ריב או התקדמות? טיפים לזוגיות

היי,אשמח לחלוק במשהו מהזוגיות שלי ולקבל על זה פידבק.אני בת 25 ויש לי בן זוג בן 25, כבר שנה וחצי בזוגיות.לכל אורך הקשר, אני זאת שיותר מבטאת את עצמי בעינייני הזוגיות. כלומר, יותר מתלוננת, יותר מבקרת, יותר מציפה נושאים שמפריעים לי, יותר מתרגשת, יותר בוכה.והוא לעומת זאת, לא מתלונן כל כלום! הכל בסדר מבחינתו. אם לא נפגש שבוע שלם - הכל טוב. אולי לא טוב לו אבל הוא אף פעם לא יגיד את זה.אז מה שקורה זה דבר כזה בדרך כלל:אני מנסה לשמור בבטן כדי לא לצאת נודניקית, לאט לאט זה גדל ומתעצם, ואז מתפרץ עליו ברגעים שאנחנו לבד שנינו, למשל לפני השינה.ואז הוא לא מבין למה אני בוכה, למה אני אומרת דברים כאלו, ומסתגר.מסובב את הגב, "עייף", אין לו כוח לשמוע.ומה שקורה אחרי דבר כזה זה שאני מתוסכלת, מרגישה שהוא לא מבין אותי, לא רוצה אפילו להבין, לא מוכן להקשיב.והוא גם לוקח את זה קשה, יום אחר כך תמיד כואב לו הראש, תמיד מדוכדך ועצוב.אני מתוסכלת.. אני לא יודעת מה לעשות.יש פה פער גדול בין היכולת שלי לבטא את עצמי יותר מדי רגשית לבין החוסר יכולת שלו.איך מצמצמים את הפער? האם זה לגיטימי בין גברים לנשים?אני מרגישה שאנחנו לא באמת למדים מריב לריב.כל פעם אותו סגנון של ריב, רק על משהו אחר.אשמח לעצה ודעה.

ניצן יקרה,
שאלת אם זה 'לגיטימי' בין גברים ונשים. מילה מורכבת, כי לגיטימי זה מה שאנחנו מוכנים להסכים איתו. אני חושב שאת בעיקר שואלת אם זה 'נורמלי', כלומר, האם זו הנורמה בין גברים ונשים. והתשובה היא שיש נטייה שכזו, אבל זה לא קורה בכל הזוגות.את בעיקר מדברת על כך שאת רוצה לוודא שדברים יילכו לפי מה שאת חושבת שנכון, לפי מה שירגיש לך בסדר, ולפי מה שייתן לך ביטחון בזה שהוא יילך איתך בכל מקרה, כדי לדעת שהוא אוהב אותך, אבל לא רק – גם כדי לדעת, ואולי לוודא, שלא תתאכזבי, כי יהיה מי שיעזור לך לממש ציפיות.אני לא מגנה את זה, כי זה צורך.מנגד, בן זוגך שם לך מראה מול העיניים, ומראה לך, אולי מבלי להיות מודע לזה, דימוי עצמי אחר, של מי שלא אכפת לו להתמודד עם אכזבות, אולי כי הוא אומר לעצמו שכל עוד "הכל טוב", כלומר, כל עוד רוב הדברים המשמעותיים הם טובים, אז לא אכפת לי מאכזבות קטנות. ויכול להיות שאת מסתכלת על זה, ואומרת לעצמך שאולי את לא בסדר, והמחשבה הזו אולי מקטינה אותך וגורמת לך לאבד ביטחון – ביכולת, בצרכים, בתובנות של מי שאת צריכה להיות. לכאורה – אם גם הוא פגיע, אז את אולי בתוך ה'נורמה'. לכאורה – אם הוא פגיע, אז אולי הוא יוכל להבין אותך ולהכיל אותך. וזה לא בהכרח נכון, ניצן. כי פעמים רבות, כאשר בן הזוג פגיע, הוא עסוק בפגיעה שלו, וקשה לו לראות את הפגיעה שלך.אבל הנה, הוא לכאורה לא פגיע, אבל קשה לו להכיל את הפגיעות שלך. וכאן – אני חושב שזה בעיקר כי כאשר את מתלוננת, או טוענת שהוא לא בסדר, הוא מרגיש מואשם, ואולי גם לא ראוי, וזה מוריד אותו. זו הפגיעות שלו, מן הסתם. אולי לכן קשה לו להכיל את זה.שימי לב שיתכן שהוא באמת לא יודע איך לרצות אותך, כי מבחינתו את בלתי צפויה. את שומרת דברים בתוכך, ולא מגיבה כדי שלא לצאת נודניקית, ואז, כאשר זה יוצא – לכאורה זה מחוץ לפרופורציות. וזה נכון, כי זה לא רק אותו ארוע, זה הרבה ארועים ביחד, שהוא לא מבין – כי הכלת עד אז.יתכן שאם תגידי יותר, אבל אחרת – מבלי לדרוש ממנו להבין, אלא פשוט לומר ולהמשיך הלאה, ולסמוך על זה שעם הזמן הוא יבין, יהיה לו קל יותר. זה אומר לדעת להכיל ולשכוח ולסלוח דברים קטנים ולא משמעותיים, גם אם הם מצטברים, כי את באמת יודעת לראות את התמונה הגדולה שהיא טובה, ולדעת מהם הדברים שיותר קשה לך איתם ולומר לו שבעניין הזה ציפית שיגיב אחרת, או שישים לב, מבלי להתווכח אם הוא לכאורה 'לא מסכים'. זה לא משנה. חשוב ששמע, והוא ירצה שתהיי מרוצה, הוא ילמד עם הזמן. ולדעת לשים גבולות ברורים כאשר זה משהו משמעותי, ולדעת לומר לו את זה, שזה משהו שבאמת אסור שייעשה.לצורך זה את צריכה אולי ללמוד לדרג חשיבות של דברים, ולדעת להביע אותם באופן מדורג – ומבלי להכנס לויכוח, ככל שאפשר. לסמוך עליו שהוא אדם טוב, שרוצה לרצות אותך, ולהיות סבלנית, ולהסתכל על מגמה, לא על ארועים בודדים. אם פעם הוא קלע לא נכון בשמונה מתוך עשרה מקרים, ועכשיו זה בששה מתוך עשרה מקרים – זה אומר שיש התקדמות, ועשית משהו נכון. שווה להמשיך כך.

