמשפחה, ולהיפך. "הערך הכלכלי" שלך יכול להיות גורם בעיניהם, אולי בגלל שטחיות נקודת המבט שלהם, ואולי בשל חרדות קיומיות שאולי היו להם פעם, לפני שהתבססו כלכלית, ואולי בשל חשדנות טבעית שיש להם מפני כוונותיהם של אנשים. כך או כך, אין ספק שבתפיסתם הם רוצים את טובתה של בתם, אבל בצד זה, אולי גם לא מבינים אותה. אשתך כנראה רגילה לקבל הרבה מאביה, ולהעריך אותו על כל מה שיש לה. אולי את היחס הזה אליו אתה מגדיר כ"סגידה", אבל אני מניח שאם תניחו את הפחדים והחששות והפגיעות בצד, היא גם תהיה מוכנה לספר לך על פגיעות שנפגעה ממנו, אולי כי תמיד "ידע" מה טוב בשבילה, ולפעמים כנגד רצונה. למשל.לכן, הרבה תלוי בפתיחות שביניכם. אני מבין את תחושת האאוטסיידריות שבה אתה נמצא, ואת חוסר הביטחון. זה באמת לא קל. אבל תחושת הפגיעות והבושה שלך לא מקלים עליה. ככל שתקבל באופן טבעי יותר את הקשר שלה עם משפחתה, כך זה ייקל על ההתקרבות שלך דרכה אל המשפחה. אבל לא כאשר אתם מתווכחים ורבים על זה. אני רוצה לומר בזה: אתה צודק בתחושות שלך, אבל חשוב לך שהקשר שלך עם אשתך לא ייפגע בגלל זה. הייתר נפתר בסופו של דבר עם הזמן, וייפתר מהר יותר ככל שתהיה חזק יותר ופגיע פחות, וככל שתהפוך להיות יותר חלק מהמציאות. קל זה לא, ואת זה אני יודע.אני מציע גם אפשרות נוספת, כי נראה לי שאתה זקוק גם לתמיכה וגם להדרכה, כדי שלא לפגוע במערכת היחסים העדינה והפגיעה שנוצרה, וכדי לבסס אותה. אני חושב שכדאי שתלך לייעוץ זוגילבדך. לדבר על זה, להבין טוב יותר את הפגיעות ואת הדמויות הפועלות, ולדעת איך נכון יותר לפעול כדי לקדם את מה שיהיה טוב לך ולאשתך גם יחד. רק אם עוצמת הויכוחים ביניכם על הרקע הזה גדולה משמעותית (כלומר, הבעיה אינה נשמרת רק בינך לבינך, אלא גם יוצאת החוצה ומרחיקה ביניכם), כדאי שתלכו ביחד. קח בחשבון שעצם ההליכה ביחד יש בה גם הגדרה כלפי שניכם שאתם בבעיה על הרקע הזה, ואולי תוכל לפתור את הדברים לבדך עוד לפני שזה יגיע לזה (ואולי לצרף אותה בהמשך, אם צריך יהיה).