קשר זוגי: צורך בקשר רגשי

שלום רב,
אני ובעלי יחד 6 שנים ויש לנו ילד מקסים.אני בבית מטפלת בילד והוא עובד וחוזר בערב,כמעט בכל יום צצים אותם ויכוחים, הוא ממשיך לענות לטלפונים ופתאום "נעלם", או שיושב בסלון מול איזו סדרה וטוען שלא מסתכל או.. "אני לא יכול לראות טלויזיה"...?הוא טוען כי לא יכול לעשות את ההפרדה הזו בין בית לעבודה, "אני חייב לענות"לי אישית זה מאוד מפריע , הוא מגיע בערב אחרי יום שלם שלא היה, אני מצפה ממנו להיות עם הילד, להקדיש לו זמן איכות מבלי להסתכל תוך כדי בטלויזיה או לדבר לידו בטלפון.. או להעלם לו פתאום.המצב הוא שאנחנו לא גרים ליד ההורים, אין לנו עזרה ורוב היום אני לבד..מה גם שיש לנו אוטו אחד שבעלי לוקח לעבודה ואני לא כ"כ ניידת, לפעמים יוצא שאנחנו מחכים לו.. ושהוא מגיע הוא "עסוק"...יש לציין שבעלי הוא בעל מקסים , עוזר, מבשל, מפנק , דואג ,עושה כל מה שצריך בבית, ותמיד עומד לצידי.מה דעתך? אני אמורה להתעלם מזה? אני קטנונית?..

נוני יקרה,
אגיד לך מה אני קורא במכתב שלך – שיש לך בעל שתמיד עומד לצידך, תומך ונוכח כאשר את צריכה עשייה. אלא שכאשר את צריכה קשר נפשי, ורוצה לראות גם את הקשר שלו עם הילד, שם מקומו נפקד. כלומר, הוא "ממלא את תפקידו", מנקודת מבטו, ו"עושה את כל מה שצריך", אבל היחסים שביניכם נפגעו בכל זאת.העניין הוא שקשה לשכנע אותו ש"תפקידו" זה גם להתייחס, להקשיב, להיות חבר ולתת יחס לילד. ואולי במידה רבה של צדק. כי זה לא "תפקיד". זה משהו שצריך לרצות ולהרגיש. וכאן, כנראה, הפספוס של שניכם, ולא רק שלו.אם כך, נוני, קחי על זה אחריות. כי את רוצה שירגיש שהוא רוצה להתקרב אליך, להקשיב, להיות איתך ועם הילד (ולפעמים הילד הופך להיות חבילה אחת איתך, כשאתם כל כך מחוברים, וכאשר את רוצה להראות לו את הילד, להסביר לו על הדברים המקסימים שעשה, ולפעמים הפחות מקסימים, כדי שיתחבר אליו). לפיכך, תפקידך הוא ליצור אוירה טובה סביבך וסביב הילד.אני מבין שקשה לך, ושאת לבד, ושאת כבולה הביתה. לכן, אולי, כשאישך מגיע הביתה, הוא מרגיש את הלחץ שלך, את הרצון שלך לשחרר קצת את הילד אליו, את הציפיה לתשומת לב, ואת הכמיהה לחברה. ואם הוא מגיע קצת טעון מבחוץ, ורוצה רגע "להרגיש בבית", זה מלחיץ אותו. ואם הוא מנסה להתרחק, את תובעת את תשומת הלב שלו, ומתלוננת על כך שהוא מסתגר בעצמו, ויוצרת אוירה שגורמת לו להתרחק. נפשית. הוא ממשיך "לעשות את כל מה שצריך" ו"לתפקד" כאב וכבן זוג, אבל לא כחבר. את חייבת לכן לשנות את האוירה.יהיה לו קל יותר להתקרב אליך אם, כשהוא מגיע הביתה, לא תפילי עליו את הבית, אלא תתענייני בו ובמה שעשה במשך היום. תני לו תחושה של בית. הוא כבר לבד יתחבר אליך ואל הילד. שתפי אותו בעשייה שלכם, המשותפת, החיובית, במקום להטיל את הילד עליו לבד. רק אחר-כך תתחילי לחלק משימות ביניכם, כשהוא עושה חלק ואת חלק (נגיד, הוא רוחץ את הילד או מלביש אותו ואת רוחצת כלים או עושה כביסה), ורק אחר כך מחלקת משימות שאינן קשורות לילד, והכל כשיתוף, ולא כ"הנה, הגעת סוף סוף הביתה, ועכשיו אני יכולה להיות קצת לבד".אני מניח שחלק מזה את עושה, אבל לא הכל. דאגי בעיקר לאוירה נעימה, ואז, כשהוא שלך ואיתך, יהיה לך קל גם לשתף אותו בעניינים האישיים שלך, ולהרגיש שהוא שב להיות חבר שלך ולהקשיב.