קשר זוגי: הבנת הקשר והתמודדות

זה הולך להיות קצת ארוך.. מזהירה מראש, אבל אני מציינת רק את הדברים החשובים באמת להבנת הניואנסים של התמונה הגדולה.קצת רקע עליי : אני בת 21 , עם מודעות עצמית מאוד גבוהה, תמיד יצאתי עם בנים שגדולים ממני לפחות ב7 שנים ויותר, גדלתי (ועדיין גדלה) בבית שבו אמא לא ידעה להכיל אותי וכל נושא ביטוי הרגשות בבית מאוד עצור. אמא לא ידעה לשמש דמות מכילה ורכה כפי שמצופה ממנה (היא גדלה בבית חרדי קיצוני) ואבא מדוכה על ידה, צל של אבא. התערובת הזו גרמה לי עד לפני שנתיים להיות ילדה מאוד אבודה, מצאתי את סיפוקי והשקט שלי אצל גברים שנותנים לי תשומת לב, מילדה שקטה וביישנית התפתח לי אופי פלרטטני ויצאתי עם עשרות גברים כדי לברוח מהתמודדויות רגשיות בבית ומול עצמי. הרבה פעמים קניתי את תשומת לבם, איך לא, בעקבות מתן "תשלום" מיני.בחצי שנה האחרונה אני בגמילה מגברים, הרבה חושבת עם עצמי איזו דרך נכונה לי, מתפתחת מבחינה אישיותית ורוצה לבחור בן זוג מתוך שיקולים נקיים ובוגרים ולא מתוך בריחה או בעצם השלמה עם שריטות שנוצרו אצלי. אני יודעת שאמצא את השקט שאני מחפשת כשיהיה לי בית משלי, בסיס בריא ואני גם מגיעה מבית דתי ולכן אני לא מעוניינת בהנאות הרגעיות שאולי משוייכות לבנות הגיל שלי.לפני שנה וחצי במסגרת פרויקט של עבודה שבה גרתי חצי שנה מחוץ לבית הכרתי בחור שאיתו גרתי, מהרגע הראשון היה ביננו "קליק" , הבטנו אחד בשני וזו הייתה ממש "אהבה ממבט ראשון", הרגשתי שאני צריכה אותו מאוד מבחינה רגשית והוא אותי. תוך שבוע הפכנו להיות זוג. כשהיינו יחד מנותקים משאר העולם יכולנו להיות ביחד שעות, למשל בתוך החדר שלו לזמן לא היה ערך. אבל כשהקשר שלנו חצה את גבולות הבועה של הביחד אז הוא נתקל בהמון בעיות שבסופו של דבר גרמו לי לא לרצות להמשיך.עיקר הבעיה היא אולי גם האש שמניעה את הטוב של הקשר. יש לציין שהוא בא ממשפחה שלא היה בה אבא מתפקד (היה חולה מאז שהוא בן 14 ונפטר בשנה שעברה) אני פשוט מרגישה שהוא לחוץ מדי, כל מילה קטנה שאני אומרת, כל מבט קצת לא כרגיל גורם לו לקפוץ ולדאוג ולתהות האם אני בסדר. הלחץ שלו מלחיץ אותי, חסרה לו אדישות גברית בסיסית באופן כללי בהתנהלות וגם לגביי. אם אנחנו יוצאים עם עוד חברים יש פעמים שהוא יכול פתאום להסתגר נורא ולא לדבר במשך שעות ואז כשאני מוצאת את הנוסחה המתאימה אני יכולה לגרום לו שוב לזרוח ולהיות מי שאני אוהבת, הוא יכול פתאום לכעוס מאוד ולא להודות שהוא כועס או לקנא ולהסתגר אם אני מדברת עם גבר אחר ובכלל כל המערכת הרגשית שלו נורא נפיצה.בשבוע האחרון חזרנו לדבר ולהיות בקשר. ראיתי שהוא קצת התבגר ונהיה טיפה רגוע יותר ועדיין, אותם סימפטומים של רגישות יתר קיימים בו.וכאן ההתלבטות שלי נכנסת לתמונה :שאנחנו יחד-לבד אני פשוט רגועה, מרגישה שהוא יודע להכיל אותי, להבין אותי, הוא הגבר שאני רוצה, הוא מכיל אותי, מכיר אותי לעומק ואוהב אותי, שקט ואמיתי ובלי מסכות ואז ברור לי שאני רוצה להיות איתו. אבל כשאנחנו בתוך הקיום של החיים והוא שוב הופך להיות כל כך מעורער מכל דבר , חסר שקט אני תוהה אם יש לי כוח לזה, אם נכון להכנס לקשר שכבר במחשבה הראשונית של תכליתו אני מצפה לשינוי. ואני גם לא מתייחסת לבעיות שטחיות יותר שקיימות- כמו למשל שהוא פחות אינטלקטואל ממני ולכן פחות מגרה אותי שכלית, שיש לו נטייה להשמנה שמפריעה לי.אני יודעת שבגלל שהוא גדל בלי אבא כל התסמינים האלה קורים ואני יודעת שבגלל שגם לי בבית יש בעיות רגשיות אני לא יכולה לספק את אורך הרוח שחסר במהות הקשר שלנו. אז כרגע תוך כדי שאנחנו מגששים לאט ומנסים שוב להכיר אחד את השנייה אני באמת ובתמים לא רוצה לפגוע בו ורוצה להיות כנה עם עצמי. ולכן שואלת אותך, בתור מומחה לזוגיות ומישהו שאני סומכת על דעתו המקצועית והאישית (אחרי תשובות נבונות שנתת לי בעבר)- האם לדעתך לקשר כזה יש סיכוי? או שמראש כשנכנסים לקשר כדאי שיהיה משהו רגוע יותר שהדברים הבסיסיים שבו יהיו בנויים נכון מהבסיס? ואולי זה אינדיבידואלי?אשמח לחוות דעתך המפורטת. תודה !