קודם כל תודה רבה על ההודעה המפורטת, זה לא מובן מאליו.

ברגע שקורה משהו, ואני נפגעת, איך אני מחליטה עד כמה נחוץ להעיר על זה משהו?
יש לך טיפ איך להרגיע את סערת הרגשות ולחשוב ברציונליות?
והאם יש דרך להגיד דברים בלי שהצד השני יפגע או ירגיש מואשם?
אני מסכימה איתך שאין צורך לריב. הריבים לא עושים טוב לשנינו. לוקח לנו זמן להתאושש מהם. הם מסיחים את דעתנו מהשיגרה.
אבל אני באמת לא יודעת על מה כדאי לי להעיר ועל מה לא, כי אני לצערי מתרגשת מהרבה דברים (זה בא בתקופות.. בעיקר בתקופות לחוצות שלי שאני מרגישה שאני צריכה עוגן והוא לא תמיד יכול להיות לי העוגן כי הוא גם בעצמו בתקופה עמוסה משלו).
אני באמת מוקסמת מהדרך בה בן הזוג שלי מתמודד עם סערות. אני למדתי בחיים שצריך לדבר על דברים, ואז הכרתי אותו ואני רואה שאין לו צורך כזה, הוא פשוט מעביר את זה הלאה.
ויוצא מצב שאני רואה כמה אנרגיות אני משקיעה בדברים שהם לא כל כך חשובים, והלוואי שהייתי קצת פחות מתרגשת מדברים ויותר מעבירה הלאה

ניצן יקרה,
אין דרך פלאים, ואין קיצורי דרך. יש כמה דרכים מקבילות. אחת מהן היא להסתכל בדיעבד על הדברים, ולומר לעצמך מה היה יותר חשוב ומה פחות, וללמוד מזה לעתיד. הדרך האחרת, ואולי היותר קשה, אבל ההכרחית במקביל – היא לשאול את עצמך עכשיו, כשזה קורה, האם זה חשוב מאד, ואולי ליצור לעצמך סולם של חשיבויות, בין 1 ל – 10, שבו תשווי את זה לארועים אחרים שקרו, כמו גם לארועים שלא קרו והיו יכולים להיות הרבה יותר גרועים – ומתך זה להחליט מה לעשות. למה החלק הזה קשה יותר? – כי את כבר בסערת הרגשות שלך. והדרוג – הוא העבודה של החלק הקוגניטיבי, הרציונלי שלך שאמור לעזור ליצור את האיפוק. זה אכן לא פשוט, ועל המאבק בין שתי הנטיות האלה שלך, שתיהן בראש, בנוי טיפול קוגניטיבי-התנהגותי.

תודה רבה!
אשתדל מאוד