הפתעה בזוגיות: סבלנות ואיזון כוחות

אורן שלוםאני בת 31.5, בן זוגי בן 30.5. ביחד כ3 שנים, מתוכם כשנתיים גרים יחד.בתקופה האחרונה (מספר חודשים) אני מאד לחוצה לגבי יחסינו לאן ורוצה כבר להתחתן ולהקים משפחה. בעבר דיברנו על הנושא והבנתי שהוא עדיין לא יודע ועדיין לא שם, בין היתר בצדק עקב תקופה לא קלה שעברנו מבחינת היחסים והתקשורת ביננו, אבל הצלחנו להתגבר על כך ואפילו באופן מפתיע והיחסים חזרו למסלול טוב,אולי אפילו יותר טוב ממקודם. הבעיות נבעו כנראה מתקשורת לקויה וגם ההכרה והקבלה שלי שזה הבחור שאיתו אני רוצה להקים חיים . החלטה וקבלה סופית בכך, ניתוק ממחשבות עבר והסתכלות קדימה. היום אני בטוחה לחלוטין ואוהבת עוד יותר. (את הרגשתי לגביו בעניין הזה לא חלקתי איתו אם כי אני מניחה שהיה איזשהו הבדל בהתנהגות שלי).לענייננו:כפי שאמרתי כבר כמה חודשים שאני בלחץ להתחתן ולהקים משפחה. אני לא צעירה וכל חברותיי כבר שם.. מה שמלחיץ אותי עוד יותר כי זה להסתכל כל הזמן על מה שאני כ"כ רוצה שיהיה לי כבר. ולפחות שיהיה לי הבטחון שזה יקרה בקרוב.הוא אמר בעבר שאינו יודע. כשדיברנו על כך שוב לפני כ3 חודשים אמר שהוא מבין אותי ויודע שזה מה שאני רוצה ושנראה לו שגם הוא רוצה את זה אבל הוא צריך עוד זמן. כל פעם אחרי דיבור כזה קצת נרגעתי והמשכנו הלאה טוב, עד לפעם הבאה..לפני כחודש וחצי שוב פעם זה עלה והוא אמר לי ש"אין לי מה לדאוג",ובשבוע שעבר שזה שוב פעם עלה הוא לא אמר כלום ואני ברגע הזה מאד נבהלתי עם עצמי. הוא אמר שהוא אוהב אותי ויום אח"כ אמר שוב וגם אמר שאסמוך עליו.אני מנסה להרגיע את זה עצמי ולתת לו את הזמן אבל לא בהצלחה מרובה כפי שניתן לשים לב.. כל הלחץ הפנימי שלי וכל הלחץ מסובביי (גם אם לא אומרים דבר, אני מקנאת בהן פשוט). וחוסר הבטחון שאולי אני מבזבזת את זמני.אני מנסה לא לתת לזה להשתלט עליי. כרגע שמתי לעצמי איזשהו יעד מבחינתי עד לפעם הבאה שאני אעלה את זה ואולי באופן יותר אסרטיבי. אני פשוט מפחדת לתת אולטימטום כי יכול להיות שבאמת הוא צריך להתבשל עוד? ?היעד כרגע זו נסיעה לחו"ל שמתוכננת לעוד כ3 שבועות. חשבתי שאולי יציע שם אבל משהו בהתנהגות שלו לא נראה לי נרגש מאד/לחוץ/מאד מאד מאוהב ולכן אני בהרגשה שאתאכזב ושהוא לא יציע שם.חשוב לי להגיד שאנו עוברים דירה בקרוב (בעוד חודש) ,קנינו הרבה דברים בכספים משותפים ואפילו הוא הסכים שנפתח חשבון יחד כדי שנוכל לשים שם סכום מסוים כל חודש גם לחסכון משותף וגם להתנהלות כלכלית משותפת,מה שלא היה עד עכשיו.השאלה שלי,אני לא מצליחה להרגע למרות כל הנ"ל. שום דבר הוא לא ערובה לבטחון . הכל אפשר לפרק בכל מקרה. איך אני נרגעת ונותנת מעצמי כרגיל עד לנסיעה לחו"ל (ובנסיעה לחו"ל עצמה)? אני מרגישה שאני מסוייגת ממנו רק בגלל חוסר הודאות והבטחון שלי מה יקרה, וזה לכשלעצמו הרסני.תודה וסליחה על אריכות הדברים..

