קשר פגוע וטיפול זוגי - עצות

שלום
ד"ר חסון.

הודעה שהתחלתי לכתוב לפני כשבוע + עדכון מהיומיים שלושה האחרונים. מתנצלת מראש על אריכות הדברים.
אני נשואה שנתיים עם ילדה בת כמה חודשים. בעלי ואני - שנינו בני באמצע שנות השלושים לחיינו. עד שהכרתי את בעלי חוויתי קשרים הזויים ופוגעניים, כאשר אני זו שתמיד רצתה יותר... את הקשר האחרון נאלצתי לחתוך מתוך תסכול והבנה שאין עניין או משום שהיה קשןר רגשית לאחרת למרות שבעיניי היה לנו חיבור מצויין ברמה ורבאלית, אינטלקטואלית ורגשית, שיש לציין, מה שחסר לי עם בעלי. האחרון' גם הדגיש בפניי שלא יהיה בינינו כלום והתנהג לעתים בצורה משפילה ובחרתי לחתוך. לקראת סוף אותו קשר הכרתי את מי שבעלי היום ולקח לי זמן, גם קצת אחרי החתונה לשים הכל מאחוריי. נוצר מצב שתחילת ההיכרותי את בעלי לוותה במשבר גדול והוא עזב אותי בזעם על רקע הקשר היותי בקשר עם הבחור האחרון.

הרגשתי שבעלי היה חסר בטחון ואפילו סוג של בדק אותי לראות אם אני נפגשת עם מישהו. בעלי נפרד ממני בדרמה גדולה ובכי. באיזשהו שלב הבנתי שיש לי הרבה מה להפסיד ושאני צריכה לתת לבעלי ולי צ'אנס אמיתי ודי התחננתי שנחזור לאחר כמה חודשים. הוא הסכים.

אולם, מאז ומתמיד היה לנו חסך בתקשורת בכל הרמות. ואולי כאן טמונה הסיבה שלא התמסרתי לקשר שלנו מהתחלה בלי קשר לבחור ההוא. בעלי הוא טיפוס רציני, מופנם, יותר של עשייה פחות של נפש ודיבורים. אני גם מופנמת במידה כזו או אחרת אבל יש בי גם צד מאד פתוח, ורבאלי והומוריסטי. יותר פילוסופי ומתוחכם. בעלי ירגיש בנוח רק עם חברים מאד קרובים. לא ישתתף בשיחות סלון עם אנשים שהם לא חברים שלו או עם משפחה שלי שם יש שיחות פוליטיקה וכיו"ב.

אז לאחר שהפנמתי את המחשבה שהוא לא יהיה יותר ורבאלי וצחקן ומתפלסף עדיין קשה לי אפילו עם שיחות יומיומיות, שבהן טון הדיבור שלו תמיד נשמע לי מרוגז או לא רך. האם אני רגישה מדיי, האם אני מדיימנת כפי שהוא טוען? כי הרי לא יכול להיות שתמיד אני רגישה מדיי. כנראה שקשה לי להכיל את מי שהוא וזה פוגע לנו בזוגיות.

בכל חופשה יש ריב. מאשים אותי כשדברים לא מסודרים או נעשים כמו שצריך. בתחילת הקשר היה רב איתי המון ועושה לי שתיקות. הייתי מבקשת שיפסיק ואמר שלוקח לו זמן להרגע עד שהייתי בוכה מעצבים ומתסכול כי כבר לא יכולתי. לקח לו זמן בעצמו להבין שמושלמת ותקתקנית כמו אמא שלו אני לא אהיה. ולקח לי זמן ללמד אותו שאפשר אחרת. הוא גם הלך לטיפול בשיטת cbt וגם הלכנו לטיפול זוגי לפני החתונה אצל מישהו שלטעמי סייע לי יותר באופן פרטני לפני שהכרתי את בעלי.

