אמון, סבלנות ואחריות בזוגיות

שלום,
אני יוצאת עם בחור במשך חצי שנה, שנינו בני 26.הוא מקסים ובחור טוב הבעיה שיש לו כמה נקודות שכאילו מוציאות אותי מדעתי ואז הנקודות האלה יכולות ממש להפוך את המצב רוח שלי באותה שניה מטוב ללא ובאותו רגע הוא גם נהיה מושפע מזה וחושב שאני סתם היסטרית ואז יש ביננו קצר תקשורת ולא מצליחים לדבר וכל אחד מתבצר בשקט שלו. אנחנו לא מצליחים לצאת מזה ולאחרונה זה קורה הרבה. שנינו טיפוסים כאלה שקשה להם קצת לתקשר את הרגשות שלהם במילים. נגיד לפני כמה ימים התקשרתי אליו לספר לו על חוויה לא נעימה שקרתה לי ואז הוא בתגובה השווה את זה לחוויה לא נעימה שקרתה לו, באותו רגע זה הרתיח אותי, הפעיל אצלי נקודה של "מה עכשיו אתה מתעסק בעצמך כשאני מספרת לך על מצוקה שלי" אז הגבתי בתוקפנות אמרתי "לא מדברים עכשיו עליך! מדברים עליי" הוא באותו רגע נסגר ואז המשך השיחה הייתה מרוחקת, אני בעצבים שלי שהוא לא מבין והוא לוקח את התגובה שלי קשה מדי ולא מתייחס לעיקר והוא בפגיעות שלו של למה היא מדברת אליי ככה ... והבעיה שזה משהו שיכול לקרות הרבה ביננו, מאיזשהו הרגשה שהכל טוב ויפה לרגע שבו הוא אומר משהו, אני נפגעת-מתעצבנת-מגיבה בהתאם-הוא נסגר,, לא אומר מה הוא מרגיש לגביי זה ואנחנו מרגישים רחוקים ומתוסכלים. אני לא יודעת איך אפשר לפתור את זה, אולי הוא לא מתאים לי אם ככה זה קורה כל הזמן. אבל קשה לי לראות את עצמי נפרדת ממנו . כן ניסינו כמה פעמים לדבר על הקצרים האלה בתקשורת אבל תמיד השיחות האלה מרגישות לי שלא מובילות לשום מקום, שנינו אומרים שנשתדל ונהיה יותר סבלניים אבל זה לא באמת קורה עד התאקל הבא. אשמח לעזרה

פוני יקרה,
לפעמים זה יכול להיות פשוט עניין של אמון זה בזה.כלומר, ייתכן מאד שכאשר את סיפרת את החוויה הלא נעימה שלך, הוא סיפר לך את שלו – כדי לומר לך: כן, אני מבין את החוויה שלך, גם אני עברתי את זה.אבל את לקחת את זה לאן שאת לקחת את זה, ואולי במקום לומר לו: אהה, בדיוק. אז אתה ממש מבין על מה אני מדברת – ואז, גם אם הוא התכוון לעצמו, את היית מחזירה אותו את החווייה שלך, ממקום טוב, והיית מקבלת את האמפתיה שלו.אני לא יודע אם הוא באמת לקח את זה לעצמו מבלי להבין ולקבל אותך, או שעם להבין או לקבל אותך. אבל את היית זו שסגרת אותו, במקום לאפשר לו לחזור אלייך. אז הוא הסתגר.את צודקת לגמרי בהגדרת המילה – סבלנות.ראי בבקשה באתר שלי את ההגדרה המתאימה לסבלנות, בדף "כלים לזוגיות טובה": אם יש בו הרבה דברים טובים שמוצאים חן בעינייך, היי את סבלנית, ועזרי גם לו להיות סבלני יותר. זה בידייך.ואם תגידי לי: לא, אני רוצה שזה יהיה בידיו, ושהוא יעשה את זה – אז פספסת את העניין. נכון שרצוי שהוא ייקח את האחריות שלו, ויעשה יותר. אבל אני מדבר איתך. אם את לא תעשי את זה, ולא תעזרי לו – לבד, זה לא יקרה. את מחוייבת לקחת אחריות על משהו שאת רוצה.

תודה על התגובה שמזיזה אותי לפעולה.אני מסכימה בהחלט שיש הרבה במה שאתה אומר. אבל עם זאת אני יודעת שיש לי דפוס עמוק יותר שמגיע מהבית של חוסר תשומת לב רגשית מההורים ומהאחים. תמיד הרגשתי חסך עמוק של תשומת לב. משהו שניסיתי לקבל בקשרים זוגיים קודמים שהיו פחות בריאים ויותר כאלה בהם בני הזוג זקוקים לי ואני כביכול "מצילה אותם מעצמם". הפעם הזוגיות הזו הרבה יותר בריאה והדדית , ולכן אולי כשאני לא מקבלת את תשומת הלב שאני רוצה אז מאוווווד קשה לי ואני נסגרת ומתעצבנת וקשה לי באופן אקטיבי להגיד אוקיי "זה בידיים שלי" כי באיזשהו מקום אני עדיין מרגישה קורבן. .וגם, וזה כבר נושא חדש.. אני באמת לא יודעת אם נפטרתי לגמרי מהנטיה הזאת להציל את מי שאני איתו. כי נגיד זה שאני יוצאתת איתו עכשיו מעשן ואוכל לא בריא ואני מרגישה לפעמים כמו אמא שלו כזאת שאומרת לו מה לעשות ואיך שישמור על עצמו ואני דואגת לו ומרגישה שאני מצילה אותו וזה לא הדדי.. או גם שהוא אומר לי שהוא נותן את כולו בעבודה ולא מתייחסים אליו ולא מעריכים אותו אז אני מרגישה שהוא צריך לקבל את ההערכה שלו ממני ושוב זה מחזיר אותי למקומות כאלה של הרגשה של הצלה, שרק ככה אני נהיית חשובה פתאום.

פוני יקרה,
אבל לא זה המשמעות של זוגיות? כלומר, שלא רק הוא ייתן לך את מה שאת רוצה וזקוקה לו, כמו תשומת הלב שחסרה לך, שמעצימה אותך ומחזקת אותך, אלא שגם את תתני לו את מה שחסר לו - המוטיבציה להיות טוב יותר, ושומר יותר על עצמו, למשל.