קשיים בזוגיות: מה גורם למריבות?

שלום,
השאלות בתום הסיפור.אני בת 20, חיילת משוחררת טרייה ושלשום סיימתי קשר של יותר מ3 שנים.במקביל לסיום הקשר בוטלה גם הנסיעה הגדולה המשותפת של שנינו ממש בדקה ה90 (חודש לפני הנסיעה).הוא אדם מקסים, אוהב, מפנק, מפרגן ומעריץ אותי, מה שמקשה מאד על ההחלטה הזו.את בן זוגי הכרתי כשהיה חייל ואני תלמידת תיכון באינטרנט במקרה, בחור חסר ניסיון באופן משווע ומתוק כאחד.. לימדתי אותו על תקשורת, על זוגיות, על פתיחות ורומנטיקה (למרות שבתור נערה בת 17 לא ידעתי על כך יותר מדי בעצמי, אך עדיין הרבה יותר ממנו). היה לנו כיף גדול, התקבלנו באהבה רבה אחד בבית של השנייה ופרט לכמה ריבים שטותיים הייתי בטוחה שאני עם גבר החלומות.שנה וחצי לאחר תחילת הקשר נתקלנו בבעיה מצד הוריו: הם טפטפו לו רעל וסיפורים די מגעילים עליי, אמרו שאני לא משקיעה בקשר ונתפסו על קטע כספי (הוא בעל רכב ואני לא ולכן אמרו שאיני משקיעה מאמץ להגיע אליו וההסעות נופלות עליו ולא אכפת לי וכו'..), כל זאת כשהמציאות שונה מאד- עשיתי כל שביכולתי כדי להקל עליו בתור חייל קרבי שיצא הביתה מעט מאד, גם אם זה אומר לנסוע באוטובוסים, לישון רק אצלו בבית כדי שיספיק לפגוש משפחה וחברים ועוד... הוא ביקש שנגיע לשיחה עמם כדי לפתור את הבעיות. בלעתי את הכבוד והסכמתי.בשיחה הזו שמעתי את הדעה המזוויעה עליי- אני לא טובה לו, אני שולטת לו בחיים, לא אכפת לו משום דבר פרט אליי ובקיצור- אני איזה מכשפה שמתנקת אותו מכל חייו. הזוי. במיוחד לאור העובדה שאנחנו נפגשים פעם בשבועיים ליום-יומיים וכשאני זו הדוחפת אותו לזמן איכות עם המשפחה ולא רק איתי.אמא שלו עשתה לי תנועה מגונה וצרחה עליי ואני בתגובה עזבתי את הבית שלו. מאז הוא היה בנתק של חודש+ עם הוריו- שלא בעידודי! ביקשתי שנדבר שננסה לפתור את העניין אך לשווא. הוא קיבל "מקלט" בבית הוריי, הרבה הכלה והבנה אך בסופו של דבר הם לא יכלו לתמוך יותר באדם שלא רוצה להתרומם מהמצב שכבר התחיל להעיק עליהם.אני התגייסתי ועברתי תקופה קשה מאד בשירות ולצד זאת נתתי תמיכה מלאה לבן זוגי, מצאתי את עצמי כשק חבטות פעמים רבות אך מה יכולתי לעשות? הוא הרי במצב איום ונורא בחייו. לאחר 3-4 חודשים מאז התקרית כבר חשתי תסכול נורא, רבנו הרבה, לא התקבלנו כזוג בשום בית והקשר הנפלא התחיל להתפרק... לכן, נפרדתי ממנו בלב כבד מאד כשכבר לא יכולתי לשאת את עול הזוגיות הקשה הזאת בנוסף לבעיות שבחיי הפרטיים שלא היו בכלל על סדר העדיפויות שלו.היינו פרודים חודש וחצי כמעט, לאחר הרבה רדיפות מצידו, שיגועים, טלפונים מכתבים אליי ואל הקרובים אליי. בסופו של דבר חזרתי אליו משום שרציתי לבדוק האם רק אהבה מספיקה כדי לחיות בקשר תקין.מאז עברה שנה. שנה ששנינו יוצאים למקומות ציבוריים בלבד, לא מתקבלים בביתי (הוריי חשבו שהוא פשוט חצה את כל הגבולות עם נסיונותיו להחזיר אותי אליו), אך בביתו עשיתי צעד קדימה לקראת פתרון, הגעתי אליו והתמודדתי עם ההורים שכל כך שנאתי. ניסיתי לסלוח, באמת, אבל פשוט לא הצלחתי. רק להעמיד פנים שאני שייכת אל הבית הזה לכמה שעות...