רומן עם גבר נשוי: מה לעשות?

שלום.
רציתי לדעת, במידה ומישהי נשואה וטוב לה, מרגישה באמת שמתפתחת בהרבה בחינות, עם הבעל ובחיי המשפחה בכלל. עם זאת, יש מישהו שגורם לה לפרפרים, אין איתו שום דבר, רק קשר ידידותי. אבל מרגישה מן חמימות כזאת אליו, נהנית לדבר איתו כשנפגשים. עושה לה תחושה טובה. גם הוא נשוי כך שאין שום סיכוי או רצון מצידה למשהו מעבר. עם זאת, מאוד חשוב לה להגיד לו את זה. לומר לו פעם אחת ויחידה שכך היא מרגישה, רק כדי להוציא את זה מהסיסטם שלה. סביר להניח שגם לאחר מכן ימשיכו להפגש באופן כמעט יום יומי, בגלל הנסיבות (גרים קרוב). מדוע שהיא תרצה לומר לו? היא לא מצפה לשמוע ממנו את אותו דבר, למרות שחשה שזה הדדי אבל כמובן לא בטוחה. מדוע לרצות להגיד? והאם זה כל כך נורא לדבר איתו ישירות, רק לצורך האמירה, כי היא לא מעוניינת שיתפתח כלום, לדבר ולהוציא את זה מהמערכת, וככה להעביר את זה?

מיכאלה יקרה,
הגדרת זאת נכון, כישירות יתר. את עלולה רק להפסיד. כי הוא אמנם נשוי, אבל את לא מכירה אותו מספיק מהבחינה הזאת. לא מעט גברים מתנהגים כמו ציידים גם כאשר אינם אמורים להיות כאלה, והוא עלול לעשות זאת איתך, אפילו אם את באיזה שהוא מקום מקווה שהוא עשוי לעשות זאת. את רוצה ופוחדת כאחד, ומכאן הפרפרים. רגע לפני שהם נלכדים ברשת...את לא "תוציאי זאת מהסיסטם", אלא להפך, תכניסי זאת עמוק לתוך הסיסטם שלו, והוא עלול להכנס עוד יותר עמוק לסיסטם שלך, כך שלא תדעי מה לעשות עם זה.כרגע, את במצב רגיש ופגיע. גם הדרך שבה בחרת להרחיק זאת ממך, ולספר את הסיפור בגוף שלישי מעידה עד כמה זה קשה לך. אם את לא רוצה לנהל רומן, תתעלמי ותני לזה לצאת מהמערכת. במקרה הטוב, השאירי זאת אצלך, אם את יכולה, עמוק בפנים, חייכי לעצמך מדי פעם על האפשרות הזו, שהנה יש לך פנטזיה שהיא רק שלך, ושאף אחד לא יודע עליה דבר, שאולי עושה לך את החיים מעניינים יותר, אבל גם שאת חזקה מספיק לשים לה גבולות. ואם את לא חזקה מספיק, השתדלי להתעלם מזה, להתרחק ולהמנע מקירבתו, ולחזור אל חיק המשפחה. אם את לא לוקחת זאת רק כפנטזיה שהיא שלך בלבד, אלא כקשר חמים, עם פרפרים, ועם רגשי האשם הנילווים, בהכרח גם תתרחקי רגשית מבעלך. אם את לא מצליחה לשלוט בזה, ולא רוצה שזה ישלוט בך, לכי לטיפול.

תודה על התגובה הרגישה. אני כבר שנה וחצי כמעט מנסה לשמור את זה כפנטזיה אישית שלי, כותבת על זה ומדברת על זה עם המטפלת שלי. ויש תקופות שבהן זה יורד ויש תקופות שזה פתאום מציף בצורה הרבה יותר חזקה. דווקא בתקופות שזה מציף, הקירבה לבעלי גדולה יותר (אולי בגלל רגשות האשם שמציפים אותי).המטפלת אומרת שמגיל קטן, הדרך שלי להתמודד הייתה לחיות בסוג של סרט, לחיות בפנטזיה שדברים נראים אחרת. מאחר וזה דפוס מגיל כל כך צעיר, לדעתה זה לא יעבור לי, אלא שאני צריכה ללמוד לחיות עם זה. אבל הסרטים כל כך טובים......!!!! היא אומרת שגם כשהוא יעבור דירה, סביר שאמצא אובייקט אחר, כי לא זה לא שהוא אטרקטיבי במיוחד, אלא שהלבשתי עליו את הדברים שמתאימים לי, וככה אני חיה לי בתוך סרט. אז מה אני עושה? ממשיכה ככה? מדי פעם מפלרטטת איתו, מקבלת בשמחה את המחמאות שהוא נותן, נושמת עמוק והולכת לכתוב על זה?????#$?

מיכאלה יקרה,
כל עוד זה נשמר אצלך בלבד, אז גם אם את מרגישה שאת בקושי מצליחה לשלוט בזה, השליטה בעניינים היא עדיין שלך. ברגע שזה יוצא ממך, עלולים להתפתח דברים שלא יהיו בשליטה שלך, כי תמיד יכולים להיות לחצים או התנהגויות בלתי צפויות של הצד השני. זה נכון גם אם הוא ירצה בך, בין אם לסיפוק האגו שלו ובין אם כי יתאהב בך עד כלות, ובין אם תקבלי דחייה. כך או כך, דברים יפסיקו להתנהל כפי שאת מחליטה שהם יתנהלו, ואז את כבר לא בפנטזיה שלך אלא בחיים ממשיים, שיכולים בקלות להפוך גם לסיוט.אני, אגב, לא כל כך מאמין בפסיכולוגיסיטיקה של 'חיים בסרט מגיל קטן'. לכולנו יש את זה, והשאלה היא רק של מינון. כולנו חולמים חלומות, בין אם בהקיץ ובין אם בלילה. אבל כל עוד אנחנו מבחינים בין חלום למציאות, לא ניכנס לסיוט במציאות עצמה, שאין לנו שליטה בו. אם זה סיוט בחלום, אפשר לפחות להקיץ ולמצוא את עצמך מתחת לפוך. ולכתוב? נשמע רעיון נפלא.