אבל כל זה נצרב אצלי והוא הרבה פעמים מצטייר בעיניי כדמות קשוחה וקשה לי עם זה.. למרות שתכלס הוא יכול להיות נפלא ונחמד מאד עם אנשים וילדים. מאד מנומס, הוא עצמו יש לו ביקורת גדולה כלפיי ולמעשה עד שפגשתי אותו כמעט ולא נתקלתי בכזו ביקורת. הוא מאיר לי על הצדדים השליליים שהוא רואה בי ואני לא מצליחה תמיד להבין על מה הוא מדבר. טוען שאני מתנשאת וחושבת שאני מושלמת. ממש דיבור לא רלוונטי בעיניי וחסר בשר. רק כותרות בלי הסברים או שיחה אמיתית ומהותית. בתחילת הקשר היה מדבר אליי בצורה לא יפה, קורא לי טיפשה, מטומטמת. והיינו כאמור צריכים ללכת לטיפול לפני הנישואין שעזר חלקית. התעקשתי שאצלנו לא יהיה דיבור לא מכבד ובסוף הפנים וזה נרגע. גם השתיקות בהדרגה נרגעו או שאני כבר התרגלתי... כבר לא יודעת. כשמשלימים בינינו אין תמיד שיחה של איך לתקן או לשפר. אפילו עזב פעם אחת בלי להסביר את הבית בדרמה גדולה דווקא כשהכי הזדקקתי לו אחרי הפלה שקרתה. נסדק בי האמון בו שאוכל לסמוך עליו. הוא תיקן את זה בלידה.
בשורה התחתונה, אני מנסה להבין איך להתמודד עם הטונים האלה שלו, הכעסים והשתיקות ולהבין איפה נמצאת הבעיה. אצלי או אצלו? איפה כל אחד יכול לשפר? האם אני מפספסת פה משהו או שפשוט אנחנו לא מתאימים? כי בגדול, אם נתאמץ מספיק יכול להיות לנו נחמד מאד, הבעיה היא שכמעט אף פעם לא מרגיש לי נפלא ומחוייך כמו אצל אחרים. אני כל הזמן עסוקה בהשוואות מול אחרים. תחושה שהתפשרתי על דבר מהותי כמו תקשורת. והיו לי הסיבות שלי, גיל, משפחה וכו'... מרגישה מיואשת... זה אומנם בתקופות אבל רוב התקופות קשות וגם בטובות יש נפילות. אני אציין שתמיד בקשרים שהיו לכיוון רציני משהו בבן הזוג הפריע לי, ומצד שני בידעבד תמיד הבנתי שהיתה לזה הצדקה. בקשרים הפגעניים שלא התפתחו לא ראיתי את השלילי או רק לאחר זמן...

ועכשיו אני מוסיפה עדכון: נוצר ריב לגבי אופן גידול התינוקת. איך להרדים אותה. טוען שצריך להרדימה בבכי עד שתרדם לבד. זה נורא בעיניי. גם טוען שאני לא נותנת לו זמן איכות עם הילדה כשחוזר מהעבודה. הוא עובד מחוץ לעיר. ומבינה את הצורך שלו, אך כל הזמן רואה את טובת הילדה מול עיניי- היא עייפה וצריכה לישון.
אז שוב אחרי הרבה זמן כעס והתחפרות עצמית! מדבר אליי בטונים לא יפים וכבר לא בא לי לדבר איתו והחלטתי לשתוק ולא לשאול , אלא אם פונה אליי כי אין לי כוחות נפשיים לשמוע את התגובות העוקצניות שלו. כל פעם שאני מנסה לחזור למסלול ולדיבור לפחות יומיומי סביר גם לזה הוא מוציא לי את החשק. לועג לי שאני רוצה לדבר... והוא יכול ומסוגל לדבר רק אחרי ריב... יש תקופות שמצליחה לראות את הטוב כשרגטע ואין ריב ואז רק מפריע לי שאין בינינו חיבור עמוק ואני נכנסת לתסכול. אנע מבינה שאין זוגיות מושלמת, אבל שלי תמיד מרגישה מאתגרת. מרגישה שאיבדתי דברים מעצמי בתוכה. שינתה אותי ואת החשקים והאהבות שלי. שהייתי צריכה להשתנות כדי שתתקיים. אני מבינה שאנחנו צריכים טיפול, אבל כרגע לא כל כך מתאפשר. עד אז מה אני עושה? אני עייפה ומיואשת. כואב לי על הילדה, שהיא הדבר העיקרי ששומר על שפיותי. תודה.

