רגשי אשמה לאחר פרידה - תמיכה

אורן שלום,
התגרשתי לפני חודשיים לאחר 2.5 שהיינו פרודים. אני בת 39 והוא בן 37. שתי בנות ברקע, 5,8. לא הסתדרנו, יחד עם זאת, יש לי תחושת החמצה, געגוע, הערכה לתקופה ההיא שנתנה לי לפחות סוג של הגנה. הייתי ינשוף מספיק חכם לא לרצות לבצע את הצעד הזה מהחשש שאישבר ממנו ואכן צדקתי. אני מתפקדת, אמא מסורה לבנות, לוקחת אחריות מלאה במקומות שהצד השני לא מסוגל, עובדת מאוד קשה ו...שבורה מבפנים. בשעות האלו כשמסתיימת העבודה וכל מה שאני חייבת לעשות כדי לשרוד, הכל צף, מחשבות על הבנות שלי, עלינו כמשפחה נוסעים לטיולים, על החיים שהיו לי אז, כמו מעבר לעולם אחר, חיים אחרים שלא באמת בא לי לחיות אותם ככה אבל הוא בחר לעזוב, לא רק שבחר גם הכיר אחרת ועבר איתה לבית ששיפץ עבורנו..אני מרגישה שנתתי את כל כולי כולל עשור מחיי. מבלי שראה/העריך..אבל אז אני מבולבלת...שופטת את עצמי והמחשבות אופפות את הראש כל הזמן. חלק מזה הוא הגיל שלי, ביולי אהיה בת 40, מאחר והייתי עסוקה בגידול הבנות, אני לא התקדמתי כפי שרציתי והיום זה כבר מאוחר מדי(לא מתוך מחשבה פסימית אלא רציונלית), אני לא מצליחה להכיר גברים ככ, עושה רושם שאני לא באמת פנויה לזה. אני גם חושבת שלמדתי שבתחילת קשר יש לי הרבה רגש באמצע משהו קורה והרגשות מתקהים, אני לוקחת כמובן מאליו, או שרואה את החסרונות אבל סובלת מחרדת נטישה ולרוב נשארת בקשר. זמן מה לאחר הפרידה המסך עולה והגעגוע מתחיל. זה מרגיש כאילו הכאב לא יפסק לעולם. פסיכולוגית או שתיים שדיברתי איתן אמרו לי שהייתה שם אלימות כלפיי וטוב שזה הסתיים כך. אבל אני נשארתי עם תחושת ההחמצה, האובדן, האהבה שיש לי עדיין, חוסר האמון, הכעס על כך שנטש ולא תמך בי והופכת מיום ליום להיות ממורמרת. לא משנה מה אומרים, בהרגשה שלי עשור מחיי בוזבז על גבר שלקח ממני כל מה שהיה בי. יש שנים לפניי של גידול, טיפוח, טיפול...ואני לא יודעת מהיכן אביא את הכוח. אני אדם של אהבה, של זוגיות כמעט תלויה בכך, מבחוץ אני אדם מאוד עצמאי(לקחתי ילדה בת 7 שנה שעברה לאפריקה לבד) ומצד שני...צריכה שמישהו יגונן עליי כמו ילדה..
שיאהב אותי אהבה תמימה של פעם ואני לא רואה איך אני מתגברת על אובדן המשפחה שלי, מרגיש שהזמן לא עושה את שלו, שיחות עם פסיכולוגים גם לא...אני קוראת דברים יפים שאתה כותב ואני תוהה אם יהיה לך משהו מעודד וחכם שיצליח לגרום לי להרגיש שיהיה טוב..

