קשר לא סופי? צרכי זוגיות

לד"ר אורן חסוןשלום, שמי קוקי. בת 24. יש לי חבר שנה ו3 חודשים, בן 29. אנחנו גרים ביחד 4 חודשים.אני חילונית שבאה מרקע דתי, ורוב חברותיי נשואות. כמו כן - יש לחץ קל מהמשפחה לחתונה.עקב החינוך שקיבלתי, למרות שאני חילונית - קשה לי עם הרעיון של לחיות הרבה זמן ביחד ולא להתחתן. אני רואה סביבי הרבה זוגות חילוניים שחיים ביחד וחברים 3-4 שנים ורק אז מתחתנים. נראה לי פשוט לא הגיוני. זה מאוד בעייתי כי מצד אחד אני חייה בסביבה חילונית ומצד שני המנטליות שלי - של דתייה.אני מאוד רוצה להתחתן. אני מנסה לומר לעצמי - למה? - כמה זה בגלל הסביבה וכמה זה בגלל שאני באמת רוצה את חיי הנישואין? והאם חלק מזה שאני רוצה קשור בקיצ'יות ובכיף של 'להיות כלה' ? (שהרי זה יום חד פעמי ולא צריך לייחס לו יותר מידיי חשיבות בעיניי). אני מניחה שהרצון העז שלי נובע מהחינוך שלי. זה פשוט טבוע בי.באופן כללי - היחסים ביני לבין חבר שלי טובים מאוד ואנחנו מאוד אוהבים. כיף לנו ביחד. חשוב לי להדגיש כי הוא יזם את המעבר לגור ביחד וכן מדבר על העתיד הרחוק ('כשיהיה לנו ילדים..', 'כשנזדקן'.. וכו') אבל בד"כ זה חצי בצחוק ובצורה די מעורפלת.משום מה, אי אפשר לדבר איתו ברצינות על חתונה או על ילדים. הוא טוען שאין טעם להתחתן לפני שרוצים להביא ילדים והוא נורא מפחד מלדבר על זה בכלל. ועל כן, למרות שאני מאוד רוצה להתחתן אני בקושי מעלה את הנושא, כי אני לא רוצה להבהיל אותו. פעם אחת, כשדיברנו על זה, הוא אמר משהו בסגנון - 'תצטרכי לחכות עד שאני אהיה מוכן' (לא בדיוק במילים האלו).אני קצת לא יודעת מה לעשות. אין לי מושג אפילו כמה זמן הוא רוצה שנחכה לפני החתונה. להתחתן אחרי 3-4 שנים ביחד זה לא בא בחשבון והאמירה הנ"ל שלו - שאני אצטרך לחכות ולהתחשב בו - קצת מעצבנת אותי. למה שהוא לא יתחשב בי וברצונות שלי?.מצד שני, אני לא רואה מצב שבו אנחנו מדברים על זה, הוא אומר לי - אני רוצה להחתתן עוד שנתיים (שאז נהיה 3+ שנים ביחד. שמבחינתי זה יותר מידי זמן לחכות..) ואז אני נפרדת ממנו.. (אני אוהבת אותו! וגם ככה עד שאמצא בן זוג ואתחתן איתו - סביר להניח שזה ייקח יותר משנתיים..)אני נורא מבולבלת מהעניין ולא יודעת איך לפעול. ראוי לציין שאני קצת מושפעת מכל מיני גישות של נשים מסויימות - 'לתת לו להציע', 'לא לדבר על זה', 'לא ללחוץ עליו', 'לתת לו להגיע לזה לבד ע"י כך שתגרמי לו להבין שהוא לא יכול בלעדייך ושהוא רוצה אותך ושיהיה לו רק יותר טוב אם הוא יתחתן איתך'. מצד שני - אני לא יודעת האם הגישה הזו טובה בכלל והיא תקדם אותי - והאם בכלל, יש לי סבלנות 'לשחק את המשחק' הזה..אשמח לעזרה.. קוקי.

קוקי יקרה,
את צודקת. כי כל עוד אין החלטה על חתונה, זה לכאורה "לא סופי", ואולי את סתם "מבזבזת את זמנך" על קשר "שלא יוביל לשום מקום", כלומר, לחתונה.נכון שכך העולם החילוני-המערבי-המודרני. ובעולם הזה, החבר שלך לא מוכן עדיין לתת לך את כל הבטחון שאת צריכה, ואת צריכה. הקשר הדתי שלך מסביר למה את צריכה את זה אולי יותר מנשים חילוניות בגילך, אבל אני מכיר גם כאלו שמרגישות בזה צורך עז.אבל מצד שני, בעולם החילוני-המערבי-המודרני, גם חתונה היא כבר לא מה שהיה פעם, וגם היא כבר לא משהו סופי. בילדים, יש משהו סופי יותר, קודם כל כי זה משהו שנשארים איתו, והאימהות היא כבר חלק מה"מטרה" ומה"הצלחה". בילדים יש עוד משהו סופי, והוא שהקשר עם האב, יישאר לתמיד, גם אם קשר דרך הילדים.את צודקת גם במקום שצריכה למלא הסבלנות שלך בבחירת האסטרטגיה. אבל אולי כדאי שתנסי לראות באמת את העולם דרך צורך אחר מאשר חתונה, והוא הצורך שלך באימהות. כאשר שם הצורך יתחיל להיות ממשי, זה יהיה הזמן שבו תצטרכי אולי לשנות אסטרטגיה, ולהיות ברורה יותר. כי זה לא רק הבטחון בקשר, אלא גם הצורך במשהו נוסף ומשמעותי. אולי יהיה לו קל יותר להבין את הצורך הזה.

שלום
ד"ר אורן,רציתי לוודא שהבנתי נכון את דברייך: אתה בעצם אומר שעליי להתאזר בסבלנות וכאשר אני כבר ירגיש שאני רוצה להיות אם ובשלה לכך - לשתף אותו בזה?. כי זה לא יבהיל אותו עוד יותר מאשר המילה 'חתונה'?..חוצמזה רציתי לשאול אם אתה מסכים עם הגישה של בן זוגי - שאני צריכה להמתין עד שהוא יהיה מוכן?.מחכה לתשובותייך.. קוקי

קוקי יקרה,
אני חושב כך. כי אז זה אולי צורך יותר "קיומי" לכאורה, טבעי, לכאורה, מאשר צורך ב"כבלים" וב"בטחון".עם זאת, הוא צריך להיות "מוכן", כי אם הוא לא מוכן הוא לא ילך איתך אל השקיעה, נכון? והשאלה היא רק אם "להיות מוכן" מבחינתו זה "לא להילחץ על ידך" כדי שלא להרגיש נכנע ללחצים, או "עזבי אותי, כשזה יגיע זה יגיע" כשלא ברור מתי זה יגיע. אני לא מתכוון לעורר בך חששות, כמו לומר שאין לי דרך לדעת.