עד השחרור התחלתי לחוש חוסר בטחון לגבי הטיול שלנו שתוכנן בקפידה חודשים לפני המועד. לא ראיתי את עצמי עולה על המטוס! הרי יש כרטיסים, מוצ'ילות ומפות אז למה אני לא מתרגשת?התחלתי להביט על הקשר וראיתי גבר נדיר שיודע לאהוב, להכיל, לתמוך, להשקיע, להימשך אליי ולתת לי הכל, אבל לא חשתי את הניצוץ הזה, ההתאהבות והטבעיות שציפיתי לחוש בקשר עם גבר כזה. בנוסף, אין לנו חברים משותפים, אני שונאת את החברים שלו (וזה משפט שלא יוצא לי מהפה על אנשים), משעמם לי לפעמים ואין מה להגיד, ההומור המשותף כבר לא כזה נחמד ותחומי העניין מסתיימים באיך עבר היום או בתמיכה הדדית באיזה משבר.נפרדתי ממנו ב"בום", קשה לי אבל הרבה פחות ממה שציפיתי. ההורים שלו פתאום רוצים לדבר ולפתור הכל, אבא שלו התקשר אליי והיה מאד מגעיל- עוד ראיה לכך שאיני רוצה להיות חלק מהמשפחה הזאת ושאיני רואה עתיד לקשר כזה.השאלה שלי היא- האם כל התכונות הנהדרות שבו, שהופכות אותו לגבר מושלם ומדהים הן מספיקות כדי להחזיק קשר מאושר? הרי בחוץ לא חסרים חארות... האם הפחד מלא למצוא וההערכה שאני חשה כלפיו במיוחד לאחר שעזבתי אותו אמורה לגרום לי להרגיש שלא עשיתי את הדבר הנכון?האם זוגיות של "רק את ואני" היא זוגיות בריאה? לדעתי לא כל כך...אשמח לדעתכם.. תודה!

ליאור יקרה,
העניין הוא שהזוגיות שלכם ידעה עליות ומורדות רבות, ומטענים רגשיים שכנראה לא היו תלויים בכך אישית. יתכן מאד שאימו רצתה אותו כמה שיותר בבית, מה עוד שהבן הוא לוחם קרבי, והדאגות והחרדות שלה מובנות, וקל מאד להיות אגואיסט (אני מדבר על האם) כדי לקבל קצת שקט נפשי. הדרך מכאן לכך שאת סומנת בתור זו שמפריעה לה בשקט הנפשי הזה יכולה להיות קלה, וכלל לא תלויה בך, אלא בעובדה שהוא רצה להיות איתך.תכונותיו יכולות להיות רבות ונהדרות, אבל גם הוא בחור צעיר, שתלוי עדיין מאד בהוריו, ואולי גם מושפע מהם. ובודאי מושפע מכך שהקשר איתך והקשר איתם ביחד, יוצר לו סביבה של חיכוכים ומריבות, כשהוא כנראה בכלל לא כזה. כל זה משפיע בהכרח גם עליך. אתם זוג צעיר שרוצה קלילות בקשר, והקלילות הזו הפכה להיות כבדה מאד. כך שגם אם הוא נפלא ונהדר, וגם אם את כזו, הביחד יכול להיות, לפעמים, בלתי נסבל. זה בודאי קורה כאשר הנסיבות קיצוניות יותר (חשבי על קשרים של יהודי/ערבי, עני/עשיר, דתי/חילוני - ובכוונה לא שמתי כאן מגדר של גבר-אשה, כי זה יכול ללכת בשני הכיוונים), וזה קרה אצלכם בשל הנסיבות הפשוטות יותר, אבל הקשות מספיק. הלקח הלא נעים מזה הוא שלא תמיד האהבה מנצחת, ושלפעמים הנסיבות או התזמון המדוייק חזקים מספיק כדי ליצור מצב שבו האהבה היא בלתי אפשרית. וכשהיא בלתי אפשרית, לעיתים קרובות היא מתמוססת. אולי זה מה שקרה לך. התחלת להבין שאולי כל הלחץ הזה לא מתאים לך. ואולי גם שמתישהו תמצאי אהבה אחרת, קלה יותר. ואני בטוח שיהיו לך עוד הרבה חרטות, אבל זה לא אומר שלא תהיה לך מתישהו אהבה גדולה וטובה, אחרת. ובטווח הארוך - אולי לא פחות טובה. והרי, איך אפשר לדעת לאן הייתם מגיעים ואולי גם לאן לא?