כתבתי עם פסקאות שיהיה נוח לקריאה ויצא כרשימה ארוכה. מצטערת...

שלום
ד"ר חסון. הודעה שהתחלתי לכתוב לפני כשבוע + עדכון מהיומיים שלושה האחרונים.מתנצלת מראש על אריכות הדברים. אני נשואה שנתיים עם ילדה בת כמה חודשים. בעלי ואני - שנינו בני באמצע שנות השלושים לחיינו. עד שהכרתי את בעלי חוויתי קשרים הזויים ופוגעניים, כאשר אני זו שתמיד רצתה יותר... את הקשר האחרון נאלצתי לחתוך מתוך תסכול והבנה שאין עניין או משום שהיה קשןר רגשית לאחרת למרות שבעיניי היה לנו חיבור מצויין ברמה ורבאלית, אינטלקטואלית ורגשית, שיש לציין, מה שחסר לי עם בעלי.האחרון גם הדגיש בפניי שלא יהיה בינינו כלום והתנהג לעתים בצורה משפילה ובחרתי לחתוך. לקראת סוף אותו קשר הכרתי את מי שבעלי היום ולקח לי זמן, גם קצת אחרי החתונה לשים הכל מאחוריי.נוצר מצב שתחילת ההיכרותי את בעלי לוותה במשבר גדול והוא עזב אותי בזעם על רקע הקשר היותי בקשר עם הבחור האחרון. הרגשתי שבעלי היה חסר בטחון ואפילו סוג של בדק אותי לראות אם אני נפגשת עם מישהו. בעלי נפרד ממני בדרמה גדולה ובכי. באיזשהו שלב הבנתי שיש לי הרבה מה להפסיד ושאני צריכה לתת לבעלי ולי צ'אנס אמיתי ודי התחננתי שנחזור לאחר כמה חודשים. הוא הסכים.אולם, מאז ומתמיד היה לנו חסך בתקשורת בכל הרמות. ואולי כאן טמונה הסיבה שלא התמסרתי לקשר שלנו מהתחלה בלי קשר לבחור ההוא. בעלי הוא טיפוס רציני, מופנם, יותר של עשייה פחות של נפש ודיבורים. אני גם מופנמת במידה כזו או אחרת אבל יש בי גם צד מאד פתוח, ורבאלי והומוריסטי. יותר פילוסופי ומתוחכם. בעלי ירגיש בנוח רק עם חברים מאד קרובים. לא ישתתף בשיחות סלון עם אנשים שהם לא חברים שלו או עם משפחה שלי שם יש שיחות פוליטיקה וכיו"ב.אז לאחר שהפנמתי את המחשבה שהוא לא יהיה יותר ורבאלי וצחקן ומתפלסף עדיין קשה לי אפילו עם שיחות יומיומיות, שבהן טון הדיבור שלו תמיד נשמע לי מרוגז או לא רך. האם אני רגישה מדיי, האם אני מדיימנת כפי שהוא טוען? כי הרי לא יכול להיות שתמיד אני רגישה מדיי.כנראה שקשה לי להכיל את מי שהוא וזה פוגע לנו בזוגיות. בכל חופשה יש ריב. מאשים אותי כשדברים לא מסודרים או נעשים כמו שצריך. בתחילת הקשר היה רב איתי המון ועושה לי שתיקות. הייתי מבקשת שיפסיק ואמר שלוקח לו זמן להרגע עד שהייתי בוכה מעצבים ומתסכול כי כבר לא יכולתי. לקח לו זמן בעצמו להבין שמושלמת ותקתקנית כמו אמא שלו אני לא אהיה. ולקח לי זמן ללמד אותו שאפשר אחרת. הוא גם הלך לטיפול בשיטת cbt וגם הלכנו לטיפול זוגי לפני החתונה אצל מישהו שלטעמי סייע לי יותר באופן פרטני לפני שהכרתי את בעלי. אבל כל זה נצרב אצלי והוא הרבה פעמים מצטייר בעיניי כדמות קשוחה וקשה לי עם זה.. למרות שתכלס הוא יכול להיות נפלא ונחמד מאד עם אנשים וילדים. מאד מנומס, הוא עצמו יש לו ביקורת גדולה כלפיי ולמעשה עד שפגשתי אותו כמעט ולא נתקלתי בכזו ביקורת. הוא מאיר לי על הצדדים השליליים שהוא רואה בי ואני לא מצליחה תמיד להבין על מה הוא מדבר. טוען שאני מתנשאת וחושבת שאני מושלמת. ממש דיבור לא רלוונטי בעיניי וחסר בשר. רק כותרות בלי הסברים או שיחה אמיתית ומהותית.