רגשות מול מוסכמות בזוגיות

שלום רב,
יש לי בעיה, אני לא יודעת בעצם אם זו בעיה או שזה נורמלי וטבעי,
אבל אני מרגישה שאני צריכה לקבל איזשהו אישור או ולידציה לגביי הרגשות האלה.
יש לי בן זוג כבר תקופה ארוכה, ואנחנו בסוף שנות ה-20 לחיינו.
אנחנו לא גרים ביחד, כל אחד בבית של ההורים, והדיבור על לגור ביחד
עלה, אבל נפסק, כי אני מרגישה שאני לא מוכנה עדיין ומפחיד אותי קצת לדבר על זה.
אולי סוג של חוסר עצמאות שלי. נוח לי להיות בבית עם ההורים, אולי זה קצת עצוב אפילו.
עכשיו, הבעיה היא, שאני לא מרגישה געגוע לבן זוג.
כשאנחנו לא ביחד ולא נפגשים, היום שלי מאוד עמוס ומלא - יש לי תחביבים,
יש לי עבודה שלוקחת ממני את מירב היום, יש לי חברות ומשפחה, וזה מביך אותי
קצת לומר ואולי אפילו מאכזב, אבל אני לא מרגישה שחסר לי אותו.
החוסר מגיע כשזה כבר מצב קיצוני שלא נפגשנו יותר מחודש. וגם שם זה בעיקר
כי אני מרגישה לא נעים או לא בסדר ושזה לא נורמלי שלא נפגשנו כל כך הרבה זמן.
אני תוהה לעצמי אם זה לגיטימי.
כשאנחנו כן נפגשים, כל כך כיף לי. אני מרגישה אני, ושאני פתוחה איתו,
ושאני נהנת לשתף אותו בחלק ממה שעבר עליי בשבועות האחרונים (כי גם לדבר
אנחנו לא מדברים יותר מידי; לפעמים אפילו מדלגים על ימים שלמים בלי לשוחח).
משהו בי אומר לי שזו לא זוגיות, אלא אולי חברות מאוד טובה.
מהצד השני, אני אוהבת אותו רומנטית. ואני יודעת כי אני גם מרגישה את זה.
ההתחלה שלנו (שנה ראשונה) הייתה אחרת לגמרי, דיברנו 24/7. העברנו לילות שלמים
בלי שינה ורק דיבורים. ואני מאמינה שככה זה בכל זוגיות בהתחלה.
אבל אני מרגישה שכיום אני לא צריכה את זה יותר. טוב לי עם הנוח שלי. טוב לי עם התחביבים שלי ושלא צריך להתאמץ כל פעם כדי להיפגש (כי הנסיעות לפעמים מתישות),
וגם העובדה שלשנינו אין רכב ותלויים בתחבורה ציבורית והכל צריך להתנהל מאוד מתוזמן ושום דבר הוא לא ספונטני או טבעי. כמעט ולא ישנים גם אחד אצל השנייה.
אני פשוט לא יודעת מה זה אומר עליי.
האם הרגשות שלי התכהו? האם זה פשוט שלב ביחסים? האם ככה זה אצל כולם?
זה כן מפריע לי, כי עובדה שאני מוטרדת מכך ושואלת על זה, אבל מהצד השני -
הוא מאוד מכיל ומקבל ואני לא יודעת אם הוא מרגיש אחרת ממני. שעבורו לא לדבר איתי או להיפגש איתי זה קשוח יותר. כשיש בינינו כל כך הרבה ספייס ומרחב. אולי אפילו יותר מידי.

שילת יקרה,
ראשית, אולי כדאי שאקדים ואומר שהכל לגיטימי, כאשר את לא פוגעת באחרים. אז לגיטימי להרגיש איך שאת רוצה, ולפעול איך שאת רוצה. אני חושב שאת עוסקת ב'לגיטימיות', או אולי יותר נכון במוסכמות, כי הן בדרך כלל משמשות אותנו כמצפן, או כמורות דרך – הן בגלל 'חוכמת ההמון' – כי "אם כולם חושבים כך, אז אולי זה נכון", אבל גם בגלל הפחד מהאופן שבו יסתכלו עליך – החברות, החברים, ההורים, הקולגות – כל אלה שאת נמצאת איתם בקשר, ויודעים עליך או מנחשים כמה פרטים אישיים. לכן, אני יכול להבין את החשש שלך.מצד שני, את מרגישה אחרת ממה שאת חושבת שאת אמורה להרגיש (כלומר, כנגד המוסכמות), ואת רוצה להבין למה. בעיקר, כי לא כל הזמן הרגשת כך. האם זה כי הזוגיות שלכם לא תקינה? האם כי זה אומר שאת לא אוהבת אותו? האם כי משהו בך לא בסדר?תמיד יש לנו צרכים משתנים. כאשר מתמסרים לצורך אחד (נגיד, לזוגיות והקמת משפחה), זה פוגע בצרכים אחרים, לפחות כי זה גוזל מהם זמן, מחשבה ופניות רגשית. ההתחלה שהיתה לכם, ובה ריגוש שהביא להקדשת זמן רב לחוויות המשותפות, השתנתה. הריגוש ירד, ואז הצרכים האחרים שלך תופסים הרבה יותר מקום. למה זה קורה אצלך יותר מאשר אצל אחרים? – אולי כי הצרכים האחרים שלך, ובכלל הנוחיות, העיסוקים האחרים שלך, החיבור שלך להורים או ל'בית' נוח שבו, לפחות בחלק מהזמן, מטפלים בך, קצת יותר חזקים מאשר אצל אחרים. ויתכן שאי שם בקשר שלכם, כאשר עוצמת הריגוש הראשוני נחלשה משהו, איפשרתם לזה להתפוגג עוד, במקום להחליף אותה במשהו זוגי אחר, כמו עוד חוויות משותפות, או חלומות על בית וילדים ומגורים משותפים. ואולי דווקא משום שהוא מכיל ומקבל, ואולי אפילו משום שגם הוא עצמו במצב מאד דומה לשלך, ועם צרכים אחרים שגם לו לא פשוט לוותר עליהם. אם זה כך, קרה לכם שנכנסתם למצב סטגנאטי של נוחות, ולא המשכתם ביוזמה וביצירה של משהו חדש.אני חושב שאת רוצה גם וגם. לפי מה שאת כותבת, ולפי התהייה שלך: אולי יש לנו אפילו יותר מדי ספייס ומרחב? – יתכן שאת רוצה לשנות את זה. כדאי לכם לדבר על הדינמיקה הזו, כי אם אתם רוצים לשנות את זה מתישהו, תצטרכו בהתחלה לעשות "עבודה" כלשהי, כלומר, לצאת מאזור הנוחות שלכם ולהתאמץ. אם אתם חושבים שאתם מתאימים זה לזה, חבל יהיה להחמיץ את ההזדמנות הזו רק בגלל נוחיות, כי כאשר תחליטו בעוד כמה שנים ש'הגיע הזמן', זה אולי יהיה מאוחר בשבילכם, ותצטרכו לחפש מישהו אחר.אולי זה מתאים לך, ואולי לא, אבל זה משהו שאת צריכה אולי להחליט בזמן הקרוב.