קמצנות: השפעות סביבתיות וסבלנות

שלום
אורן,שמי יפית אני בת 25 מהמרכז,הכרתי לפני כמה חודשים בחור מקסים והתאהבתי בו ישר הכל מושלם ביננו ,יש דיבורים על עתיד משותף וכו'..מתחילת הקשר יש הרבה דברים שמפריעים לי מאוד,הבחור לא הזמין אותי פעם אחת לכלום,כשאנחנו יוצאים אני תמיד משלמת על החלק שלי,אנחנו לא נוסעים לשום מקום הוא לא קונה לי כלום לא מפנק,ביום האהבה לדוגמא הוא אמר שתכנן משהו מאוד גדול ומדהים בשבילינו וחבל שאני יעבוד בדיוק באותן שעות...כל מיני סממנים מכוערים של קמצנות כרונית.לקח לי הרבה זמן לעלות על זה שזאת הבעייה האמיתית.כבר חשבתי שאני לא מספיק טובה בשבילו,שבאמת אני לא אחת ששווה להשקיע בשבילה.אני אוהבת אותו נורא...אבל הקמצנות כידוע לי זה משהו גנטי..משהו שישאר בו וזה דוחה.זה מוביל לקמצנות רגשית מצידו כמובן להרבה ריבים ובעיות בתוך הזוגיות.איך מעירים לבן אדם כזה על ההתנהגות?יש איזשהו טעם להגיד כזה דבר?משהו יכול להשתנות?זה ניראה לי חזק יותר מהכל..וככל שהזמן עובר זה יותר ויותר מפריע.קשה לי לחשוב על החיים שלי בלעדיו אבל מצד שני אני מתחילה להרגיש אומללה במערכת היחסים הזאת.מה אתה מציע לעשות?אתה חושב שיש אור בקצה מנהרה חשוכה כזאת?תודה מראש.יפית.

יפית יקרה,
אני לא בטוח שקמצנות זה משהו גנטי. בטוח, לפחות, שזה מושפע מאד על-ידי השפעות סביבתיות שונות. מנסיון, אני יכול לומר לך שיש טעם לומר. השאלה היא בעיקר לא אם לומר, אלא איך? ואני חושש שאת מנסה לרמוז לי, בעדינות, שאין לך מספיק סבלנות לתהליך ממושך, שבו תסבירי לו מדי פעם, וללא כעס, את הציפיות שלך ואת תפיסת העולם שלך, להרפות כשצריך, ולהמשיך לטפטף את תפיסת העולם שלך כשצריך. כי כן, יפית, את צודקת. המנהרה ארוכה. לכן, אל האור יכול להגיע רק מי שיש לו מספיק סבלנות.אני יודע שזה מעייף רק לחשוב על זה. אבל זו בעצם השאלה שתצטרכי לשאול את עצמך, האחת - האם זה הדבר הכי חשוב לך (כי אם כן, תהיה לך פחות סבלנות), והשניה - אם יש לך הסבלנות.