בתחילת הקשר היה מדבר אליי בצורה לא יפה, קורא לי טיפשה, מטומטמת. והיינו כאמור צריכים ללכת לטיפול לפני הנישואין שעזר חלקית. התעקשתי שאצלנו לא יהיה דיבור לא מכבד ובסוף הפנים וזה נרגע. גם השתיקות בהדרגה נרגעו או שאני כבר התרגלתי... כבר לא יודעת. כשמשלימים בינינו אין תמיד שיחה של איך לתקן או לשפר. אפילו עזב פעם אחת בלי להסביר את הבית בדרמה גדולה דווקא כשהכי הזדקקתי לו אחרי הפלה שקרתה. נסדק בי האמון בו שאוכל לסמוך עליו. הוא תיקן את זה בלידה.בשורה התחתונה, אני מנסה להבין איך להתמודד עם הטונים האלה שלו, הכעסים והשתיקות ולהבין איפה נמצאת הבעיה. אצלי או אצלו? איפה כל אחד יכול לשפר? האם אני מפספסת פה משהו או שפשוט אנחנו לא מתאימים? כי בגדול, אם נתאמץ מספיק יכול להיות לנו נחמד מאד, הבעיה היא שכמעט אף פעם לא מרגיש לי נפלא ומחוייך כמו אצל אחרים. אני כל הזמן עסוקה בהשוואות מול אחרים. תחושה שהתפשרתי על דבר מהותי כמו תקשורת. והיו לי הסיבות שלי, גיל, משפחה וכו'... מרגישה מיואשת... זה אומנם בתקופות אבל רוב התקופות קשות וגם בטובות יש נפילות. אני אציין שתמיד בקשרים שהיו לכיוון רציני משהו בבן הזוג הפריע לי, ומצד שני בידעבד תמיד הבנתי שהיתה לזה הצדקה. בקשרים הפוגעניים שלא התפתחו לא ראיתי את השלילי או רק לאחר זמן...ועכשיו אני מוסיפה עדכון: נוצר ריב לגבי אופן גידול התינוקת. איך להרדים אותה. טוען שצריך להרדימה בבכי עד שתרדם לבד. זה נורא בעיניי. גם טוען שאני לא נותנת לו זמן איכות עם הילדה כשחוזר מהעבודה. הוא עובד מחוץ לעיר. ומבינה את הצורך שלו, אך כל הזמן רואה את טובת הילדה מול עיניי- היא עייפה וצריכה לישון. אז שוב אחרי הרבה זמן כעס והתחפרות עצמית! מדבר אליי בטונים לא יפים וכבר לא בא לי לדבר איתו והחלטתי לשתוק ולא לשאול , אלא אם פונה אליי כי אין לי כוחות נפשיים לשמוע את התגובות העוקצניות שלו. כל פעם שאני מנסה לחזור למסלול ולדיבור לפחות יומיומי סביר גם לזה הוא מוציא לי את החשק. לועג לי שאני רוצה לדבר... והוא יכול ומסוגל לדבר רק אחרי ריב...יש תקופות שמצליחה לראות את הטוב כשרגטע ואין ריב ואז רק מפריע לי שאין בינינו חיבור עמוק ואני נכנסת לתסכול. אנע מבינה שאין זוגיות מושלמת, אבל שלי תמיד מרגישה מאתגרת. מרגישה שאיבדתי דברים מעצמי בתוכה. שינתה אותי ואת החשקים והאהבות שלי. שהייתי צריכה להשתנות כדי שתתקיים. אני מבינה שאנחנו צריכים טיפול, אבל כרגע לא כל כך מתאפשר. עד אז מה אני עושה? אני עייפה ומיואשת. כואב לי על הילדה, שהיא הדבר העיקרי ששומר על שפיותי. תודה.