מיקי יקרה,
אני יכול להבין עד כמה זה מתסכל. הסבלנות הנדרשת לפעמים היא בלתי נסבלת. את רוצהלדעת, והוא לא מסייע לך. אבל מצד שני, יתכן מאד שהוא אכן מתכנן לך הפתעה. כפי שאת אומרת, הזמן ה"מתאים" יכול להיות בקרוב, וגברים לא מעטים מחפשים ארוע מכונן כדי שהרגע יהפוך להיות בלתי נשכח. יותר מזה, לפעמים התחושה שאת מתוחה, ולא יודעת, גם מעצים בעיניהם את הרגע, וגם, לפעמים ומבלי להיות לגמרי מודעים לכך, נותנת להם כוח. ראשית, כי הם יודעים משהו שאת לא יודעת, שנית, כי את לחוצה להבטיח את הזוגיות איתם, ורואים את זה עליך. זה לא אומר בהכרח שיש בהם רוע, או כוחניות, אבל זה אומר שהמשחק הזה, של אלמנט ההפתעה, חשוב להם יותר מאשר הלחץ שלך. יש בזה משהו של אגו, אבל אולי משהו טבעי של אגו - של מישהו שלא מרגיש בנוח לעשות משהו שהוא כפוי עליו, ותחושת השליטה שהוא מקבל מחדש כאשר את לחוצה והוא זה שקובע את לוח הזמנים, אולי מאזנת אצלו, איכשהו, את הכוחות. אפשר לראות זאת כמשהו רע וכוחני, אבל אני לא חושב שזה כך. מבחינתו, יתכן שיש בזה סוג של איזון יחסי הכוחות. תני לו את הזמן, ותתחילי לדאוג לא במועד עצמו, של הנסיעה לחו"ל כשלעצמה (כי אולי הוא מצפה שתחשבי שאז זה יגיע), אלא רק שבוע וחצי - שבועיים לאחר מכן.ואם זה לא יגיע אז, הציעי ייעוץ זוגי, בעיקר כי איבדת אמון. לא כדי לקבוע תאריך, ולא כדי שיחליט, אלא כי את מבינה שהוא לא מתחשב מספיק בך ובמצב הנפשי שלך. אבל עד אז, בבקשה, היי סבלנית ונסי להיות קשובה לצורך שלו שתיארתי כאן. ויתכן שבעיניו האמירה "אין לך מה לדאוג", אמורה להיות מספיקה כדי לשחרר אותך מלחצים, וכל היתר, כולל האדישות של הימים האחרונים, לא נועדה אלא להעצים את אלמנט ההפתעה.

תודה על התשובה. רק רציתי להבהיר. . אני לא מרגישה שהוא מתכנן להציע ולעשות הפתעה בחו"ל או בכלל כפי שאתה מתאר (הלוואי וזה היה המצב). דווקא מורגש לי שהןא בכלל לא בראש הזה. לא מרגישה שהוא מתכנן משהו מאחורי הקלעים. נדמה לי שהייתי מרגישה. ההתמודדות היומיומית מאד קשה לי שזה מבחינתי להשתדל להתנהג הכל כרגיל מבלי לדבר וללבן את זה. ה לא סוג של למרוח אותי בתשובות של יהיה בסדר ואל תדאגי??
האם כדאי לי לקחת יותר ברצינות את העובדה שכל מעבר הדירה, הקניות המשותפות באלפי שקלים והחשבון המשותף?

מיקי יקרה,
אני מרגיש שמהמצוקה שלך את שבה לשאול את השאלות ששאלת קודם, למרות שהשבתי את מה שאני יכול במסגרת הזו. מצד שני, את כן מצליחה לראות את הצד השני של המטבע, כלומר, את הדברים המעשיים שמשתנים לטובה, אבל זה לא מספיק כדי להרגיע אותך. קראי שוב את מכתבי הקודם, כי מה שאני יכול לענות כאן, נמצא כבר שם. אולי את צריכה לקרוא את המכתב כמה פעמים בשבוע, כדי להתאזר בסבלנות הנדרשת.ואולי גם כדאי לזכור שיש זוגות שבהם המצב הוא בדיוק הפוך - שיש המון דיבורים על החיים המשותפים ועל מחוייבות, אבל בפועל לא נעשה שום דבר. באיזה שהוא מקום אני מרגיש שהזוגיות שלך יותר בטוחה ממצבים כאלה, ושאת בעיקר צריכה לשמור על עצמך כדי שלא לתת לפחדים שלך לקלקל. אם קשה לך, אולי כדאי שתלכי לטיפול. במצב הנוכחי, אין עוד הרבה זמן שבו את נדרשת לסבלנות, כך שאולי שיחה או שתיים יכולות להספיק לך (ראי את האפשרות ליעוץ טלפוני באתר שלי). אבל יתכן שבעתיד, גם לאחר הצעת הנישואים, המתח בין הצורך שלך לדעת עכשיו לצורך שלו לשנות דברים בקצב שלו, יכול גם כן לקלקל. אם תרגישי שוב שזה קורה, אולי כדאי שתשקלי טיפול פרטני או זוגי, כדי שתלמדו להתמודד עם זה, עוד לפני שיתפתחו כעסים. כבר עכשיו, אני חושש שחוסר הביטחון שלך, והמקום הרע שבו את נמצאת בתוך עצמך, צוברים אצלך כעסים וטינה שיתפרצו אחר-כך בעניינים אחרים לגמרי.