רגשי אשם בזוגיות - מה עושים?

לדר' חסון היקר,
אני כותבת לך "פרק ב'" בסיפור שלי, בהמשך להודעה מתאריך‏21.4.2014, 22:02.אני אזכיר את הפרטים העיקריים, אני בת 32, אחרי אינספור קשרים קצרים ומאכזבים עם בחורים ישראלים חילונים. אני סבלתי מחרדה, ולכן מטופלת בסרוקסט וגם בטיפול קוגניטיבי (בעבר הייתי שנה וחצי בטיפול פסיכו דינאמי). חשוב לציין שזו לא הבעיה,הפסיכיאטר אמר שאני בסדר גמור ולהמשיך בטיפול. התרפיסטית אמרה לי שיש לי פחד להתבגר. אני לא מתחברת לתשובה הזו, אני חושבת שיש איזשהו קושי שנעוץ בתחום הזוגי עצמו, ולכן אני פונה אליך לעזרה.הכרתי לפני 3 חודשים בחור בן 33 דתי מודרני מארצות הברית, דיברנו באופן אינטנסיבי, יש לנו כימיה בשיחות, יש בינינו התאמה גבוהה מבחינת השקפה דתית, פוליטית, דרך חיים. הוא התארח אצל מכרים משותפים שהתרשמו ממנו לטובה.מה שהפריע לי בהתחלה היה העבר הקשה שלו, ילדות עם התעללות והזנחה. הורים ואח שנפטרו כשהוא היה בן עשרים.אחרי שנפגשתי איתו, כבר לא דאגתי בנוגע לזה, כי הוא מאוד עדין, דואג, אכפתי אוהב. לכאורה "צרות של עשירים". יש לי מה שכל בחורה אחרת היתה חולמת עליו, ואני איכשהו לא מתלהבת.הוא תלותי, אומר לי עשרות פעמים ביום שהוא אוהב אותי, שאני החברה הכי טובה שלו, שאני כל עולמו, שהוא מקווה שנתחתן. מנשק ומחבק. אני נהנית איתו, אני צוחקת מהבדיחות שלו, אני מרגישה ביטחון איתו. אני מעריכה אותו. הוא מאוד נדיב וערכי.אבל איכשהו זה לא נוגע בי מספיק. אני לא מתלהבת באותה מידה שהוא מתלהב, ואני מאוכזבת מעצמי וחוששת לאכזב אותו. אני כן מדברת איתו בכנות לגבי הרגשות שלי.מה שכן, במהלך עבודתי כמטפלת שמעתי אינספור סיפורים לא קלים, וחוץ מאמפתיה לא התרגשתי יותר מידי.הבחור שלי כן מצליח לגעת לי בנימי הנפש, הוא אמר לי שחבל שאמא שלו לא בחיים כדי להכיר אותי, והתחיל לדמוע. באותו רגע עודדתי אותו. אחרי כמה שעות כנראה נפל לי האסימון ואני בכיתי בגלל זה שהוא היה עצוב. קשה לי לראות אותו עצוב. מאוד אכפת לי ממנו.דרך אגב, גם בעבר מעבר להידלקות, לא היה אף אחד שממש התאהבתי בו בטווח הארוך. זה לא פעם גרם לי לחשש שאני לסבית.סברה נוספת שלי, היא שהסרוקסט מצד אחד מרגיע, ומצד שני "מכבה" ובגלל זה אין לי יכולת להתלהב באותה מידה כמו אחרים. חיפשתי לזה איזכור במחקרים כבר תקופה, רק היום מצאתי מחקר שבאמת מאשש את הסברה שלי. מנחם אותי. יש לי חלום להתפטר מהכדור הזה, כדי שאני אחזור להרגיש גם רגשות חיוביים כמו שמחה והתלהבות.יש כאלה שאומרים לי ששלושה חודשים של שיחות + שבוע אחד של מפגש לא מספיקים. מה דעתך?

צופית יקרה,
יש אנשים שלוקח להם יותר זמן להתאהב, ולהסיר הגנות, וכפי שאת מספרת, את כזו. יש אנשים שמחצינים את מה שהם מרגישים, ומסירים הגנות מהר. אם זה כאשר הם במקום שאינו בטוח מספיק, והם לא יודעים להבחין בין מקום בטוח לבלתי בטוח זה משהו אחד, ואם הם יודעים, זה משהו אחר. הוא מסיר בקלות את ההגנות שלו מולך, ואם יש לו ההצדקות, ואם ראית שיש לו הגנות בפני פגיעות מאנשים אחרים, ואם את רואה שהוא לא מגיב בחריפות יתרה על פגיעה, זה אומר שהאדם מאוזן, ושיש על מי לסמוך. אבל גם שהוא עושה זאת הרבה יותר מהר ממך, ואין ספק שכאשר זה קורה, תרגישי כאילו את היא זו שלא בסדר, ורגשי אשם.אני מבין את רגשי האשם שלך, יש להם מקום, אבל אולי כדאי לקבל אותם ולשים אותם בפרופורציה המתאימה, משום שזה טבעי שהקצב אינו בדיוק אותו הקצב בין שניים, ושאת צריכה קצת יותר הגנות לפני שאת מתמסרת. את יותר זהירה, זה הכל. תני לעצמך זמן.