מתבגרת יקרה,
את עושה הרבה נסיונות להבין את עצמך ואותו דרך קשרי ילדות עם אבא ואמא. אולי מתוך רצון לקבל תמונה מלאה יותר, ואולי כי כך את מרגישה בטוחה יותר בתובנות שלך, ואולי כי זה מקל עליך לקבל את מי שאת ואת מי שהוא. יתכן שהניתוחים הללו נכונים, ויתכן שלא. אחרי הכל, את לא אשת מקצוע בתחום הזה, וגם אנשי מקצוע עלולים לטעות בהבנת הסיבות ליצירת מבנה האישיות שלנו. מה שבטוח נכון הוא קיום ההבדלים שאת מתארת ביניכם באישיות, שגורמים מדי פעם לקונפליקטים, ולא מקלים על זרימת הקשר.מן הסתם, כאשר שני אנשים הם "קלים", כלומר, סבלניים, סלחניים, זורמים, פחות מקובעים, פחות נפגעים ויודעים לשתף ולתת כבוד זה לזה ולהקשיב זה לזה, הזוגיות קלה יותר. הבעיה היא שרק חלק מהאנשים, ואולי מותר אפילו לומר חלק קטן מהאנשים הם כאלה. כמובן שהיה לך יותר קל לו הוא היה אחד מאותם אנשים. ובכל זאת, זוגות רבים מסתדרים כאשר שני בני הזוג אינם כאלה, ואז יש אכן עליות ומורדות, ואולי אפילו לפעמים צורך בתנודות הללו, שאולי אפילו נובע מתוך ההרגל של קיומם. לפחות לפעמים.בסופו של דבר, את צריכה לבחון אם הקשר איתו מתאים או לא, ואם הוא מסוגל ללמוד להתאים את עצמו אליך, ובעיקר אם תצליחו להתמודד ולהתאים את עצמכם זה לזה ולתפקד ביחד במצבי לחץ. ואם זה לא תמיד עם תגובה נכונה מיידית, אז לפחות לאחר זמן סביר, ועם יכולת ליישר את ההדורים ביניכם. בעבר הגעת למסקנה שזה לא זה. עכשיו את בודקת מחדש. בין היתר, גם כי את יודעת שיש לו יתרונות מסויימים עבורך, שהתחברו לך טוב. כנראה שתצטרכי להמשיך ולבדוק, עד שתדעי טוב יותר.

תודה על התשובה.מסכימה איתך שעם הזמן אדע טוב יותר.אבל השאלה שלי היא אפילו כללית יותר- איך אדע טוב יותר?אם אמשיך להרגיש כשאני במחיצתו שזה מתאים ובו זמנית ארגיש כשאנחנו מתנהלים בחיי היומ יום שהוא עדיין לא התבגר ויש לו מסכות ואני לחוצה מזה - אז זה טוב?מתי ואיך אוכל להגיד לעצמי "אוקיי, עד כאן" ואז להחליט?

מתבגרת יקרה,
אבל אלו בדיוק השאלות שהתשובות להן מגיעות עם הזמן. כי יש לך יותר זמן לחשוב עליהן, כי תקבלי בינתיים עוד מידע, וכי תעבדי אותו טוב יותר, וגם כי תבחני את מידת הסבלנות שלך. ואז תוכלי או להיות שלמה עם הבחירה, או להחליט שלא, או, וגם זה קורה לפעמים, להחליט שכן, אבל לא להיות שלמה לגמרי. ופעמים רבות, גם זה מספיק כדי להתחתן ולהקים משפחה, ולנסות להיות שלמה יותר עם זה בהמשך, כי אז החיים יהיו קלים יותר.