רגשי אשם בגרושים: מה לעשות?

רציתי להוסיף שבשנה האחרונה אני כבר הפסקתי לקחת קשה את המריבות שלנו ואת ההתפרצויות שלו. מצד אחד זה טוב שאני פחות מתרגשת מזה, כאילו התחשלתי ונהייתי קהת חושים. ומצד שני זה לא טוב "להתרגל" לרע.כלומר, יש לי היום יותר כוח סבל להתמודד איתו מבעבר. אני הרבה יותר חזקה מולו, אסרטיבית, עומדת על שלי ולא פוחדת, אבל עדיין, מערכת היחסים לא צריכה להיות כך.

שי יקרה,
בהחלט יכול להיות שהטיפול כן עשה את שלו, לפחות בכך שאת לוקחת פחות קשה את המריבות שלכם, ושיש שלך יותר כוח סבל ואת יותר אסרטיבית. אבל לא פתרת עדיין את השאלה מה לעשות.לכל אדם שפוי יש רגשי אשם בעת מחשבה על גרושים, בין אם כלפי בן או בת הזוג, ובין אם כלפי הילדים או המשפחה המורחבת. זה טבעי, ואני לא בטוח שזה קשור לתת המודע שלך, כי נדמה לי שאת הרי יודעת, ובמודע לגמרי, שאת חוששת מלהזיק לאחרים בפעולה הזו. השאלה מדוע אין לך כוח לעשות מעשה, בהחלט קשורה לכל זה, ואולי גם לחששות אחרים שלך, כמו לאן הלאה? ואיך מחפשים בן זוג, ואם הוא באמת יתאים לך יותר? או יתאים לילדות? ואיך ייראו חיי הגרושים? והתנאים הכלכליים החדשים? ועוד ועוד. לא פלא שאת מהססת.עשית נכון שהלכת לטיפול, אבל לא ברור לי מדוע לא הלכתם ליעוץ זוגי. יש לך משיכה פיזית אליו, מה שכנראה אומר שיש לך עדיין רגשות כלפיו. אולי כדאי לנסות ולפתור את קשיי התקשורת והאלימות שביניכם, אבל כך או כך את צריכה לעשות מעשה. אם היעוץ הזוגי לא יצליח לשפר את העניינים ביניכם, יהיו לך גם פחות רגשי אשם כשתרצי להיפרד ממנו.