מיואשת יקרה,
תודה שחילקת את המכתב שלך לפסקות, שעוזרות לי להבין טוב יותר את הטקסט.את כותבת על קשר קודם, מישהו שרצית מאד, אבל שלא רצה בך. מערכת יחסים שכזו היא פוגענית, ולא קל להחליט בה שזה לא מתאים לך. את צריכה ביטחון עצמי ואומץ כדי לוותר על מה שנראה חלום, אבל גם ראיית מציאות כדי להבין שהחלום ההוא אינו ממשי או אמיתי.בחרת בגבר, אישך לחיים הנוכחי, שהוא רוצה אותך מאד, כך זה נראה, אבל הוא גם פגיע, וכתוצאה מכך גם פוגע. הוא בודאי נפגע כאשר הבין שאת רצית מישהו אחר יותר, או לפחות שלא לגמרי החלמת מהקשר ההוא, הוא גם נפגע ככל הנראה מהביקורת שלך על מה שהוא עושה לא טוב או פחות טוב, וזה בעיקר האופן התקשורתי שלי, אבל הוא כנראה הביא את זה "עוד מהבית", בלי שום קשר אליך, ולמרות הטיפול שעשיתם, השיקום היה רק חלקי. ובמקרה שכזה, גם מה שנשאר, שזה בעיות קטנות יותר יחסית, לאורך זמן די בהן כדי להצית אש גדולה יותר - של חוסר ביטחון ואי אמון - בעיקר אי אמון בכך שהצד השני מוכן לקבל אותי כמו שאני. מה שאולי נכון לגבי שניכם.נדמה לי שאת יכולה להבין מזה שאתם באמת זקוקים לטיפול זוגי מחדש. אבל אומר אפילו יותר מזה - אתם צריכים לקחת בחשבון שזה יהיה טיפול ממושך, להערכתי לפחות בין חצי שנה לשנה. הקשיים הם קשיים אישיים, שמתבטאים ויוצאים לא טוב בדינמיקה הזוגית שלכם. הם אולי מתבטאים גם במקום הקשה יותר, שהוא גם המכאיב ביותר וגם הרגיש ביותר, ואולי גם המקום שבו כל אחד מכם מרגיש הצודק ביותר, שהוא הטיפול בבת שלכם. אבל זה רק משום שעל זה אתם יכולים לדבר, ועל דברים אחרים קשה לכם. זה תהליך...אני מציע לך ולו לקרוא את מה שכתבתי על "כלים לזוגיות טובה". הדף הראשון שם הוא טריוויאלי, הדף השני מסביר אותו באופן פחות טריוויאלי (וקחי בחשבון שאצל אף זוג לא יתכן שהכל מושלם "לפי הספר", תמיד עושים פשרות כלשהן, אבל כשזה באמת טוב - הפשרות כלולות בתוך סעיף הנתינה, מתוך רצון לתת ולא עם תחושה של פשרות), והדף השלישי מסביר למה זה יכול להיות קשה מאד ליישום, ובעיקר כאשר הצד השני לא מתנהג כפי שהיית רוצה.אבל אם יש לכם נכונות ורצון טוב - ודברי על זה איתו - קחו את הכלים הללו, עברו מהר על הדף הראשון, קראו כל אחד בנפרד באיזה יום את הדף השני והשלישי, ואחר כך חזרו ביחד לדף השני ודברו ודקסקסו והתעמקו בסעיף או שניים בשבוע, וגם אם תקחו סעיף ותדברו עליו שבועיים זה טוב. לא קל לעשות את זה ללא טיפול, אבל אם אתם לא יכולים - זה הצ'אנס האחרון שלכם.

