קצר בתקשורת: נקודות למחשבה

שלום רב,
אני ובעלי נשואים בדיוק חמש שנים, הזוגיות שלנו בדרך כלל היא טובה אנחנו מדברים הרבה יוצאים לבלות כשאפשר (יש לנו שתי בנות בנות שלוש וארבע)הבעיה היא בנושא ניהול ותחזוק הבית והילדות שלנו.סדר היום שלנו הוא כזה:אני קמה בבוקר (אם אני לא קמה בעלי לא קם...ממש כך...פשוטו כמשמעו וזה כבר מעצבן אותי) מעירה את הבנות, אם צריך, מקלחת אותן (לפעמים הן מפספסות) מלבישה אותן מסדרת להן את השיער,בעלי בינתיים מתעורר בעצלתיים שוטף את פניו מתלבש...אחרי שהן מאורגנות אני הולכת להתלבש, אם בעלי התארגן אז הוא מכין להן דיסה אם לא אז אני מכינה להן דייסה, אני מתלבשת ואז לוקחת איתי את הבת הגדולה בעלי לוקח איתו את הבת הקטנה ואנחנו מפזרים אותן בגנים.אני נוסעת לעבודה שהיא די מרוחקת מהבית (קרוב לשעה נסיעה הלוך ושעה חזור) בעלי עובד באזור מגורינו, הוא יכול לצאת מהעבודה במהלך היום (הוא די בוס לעצמו)בשעה אחת וחצי בעלי מוציא את הגדולה מהגן (לפי רצונו היא לא בצהרון) הוא מביא אותה לחמתי (אנחנו גרים בשטח הבית של חמתי וגם זה מטריד קצת...)חמתי המקסימה דואגת להאכיל אותה, והיא מבלה את הצהריים איתו, עם חמתי ועם הגיסות שלי (הוא כבר לא חוזר לעבודה אלא נמצא איתה עד שאני מגיעה) בשעה ארבע וחצי הוא מוציא את הבת הקטנה מהגן.אני מגיעה לקראת חמש ומתחילה את המשרה השנייה: שזה אומר לסדר את הבית לשטוף כלים לארגן את המיטות, להכניס כביסות קצת תשומת לב לילדות בעבודות יצירה ומשחקים ולהתארגן לארוחת ערב. ארוחת ערב לפעמים אני מכינה ולפעמים בעלי, אותו כנ"ל מקלחות לפעמים בעלי מקלח ולפעמים אני (הדגש הוא יותר עלי...אני יותר דואגת לכך)לבעלי אין חברים יש לו את המשפחה שלו (שאנחנו ממש גרים אצלהם) והוא מעדיף להיות שם כמה שיותר. ביום יום לפעמים כשאני מגיעה מהעבודה אז אנחנו יושבים שם, בשבע אני קמה כדי להתארגן עם הבנות והוא הרבה פעמים נשאר לשבת שם עוד.אני לא בקשר עם המשפחה שלי וימי שישי וחגים אנחנו עושים רק אצל חמתי אין לי ממנו עזרה בבית ולו הקלה ביותר, אני מנקה, מסדרת, שוטפת כלים, שמה כביסה, מורידה כביסה, מקפלת, הכל נופל עלי. רק בפסח הוא מוכן לעזור לי קצת בנקיונות מעבר לזה אפילו כוס אחת שנשארה בכיור מהבוקר הוא לא שוטף.יום שישי בדרך כלל אנחנו יוצאים לסידורים ואם אין סידורים אנחנו יושבים בבית קפה יחד ומשוחחים, כשאנחנו חוזרים הביתה ומביאים את הבנות הוא הולך לאימא שלו ונשאר שם עד כניסת השבת אז הוא בא מתקלח ויוצא לבית הכנסת.אודה ואומר שאני לא "אישה של בית", יש לי תואר ועבודה משתלמת מאוד, אני לא מרבה לבשל בבית (רק ארוחות ערב קטנות) אבל אני משתדלת שהבית יהיה מתוקתק ונקי ומסודר כך גם הבנות ובעלי.לפני שהתחתנתי הייתי שרה(שזה משהו שאני מאוד אוהבת לעשות וגם מאוד טובה בו) הייתה לי להקה שהיינו מופיעים בערבי ג'ז ובלוז, לשיר זה הנאה צרופה עבורי ובעלי לא מוכן בשום פנים ואופן שאני אופיע בשום צורה ודרך. הוא טוען שזה לא לעניין שאני אצא בערבים כשיש לי תינוקות בבית, כשאני טוענת בפניו שזו מחשבה פרמיטיבית הוא מאוד מאוד כועס ואומר שהוא לא פרמיטיבי.אנחנו גרים בינתיים ביחידה קטנה ומקווים מתישהוא לבנות בית, רעיון שהיה לי להופיע באירועי חתונה דבר שיכול להכניס עוד הרבה כסף הביתה נפסל על הסף!!!