קשר קצר: המשך הסיפור

שלום
אורן (ואשמח לדעות גם מקוראים אחרים בפורום)לפני מספר חודשים הכרתי מישהו בפייסבוק, סביב תחום עיסוק משותף.שנינו אקדמאים, מצליחים למדי בעיסוקינו. אני בת 40+, אימא לילד ביסודי. הוא בן 50+, רווק בלי ילדים.כבר נשמע בעייתי, נכון?כן, המחשבה הראשונה שלי על "בן 50+ רווק בלי ילדים" היא: "טוטאל לוס". "אין מה לדבר על מחויבות".אבל מאחר שהתקשורת בינינו התנהלה בהתחלה רק בצ'ט של פייסבוק, חשבתי שאפשר לפחות לנסות להכיר אותו ככה. מה יש להפסיד?ואז הסתבר, שאמנם הוא לא התחתן אף פעם, אבל היו לו כמה מערכות יחסים ארוכות, של מספר שנים. כולל קשר עם הילדים של האישה.אז כשהוא הציע להיפגש, הסכמתי.הייתה פגישה מאוד נעימה.קלטתי שהאיש מאוד מופנם, ובכל זאת הראה התלהבות רבה.וגם בשבועות הבאים המשיך להיראות נלהב, בדרכו.הוא סיפר שכבר מספר חודשים הוא לא מתלהב כל כך מדברים, שהיו מלהיבים אותו בעבר. גם לא מעבודתו המוצלחת, ולא ממסיבות פו"פ.חשבתי שזה קצת פאתטי להתלהב ממסיבות פו"פ בגיל 50, ובכל זאת הוא נראה לי קצת אבוד או מדוכא.הוא ניסה כל מיני מחוות רומנטיות, אבל אני, בתור החד-הורית שבינינו, ניסיתי להוריד אותו מזה בעדינות, ולהחזיר אותו לקרקע המציאות.כי ידעתי שקשר בין הורה למי שאינו הורה הוא מורכב.בעיקר שיש בינינו גם מרחק גיאוגרפי לא מבוטל.על מנת להגן על הבן שלי, הוסכם שבהתחלה ניפגש בלי הבן שלי (בן 8).ורק אם נראה שזה רציני, נפגיש ביניהם.עבר שבוע ועוד שבוע, והאיש לא רצה לפגוש את הבן שלי.איתי הוא היה מאוד נחמד, אבל ראיתי שהוא עושה "שמיניות באוויר" כדי להיפגש איתי רק לבד.ואפילו כשחלף על פניו של בני (עם אביו), בדלת הבניין שלי, לא אמר להם שלום.אחרי זמן מה חיפש מישהו להתייעץ איתו, באיזה עניין מקצועי.אמרתי לו שבמקרה אבא שלי מבין בתחום הזה.אז אמר האיש, "אם כך, תני לי את הטלפון של אבא שלך".אמרתי לו שאבא שלי לא כל כך מהר מייעץ לאנשים שהוא לא מכיר.ושאלתי אותו איך להציג אותו.וכאן נתקענו.האיש אמר שהוא צריך לישון על זה...ובסוף (לא ממש מפתיע) החליט לוותר על השיחה עם אבי.אבל עדיין ניסה מאוד להיפגש איתי – רק בסופי שבוע, ורק לבד.באופן כללי, הוא נעשה מאוד צונן...חשבתי שהוא נבהל מהאפשרות של מחויבות (לבן שלי, לאבי וכו').ושאלתי אותו אם הוא רוצה פשוט להיפרד.הוא חשב חשב, ובסוף כתב: "נא לא להכניס לי מלים לפה. אני אחשוב על זה ואגיד לך".חיכיתי... חיכיתי... כמה ימים. ואז שלח לי תשובה "אני לא יודע מה טוב בשבילי. אכפת לך שאני אדבר עם פסיכולוג לפני שאדבר איתך?".אמרתי לו שאין בעיה, וזה אפילו יפה בעיניי, שהוא חושב לפני שהוא נכנס למחוייבות. ובטח, הוא אפילו לא צריך לבקש רשות.אני, המשפחה שלי, והחיים שלי, מאוד מורכבים. ואני מעדיפה שייכנס לתוך זה רק אם הוא מסוגל לעמוד בזה.(כבר היו לי בני זוג קודמים שקפצו לתוך הקשר איתי מאוהבים, וברחו כשנחשפו למורכבות. זה עשה טראומה גם לי וגם לבן שלי).