ד"ר חסון, תודה על התשובה המהירה.
אני אשמח ליישם את הצעתך, אבל בינתיים הוא שותק ואני עייפה מלנסות לפייס, כי מיד אני זוכה להדיפה ודחייה או לצעקה. היום בבוקר למשל הוא קם כועס ולא התייחס אליי או לילדה. הילדה שהיצה על ברכיי הרימה ראש והביטה בי כלא מבינה. אמרתי לו שהילדה רוצה אותו והוא התפרץ עליי ואמר שהוא יעשה מה שבא לו מתי שבא לו ושלא אתן לו פקודות. באתי ממקום רך וקיבלתי סתירה. וככה זה כל פעם. החלטתי שהפעם אני מפסיקה לרדוף אחריו ולנסות לפייס, גם כי הבנתי שהוא תופס את זה כנראה כחולשה אבל בעיקר משום שאני פגועה מאד על האופן שבו הוא מתייחס לניסיונות הפיוס שלי (דחייה, הדיפה, כעס). כמה זמן לתת לו עד שיירגע? איך להתנהל מול זה בינתיים.

אני גם רוצה לציין משהו נוסף. לפעמים יש לו נטייה בתוך הכעס פתאום לצחוק בצחוק נבוך. כשאני מפרשת את זה כפיוסנשטב אני נהדפת... מיותר לציין, שאני נבוכה בעצמי לנוכח הצחוק הנבוך שלו וחושבת שזה מגוחך וילדותי.

אז השאלה שלי למעשה איך להגיב לכעס ולשתיקות. איך להתנהל בתוכם?

כשאני מפרשת את זה כפיוסנשטב אני נהדפת = כשאני מפרשת את זה כפיוס שוב אני נהדפת.

די
כבר מפחדת לפנות אליו... לא פונה אליו אלא אם הוא אליי. זה פשוט מעוות וחא נורמלי בעיניי דרך התנהלות כזו.
. כמה זמן אפשר לכעוס?!

והנה כבר יום רביעי שאני קמה לריב שבו הטא מכנה אותי טיפשה כל שניה. אני מבינה שהוא כועס, אבל כמה אפשר לכעוס. והאם להישאר במערכת זוגית שמתנהלת ככה בתוך ריב, כי הרי זה לא ישתנה. אומר שאני חסרת מודעות עצמית... ושאני משתלטת על הילדה ולא רוצה שיהיה אתה. כמובן שזה בכלללל לא נכון. אני פשוט 24 שעות אתה ורגישה לצרכים שלה ולפעמים זה בא על חשבונו. אני מנסה לומר חו בוא נדבר בצורה רגועה והוא לועג לי שאני רוצה לעשות שיחה. שהוא אומר את הדברים ואין צורך לדבר כל פעם בצורה רשמית. גן עכשיו אמרתי לו בסדר אבל בוא ננסה רגע לחזור לשיגרה ולתת לי צ'אנס לשנות דברים ועוד פעם מגיע למשפט שאני טיפשה. אז תסביר לי, ד"ר חסון, מה אני עושה לא נכון. כי העולם שלו זר לי. ככה לא מתנהגים! איך לגשת לזה בכלל? אני בוכה, עצובה ומיואשת אף יותר...

