רגשות כלפי אחר וזוגיות

אני כותבת פה מתוך ייאוש מוחלט.בן הזוג ואני יחד כבר 13 שנה. 2 ילדים מתוקים. משפחות טובות.עם השנים, הילדים, הלימודים, העסק, הפרנסה, נשחקנו. לא שמנו לב בכלל. אני כנראה מראש בחרתי בו בגלל חסכים עמוקים מהילדות, דברים שאני מבינה לאט לאט בטיפול הפרטני שלי. אבל גם בלי נתוני הבסיס הגרועים שלי בכל מה שנוגע ליכולת שלי לתת אמון, לבקש, לסמוך, להיות נאהבת, גם בלי זה, נשחקנו. אני לא ידעתי לבקש והוא לא ידע ליזום. וככה חלף הזמן, וחשבנו שהכל בסדר, עד שהכל התפוצץ כשהתאהבתי במישהו אחר. ובגדתי. עשיתי לו את הדבר הכי נורא שאפשר לעשות לחבר הכי טוב, לבן זוג. לא הבנתי את זה אז, אבל ההתאהבות הזאת היתה ביטוי לחלל הענק שנפער בתוכי וגם אחרי שהכל התגלה, לא יכולתי להתקרב לבן הזוג שלי שוב. הוא רצה, רצה לסלוח, רצה שנמשיך. אבל הוא היה כלוא בתוך הכעס שלו ואני פשוט לא יכולתי. היינו אצל 4 מטפלים שונים. בטיפול האחרון הרגשתי כל כך מואשמת, וכל כך מיואשת שפשוט העדפתי לקבל החלטה, להפסיק הכל, להיפרד. היינו בפגישת גישור. אחריה הוא ביקש שנחכה עם ביצוע ההחלטה שלי, ואני הסכמתי. מאז, כבר כמה חודשים, אנחנו במין מצב סטאטי של חוסר תקשורת. חיים באותו בית, ישנים באותה מיטה, מטפלים בילדים תוך תיאום, אפילו הולכים יחד לארוחות משפחתיות, אבל אין כלום בינינו. שום דיבור, שום קירבה, שום אינטימיות. אני לא מצליחה לדבר איתו, לא יודעת מה אני רוצה בכלל, אם אני פועלת מתוך ייאוש ורוצה להיפרד או שזה אכן הדבר הנכון עבורי, עבורינו. עצוב לי נורא, עצוב לי שאיבדתי אותו כחבר, כמשענת, ומצד שני, אולי הוא אף פעם לא היה כזה, אם ברגע שהתבלבלתי הוא נטש אותי ככה (מנטלית). היום אני רואה אותו ככזה שלא מוכן לצאת מאיזור הנוחות שלו, ושככה זה היה תמיד. וברגע שאני קמתי ואמרתי שמשהו לא נוח לי, הוא לא מוכן לקבל את זה (ואני לחלוטין לא מתעלמת מהכאב שגרמתי לו). ושוב, מצד שני, הוא אדם כל כך טוב, חכם, חיובי. לא סתם בחרתי בו. אבל אני לא מסוגלת לדבר, לא מסוגלת להתקרב, לא מסוגלת. הוא מוכן ללכת לטיפול רק אם אתחייב שאני נשארת ושאני אוהבת. ואני כבר לא מאמינה בטיפול וגם לא מוכנה לתנאים מקדימים במשא ומתן. הוא לא לוקח שום אחריות על מה שקורה. אומר לי מפורשות שהכל עלי. "הבעיה בזוגיות היא שלנו, אבל הבעיה הנפשית היא שלך". כבר לא יכולה עם השקט הזה יותר. פוחדת כלכלית, פוחדת על הילדים, פוחדת עליו, פוחדת על עצמי. אני יודעת שזה לא ייפתר פה בפורום. יודעת שצריך טיפול, יודעת. ובכל זאת, אני צריכה שמישהו יגיד לי מה לעשות עכשיו. צעד צעד. כי לבד אני לא מצליחה.

ובינתיים, קראתי קצת מהמאמרים שלך וקצת מהתכתובות עם אנשים אחרים, והתעוררו בי עוד שאלות...אני משערת שחוסר היכולת שלי לאינטימיות מול בן זוגי נובע מכך שעדיין יש לי רגשות חזקים כלפי האדם האחר. אני לא בקשר איתו מזה מספר חודשים, אבל זה לא עוזב. הזמן יעזור כאן בכלל? איך אדע עד כמה זה הגורם המכריע בהחלטות שלי? והאם בכלל אפשר לעבור את המשוכה הזאת?ועוד דבר, זה נשמע כמו סרט, אני יודעת, לאחרונה אובחנתי כ ADD. אחת השאלות שהנוירולוג שאל היתה איך מערכת היחסים שלי עם בן הזוג... עד כמה מה שאני עוברת קשור ב ADD? ואולי זה אני סתם נתלית בזה כדי להוריד מעלי קמצוץ מהאשמה...