ההמשך כבר היה הרבה פחות מלהיב. אבל חשבתי שיותר אמיתי...אחרי כל הפעמים שנפגשנו אצלי, ביקשתי מאוד שיזמין אותי פעם אחת אליו. הוא ממש לא התלהב מהעניין, והיה קל להיתלות במרחק הפיזי לצורך כך. אבל בסוף, פעם אחת כשהייתי קצת יותר קרובה לאזור שלו, הוא בא ולקח אותי לביתו.איך היה? יבש.הוא היה מאוד מהורהר, והרגשתי שהוא לא שמח שאני בביתו.כשהגיע זמני לחזור הבייתה, הוא די "זרק" אותי על מונית השירות הראשונה שיצאה לכיוון ביתי. ולא היה אכפת לו בכלל שהייתי רעבה ושאיחרתי הביתה, לבני.חשבתי שהסיפור נגמר.נתתי לו שוב לנוח כמה ימים, ואז שאלתי אותו מה קורה.הוא אמר שהוא רוצה "לפרוש מהקשר" לעת עתה, ולחשוב מה טוב בשבילו.טוב. הבנתי וכיבדתי.ובכל זאת משהו פה לא נראה לי הגיוני: המבטים שהסתכל בעיניי כשהיינו ביחד היו מאוד קרובים, ואינטימיים. אמרתי לו שזה לא קורה לי הרבה, הוא אמר שגם לו זה לא קורה הרבה, ושזה נעים לו.את המבטים האלה היה לי מאוד קשה לשכוח כשניסיתי "לעבור הלאה".אז אחרי איזה שבוע שוב שאלתי אותו בצ'ט מה קורה. הוא אמר שהוא עדיין חושב "מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול", ושהוא מבולבל, וזה שאני פונה אליו כל פעם, רק מבלבל אותו יותר.עכשיו, הגענו למצב שאנחנו בנתק הזה כבר 7 שבועות! והוא עדיין לא מעוניין להיפרד לגמרי. רק "להיות לבד", ומצדו אני יכולה לצאת עם מישהו אחר...אבל אני לא מצליחה! המבט הזה בעיניים לא עוזב אותי. הוא נראה לי יותר מדי אינטימי ומשמעותי, בשביל שני ביישנים כמונו.אז היינו 7 שבועות ביחד, ו- 7 שבועות לחוד.כשנדנדתי לו שוב, בשבוע שעבר, הוא שאל אם אולי בהמשך אני ארצה להיפגש שוב.אמרתי לו שאולי -- רק אם הפעם הוא יפגוש גם את הבן שלי והמשפחה שלי.אז הוא אמר "אני עדיין צריך לחשוב".משאר הפניות שלי הוא פשוט מתעלם.ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות. ההיגיון אומר לי:If you love somebody, set them free. if they love you, they'll come" back".כלומר, שחררי אותו.אבל הרגש... וסתם הלוגיסטיקה של דייטים בתור חד הורית, לא נותנים לי להמשיך. והמבט הזה, המיוחד...מה דעתך?יש עוד טעם לחכות?יש צורה לגרום לו להחליט כבר?חשבתי לתת לו אולטימטום, "אם עד הסופשבוע הזה אתה לא חוזר אליי, אז אל תחזור אף פעם".זה יעזור? הרי גם מהמסר הזה הוא יכול להתעלם.ובכלל, אני כבר חוששת שההתנהגות שלו עברה מהתחום של "ביישן / מדוכא ומחושב" לתחום של "אגואיסט". ובן זוג אגואיסט אני ממילא לא רוצה. אז בשביל מה בעצם...?