כן אלו דברים שידעתי אותם לפני שהתחתנו אבל לא תיארתי לעצמי שאצטרך לוותר על זה באופן גורף ומוחלט. עוד דברים שקיבלתי על עצמי לפני החתונה זה לשמור כשרות בבית, ועל זה אין לי בעיה ותלונה.אני רק לא מבינה למה אני מוצאת עצמי מתפשרת עבור בעלי ובעלי לא מוכן להתפשר עבורי........ויש לי כל הזמן תחושה שאני עושה יותר ממנו.כשאני חוזרת הבנות נתלות עלי ולא מוכנות להיפרד ממני, בכלל הן מעדיפות אותי על פניו ולא כי הוא רע אליהן להיפך הוא אבא מושלם ומדהים אבל אם הן בוכות אז הוא מוותר להן ומרצה אותן מיד , אני "השוטר הרע" , אני לא מוותרת להן ומחנכת אותן, לפעמים הן קמות בלילה והן רוצות רק אותי כשאני מבקשת ממנו לגשת אליהן אז הוא ניגש ואז הן צועקות לו שהן רוצות את אימא והוא חוזר אלי ואומר שהן רוצות אותי הוא לא מנסה לדובב אותן (הוא נשבע שכן אבל זה לא נראה ככה...) וכך יוצא ששוב אני קמה ושוב ושוב...כל הזמן אני...זה ממש ממש מתיש....כשאני מנסה לדבר איתו הוא טוען שהוא עושה הרבה, כשאני שואלת למה הוא לא שוטף את מעט הכלים שיש בכיור הוא עונה שיש דברים שהוא לא אוהב לעשות...אז מה...גם אני לא אוהבת לעשות הרבה דברים זה לא אומר שאני לא עושה אותם...הוא טוען שאני לא מעריכה אותו מספיק...ושהוא נמצא עם הבנות ארבע שעות ומוציא אותן מהגן...נכון...אבל לפי דעתי זה לא מספיק...השאלה אם באמת אני צודקת או אולי לא...אני כל הזמן שואלת את עצמי...אולי אני לא צודקת...אולי באמת הוא עושה כל מה שהוא יכול... אפילו שלי זה לא ממש נראה ככה...זה הגיוני שהוא בוחר לבלות את חצי יום השישי עם אימא שלו?...זה הגיוני שהוא עושה רק מה שנוח לו ומה שלא בא לו אז הוא משאיר שאני אעשה? זה הגיוני שהוא לא מפרגן ליכולות שלי ומבטל אותן על הסף בטוענה שיש לי תינוקות בבית ושהוא רוצה שלילדים שלו תהיה אימא בבית? זה הגיוני שכשאני באה לדבר איתו על זה אז הוא אומר לי שאני לוחצת על הדוושה מדי ואולי אם אהיה בלעדיו אלמד להעריך אותו יותר?מה עושים?אשמח אם תוכל להאיר את עיני.

את יקרה,
מכתבך ארוך מדי, ולכן הסתפקתי בקריאת הפיסקה הראשונה, כולל "הבעיה היא...", ובפיסקה האחרונה, ועברתי מאד ברפרוף על היתר, העוסק בסדר יום, ובכך שאת "האיש הרע" ושבכל זאת הבנות נתלות עליך כשאת רואה אותן.אם הוא לא עושה "את כל מה שהוא יכול", למה לא, בעצם? זו נקודה למחשבה. האם מתוך רוע לב? מתוך טפשות? האם זה מה שאת חושבת עליו?ואז את שואלת שאלות רבות המתחילות ב"האם זה הגיוני?". אני לא יודע אם זה הגיוני. בדרך כלל תפיסתי היא שאם זה קיים, יש בזה היגיון, והבעיה היא למצוא אותו. ולכן אם את שואלת אם זה הגיוני, זה אומר שאת לא מבינה, או שאת לא רוצה להבין את ההגיון המוביל להתנהגות או לחשיבה שלו. באותה מידה, יכול להיות שגם הוא לא מבין את ההגיון שלך. האם זה אומר שאין הגיון במה שאת אומרת, או שלא הצלחת להסביר לו כראוי, ובאופן שהוא יוכל להבין, את ההגיון שלך? זו לא בהכרח "אשמתך" וגם לא בהכרח "אשמתו".זה בעיקר אומר שמסיבה כלשהי יש לכם קצר ברור בתקשורת. זה אפילו לא אומר שאין סיכוי לנישואים שלכם. זה אומר שאתם מגיעים בקלות, מסיבות שונות, לאי הבנה, ושאתם זקוקים לייעוץ חיצוני כדי לחדש את מה שאולי היה ביניכם, ואת הטוב שראיתם זה בזה אי שם בתחילת הדרך.