מיואשת יקרה,
קל להבין את הכעס שלך, כאשר אישך לא משתף פעולה, זועף, ולועג לך, כשאת מנסה לגשת אליו באופן חיובי. זה לא אומר שאי אפשר לגשת אליו בכלל, זה רק אומר, וזה כנראה ודאי - שאי אפשר לעשות זאת בדרך שבה עשית זאת עד עכשיו.אציע לך שלושה דברים לקריאה, אבל אקדים ואומר שאף אחד מהם לא יעבוד, אם לא תקחי אחריות. וחשוב שתביני שמכיוון שהוא לא לוקח אחריות, כי הכעס משתלט עליו, כי הוא כעסן ופגיע יותר (ראי שוב את מכתבי הקודם), האחריות עוברת אליך. בלית ברירה, לא כי זה המצב הטוב והנכון.הראשון שבהם, רדי למטה כאן בפורום, 9 הודעות למטה, וראי את התכתבותי עם דריה. בעיקר שאלתי אותה שאלות, והיא ענתה, ונדמה לי שלמרות ההבדלים, יש הרבה דמיון במצבן. שוב - המסקנה היא הצורך לקחת אחריות, כי הצד השני לא עושה זאת. ולקחת אחריות פרושו להגדיר מה את רוצה, לחפש דרכים אחרות ויצירתיות יותר להשיג את זה, ואם זה לא עובד - לקחת אחריות ולהגדיר מחדש מה את רוצה כאשר תוכנית א' לא עבדה.השני שבהם הוא התכתבות שעשיתי בעבר הרחוק עם מישהי שכינתה עצמה ארה"בית. תמצאי את ההתכתבות הזו תחת הכותרת "חיזוקים חיוביים" בעמודה הימנית (לחצי על הקישור). קראי גם את השיחה הראשונה שערכתי איתה, את כולה, ואחר-כך את השיחה השניה, שבוע ו חצי אחר-כך, בו שבה אלי וסיפרה לי שלמרות ההתלבטות והקושי שלה לבצע, זה מצליח ועובד. לא קל לבצע, אבל זו דרך חדשה לנסות. ארה"בית זו, לאחר מאמץ נפשי לא פשוט לקחה אחריות, שינתה את גישתה, והתוצאה היתה שבעלה שינה את התנהגותו לחיוב.השלישי - אני מחזיר אותך לתשובתי הקודמת - ושוב, דרך הצורך שלך לקחת אחריות: אם שום דבר מאלה לא עובד, את זקוקה לעזרה חיצונית, ואתם זקוקים לטיפול זוגי. אם לא תקחי אחריות, נותרת רק האפשרות הודאית לקחת עורך דין במקום. ואני מדגיש שוב - מכיוון שהוא לא לוקח אחריות, זה לא אומר שהוא לא יכול להשתנות, ושהוא לא יוכל להקשיב לך אף פעם או להעריך אותך. אולי גם עכשיו הוא מעריך אותך, אבל עסוק מדי בכעסים שלו מכדי להראות לך את זה. אם את תקחי אחריות ותצליחי לגרום לו להתנהג אחרת, זה לא אומר שהיית אשמה אי פעם, אלא שלקחת אחריות והיית המבוגר האחראי, כי בעלך היה כבול מדי לפגיעות שלו ולכעסים שלו מכדי לעשות את זה בעצמו. זה מצער, אבל עושה רושם שזה כך. קל זה לא, אבל אם זה לא ייעשה, זה ייעשה עם עזרה חיצונית, של מטפל זוגי או של עורך דין, לבחירתך. לפחות, לפני שתגיעו לעורכי דין, אולי שווה לנסות כל דרך אחרת, כי מן הסתם משהו בכל זה עבד ביניכם בתחילת הדרך. אולי אפשר למצוא משהו מזה מחדש.

תןדה רבה על התשובה המפורטת. אני אקרא את הדברים ואנסה את הצעותיך בתקווה לספר על שינויים שיופיעו לחיוב.