יפית יקרה,
את אומרת לי שאת בעיקר מתעייפת. וזה נכון – זה מעייף לקחת את כל האחריות לבד. הרבה יותר קל לחלוק אותה עם עוד מישהו.את גם אומרת לי שאת מרגישה רגשי אשמה, על כך שיש ירידה ברמת החיים שלך, לא רק עבורך, אלא גם לבנות שלך. ועוד רגשי אשם, וחוסר ביטחון, הסובבים סביב העובדה שהאקס שלך בחר במישהי אחרת. טבעי לחשוב אם היית יכולה לעשות אחרת. אבל זה שזה טבעי לחשוב כך, לא אומר שבאמת היית יכולה לעשות משהו. הרי יתכן, ואני כרגע רק ממציא אפשרות – שבעלך מראש פינטז על מישהי אחרת, שזה יכול להיות כל דבר אחר – שדיים מסיליקון, שיער בלונדיני, עור כהה, גובה אחר, מישהי שתצחק מהבדיחות החלולות שלו, מישהי שתסתכל עליו מלמטה למעלה, או מישהי שהוא יסתכל עליה מלמטה למעלה, או מישהי שמתעניינת בשירה קרואטית מודרנית. אני סתם ממציא דברים, אבל יתכן שהיתה לו פנטזיה על משהו כל החיים, שלא קשורה אליך, ולא היתה לו הסבלנות ו/או הביטחון העצמי להמתין לפני הנישואים, וגם לא היו לו הסבלנות, ואורך הרוח, והיכולת הרגשית – לשמור על מה שיש לו, ולהתחבר אליו רגשית ולהתאהב בו כפי שאת עשית. ואני בטוח שגם הוא לא היה מושלם – ולו רק כי אין דבר כזה. האם הבנייה העצמית שלו, והביטחון העצמי שלו שגדלו תוך כדי הקשר איתך עזרו לו? או שאולי פשוט אמר לעצמו: טוב, אני יכול לעשות 'צ'ק' על ההישג הראשוני שלי, אשה וילדים, הוכחתי לעצמי שאני מסוגל, ועכשיו נלך למה שרציתי 'באמת'. את לא יכולה לדעת, אני בודאי שלא. אני רק יודע לבנות תרחישים אפשריים, שבעיקר אומרים לך שאת לא יכולה לדעת הכל, ובכל זאת צריכה להתמודד עם זה.את לא יכולה לדעת אם היית יכולה לעשות משהו. יתכן שזה היה משתנה לו הייתם הולכים לטיפול ביחד, כי אז חלק מהעבודה היתה ללמוד לקבל את מה שיש, מצד אחד, וגם להתגבר על קשיים – כמו התמודדות עם מריבות, עם אכזבות, וליצור שינוי שבו אם יש באמת משהו שאכן ניתן לשנות, שאינו בהכרח סיליקון או גובה, אלא התמודדות עם אכזבות ועם כעסים ועם התפרצויות, שאפשר יהיה לשנות את זה. האם זה קשור לזה? – לא יודע. העניין הוא שכנראה גם את לא יודעת. את מנחשת, ובאופן טבעי לוקחת את האשמה עליך, על מה שלא עשית. כשאת לא יודעת מהן הסיבות האמיתיות הפנימיות שלו, את גם לא יכולה לדעת אם יש לך אשמה.עכשיו – זה בסדר שיש לך תפקידים אחרים. הראשון שבהם – להמשיך ולהיות אמא טובה. להערכתי – זה מאד חשוב כי זה תמיד ייתן לך תחושת ערך חשובה. אל תזניחי בגלל דברים אחרים, זה רק עניין של מציאת האיזונים הנכונים, ואני חושב שגם את חושבת כך.השני – הוא לחפש לעצמך אושר ותחושת ערך, ואהבה. זה לוקח זמן. ההסתכלות שלך אחורה – מפריעה. להמשיך קדימה כאשר את גם אמא, זה אמנם לנסות עם יד אחת קשורה מאחור, אבל זה לגמרי אפשרי. גיל 40 אינו מגבלה כלל. תמיד יהיו גברים מבוגרים ממך שישמחו להיות עם מישהי בת ארבעים, ויהיו גם צעירים יותר שזה לא מה שיטריד אותם. לא רק את משתנה. גם הגברים שסביבך משתנים. ואם פעם היית בסוף שנות העשרים שלך כאשר בחרת גבר מבין גברים שבדרך כלל היו בתחילת שנות השלושים שלהם, עכשיו הדברים השתנו. את בוחרת בדיוק מבין אותם הגברים, אלא שגם את וגם הם מבוגרים בעשר שנים. את לא בוחרת מבין הגברים שבאותם גילאים שאז בחרת מתוכם. העולם לא השתנה,הוא רק זז כמה שנים קדימה.אני יכול להבין את התחושה שלך שהיית יכולה להיות "יותר". אולי יותר משכילה, ואולי יותר מקצועית, ולכן אולי יותר "נחשבת". גם בדברים האלה – לכי על מה שמעניין אותך, ואל תתחשבי, אם את יכולה, בשנים שחלפו ושאת לכאורה "בפיגור". כך החברה עם נשים בכלל, בעולם שבו נשים הן אלו שיולדות ומניקות. את לא לבד. הדבר העיקרי שאת צריכה – זה סבלנות. גם להתקדם בעיסוקים שלך, וגם ביצירת קשר זוגי. זה לא פשוט, אני יכול להבין, אבל העולם לא אמור להיות פשוט. הוא אמור לאפשר לך להתקדם לכיוונים שאת רוצה, ובדרך כלל הוא באמת כזה.