שאלה קטנה (אולי לא...)בעבר קראתי כאן בפורום על חיזוקים וחיוביים וראיתי שזה עובד. השאלה שלי איך אני מפעילה את זה בתחום של הילדה? הוא טוען שאני מזיקה לקשר שלו עם הילדה. כוונתו כנראה לכך שכשהוא חוזר מהעבודה והיא כבר עייפה אני מזרזת אותו לקלח אותה לקראת שינה במקום לשחק אתה, או שלפעמים מעירה לו על דברים מסויימים.השאלה שלי: האם במקרה הזה חיזוק חיובי יכול להתפרש כלהמנע מלהעיר לו לגבי משחק אתה או כל דבר אחר ולתת לו את האפשרות גם לטעות אתה (למרות שלטעמי זה בא על חשבונה)?

אחת יקרה,
את משתמשת בכינוי אחר, אבל בשאלה המשורשרת לשאלה אחרת, של "מיואשת". האם זו את? האם את פונה חדשה שבטעות השתרשרה כאן? - אני לא יודע, אבל מכיוון שהנושא נראה דומה ושייך, לפחות בחלק הזה, אנסה לענות גם וגם.התשובה הראשונה היא שקצת קשה לי לענות לך כשאני לא יודע מה בדיוק קורה שם. כלומר, אני מבין את החוויה שלך, כאשר מה שאת חושבת שהילדה צריכה לא מתממש. לפחות, לא מיד, ואת מעירה לו על זה. אלא שהוא מרגיש בזמן הזה שאת פוגעת בזמן שלו עם הילדה. נניח לרגע שזה רק זה, כלומר, שמדובר בנזק מיידי כלשהו לילדה, כי היא תלך לישון מאוחר יותר או עם הרגלים פחות טובים (אבל כנגד זה, גם יהיה לה קצת יותר אבא, וגם לזה יש משמעות בטווח המיידי וגם הרבה בטווח הרחוק). מצד שני, אם הוא ממורמר על הפגיעה שלך בקשר שלו איתה,כי הוא מאמין בזה שהוא צריך יותר ושזה פוגם בקשר הזה, נוצר נזק אחר - פגיעה ביחסים שביניכם, ובעקבות כך, גם מריבות לפני הילדה, או אולי זוגות הורית שלא תהיה מודל מוצלח לילדה, במקרה הטוב. כלומר, אם ניקח כנתון, את העובדה שהוא מרגיש צורך להיות איתה יותר, שבעיקרון הרי זה דבר חיובי, ואת צריכה להחליט האם לעצור בו כשהוא איתה (והילדה רואה זאת ואולי גם מפנימה משהו מזה), או לא לעצור, כי בשני המקרים יש נזק ואת צריכה לבחור מביניהם - מה נכון יותר לעשות?זה לא קשור לחיזוקים חיוביים, זה קשור לקבלת החלטות שלך, ושל ראיית התמונה הגדולה - בתמונה הגדולה, מה נכון יותר? העובדה שאת כועסת עליו כי הוא רוצה משהו אחר, לא רלוונטית. ההחלטה הזו היא שלך. את בחרת לדבר איתי, ואני מציב בפנייך את הדילמה, לא בפניו. הוא, ביחסים שבינך לביני, הופך להיות מצב נתון, שלפיו את צריכה לבחור מה לעשות. מבינה?חיזוק חיובי יהיה אם הוא יעשה משהו שאת חושבת שהוא מתאים לך, ומתאים לילדה, ואת מחזקת את זה דרך עידוד מילולי (צריך להיזהר בזה, כדי שלא ירגיש או יחשוב שאת מנסה "לחנך" אותו), אבל בעיקר דרך העובדה שיראה שאת שמחה איתו, אוהבת אותו יותר, ומביעה אליו יותר קירבה כשהוא עושה זאת.

תודה על התשובה שוב" ד"ר חסון. כן זו מיואשת. פשוט כתבתי את ההודעה האחרונה דרך המחשב במקום הפלאפו, ומשום מה היה כתוב שם "אחת" ולא שמתי לב לכך.אין לי מלים להודות לך על העזרה הרבה. אתה עושה עבודת קודש. אני עוקבת אחרי הפורום והאתר שלך מספר שנים והם תמיד עזרו, חיזקו וגיבשו אצלי מחשבות ומעשים. תבורך.מיואשת (קצת פחות בזכותך :) )