קושי עם בת ובעל: מה באמת קורה?

לבת שלי בת ה9 יש קושי רגשי שאנחנו בתהליך אבחון שלו, שמתבטא אצלה במאבקים ארוכים ומתישים, בכי וצעקות במשך שעות ארוכות כשהיא לא מוצאת פתרון ולא מוכנה לקבל פתרונות חלופיים שמציעים לה. זה קורה כמה פעמים בשבוע ואנחנו מותשים, בעיקר בעלי, בעל עסק עצמאי מדשדש, שעובד מהבית וכל הזמן באינטרקציה איתה. אנחנו בתהליך אבחון שלה, אבל אני מרגישה שכל הזמן אני צריכה לפשר בינו לבינה ונמצאת במאבקים עם שניהם, והיא גם מפעילה אותי נגדו ואותנו אחד נגד השני, כי אנחנו לא מאוחדים. אני מרגישה שהוא מאוד נוקשה איתה, גם על שטויות (אל תאכלי צ'יפס בצהריים) ולא משחרר איפה שצריך.9 השנים מאז שפוטר מעבודתו הוא לא מוצא את עצמו, עובר בין עבודות לתקופות קצרות והרבה בבית, ואף פתח עסק עצמאי אך גם הוא לא מביא אפילו לא משכורת מינימום. יוצא מכך שאני המפרנסת העיקרית בבית כבר תקופה, הרבה חיכוכים בינינו, הרבה כעסים ואכזבות וריחות מתמשך. בערב אחרי שהילדים ישנים, אין לי כמעט על מה לדבר איתו, רק על הילדים בעיקר, אמא שלו, קצת על העבודה שלי (הוא לא אוהב לדבר על עבודה או שאני אדבר על שלי למרות שזה קצת התרכך לאחרונה). יש לנו נושאי עניין שונים, ומול נושאים כמו אקטואליה בטחון ופוליטיקה שהוא מתעניין בהם אני רק מהנהנת. בקיצור, עייפה, רחוקה, ואין לי כוח למלחמות. הייתה תקופה שהיינו בטיפול זוגי, כשהיה משבר עמוק ביחסים שכמעט הפריד בינינו, עזר לתקופה ואז עשינו באמת את הילד השלישי, אבל שוב אין כוח. הוא שעות בחדר מסוגר, מדוכדך, לא מוכן לקבל טיפול לעצמו, כמעט כל עול הבית עלי. ואני בעיקר עייפה. ומותשת. מה עשים

אנונימית יקרה,
קל יותר להאשים את בעלך, כאשר מדובר בקושי של הבת שלכם. מזה התחלת, אבל אחר כך נשארת בעייפות שלך, ובחוסר התפקוד שלו. במילים אחרות – נראה שהקושי האישי שלך מכניס אותך יותר ללחץ, לחרדות ולכעסים, מאשר מה שקורה עם הבת שלך – לא כי את לא דואגת לה, אלא אולי כי את לא בטוחה בכלל שבעלך הוא האשם בכך. מצד שני – את מאשימה אותו בחוסר תפקוד כלכלי, ואולי גם משפחתי וזוגי.נראה כאילו את עייפה מלקחת את כל האחריות עליך. אולי כי זה לא מה שציפית מהזוגיות שלכם כאשר בחרת בו כבן זוגך. קרו דברים, מלפני 9 שנים, ממש מהתקופה שבה נולדה בתך, כנראה הבכורה, שמאז אולי את מרגישה נאלצת להיות מפרנסת, במקום לגדל ילדים ולהיות קרובה אליהם כפי שאולי רצית.זה קשה. זה לא מה שציפית. בודאי שלא ציפית שהבת שלכם תוכל לנצל את המתח שביניכם כדי לקבל כוח. היא גדלה, מאז שהיא נולדה, במערכת שבה האבא תיפקד אחרת מכפי שצפוי על פי מוסכמות החברה. הוא אולי גם לא מתפקד כפי שאולי היה יכול לתפקד לו היו חילופי תפקידים אמיתיים ביניכם, כשאת המפרנסת והוא הקרוב, החומל, הרך שמגדל את הילדים, כי יש לו יותר פנאי. זה לא קורה. אז מצד אחד, נכון שהיכולת של הבת שלכם לנהל אתכם מאד לא נעימה לכם, אבל אולי מנגד – אולי היא מקבלת כלים טובים מאד להיות עצמאית בסביבה מורכבת, ואולי כתוצאה מזה היא מאד תצליח כשתהיה אדם בוגר. התהליך הזה הוא לא פשוט, ומאד לא ברור, אבל גם כשזה מאד לא נעים לך, אולי היא לומדת משהו טוב לחיים, כלומר, משהו שהוא אולי טוב מאד עבורה. זה לא בהכרח יהפוך אותה להיות יותר מאושרת, אבל אולי (אולי!) זה יהפוך אותה ליותר מצליחה בחיים, לפחות במסגרות שבהן יש תחרות חברתית וכלכלית.אני מניח שגם לו וגם לך קשה כאשר הוא בסוג של 'דיכאון', שסוגר אותו בחדר, מדוכדך, ובטל מפעילות. אותך זה מתיש, כי את מרגישה שאין לך שותף. אני יכול להבין את זה. את צריכה בן זוג ושותף, ואין לך את זה. לא ציפית, וזה לא היה במסגרת "ההבטחה הזוגית" שלכם, שהוא לא יתפקד כראוי.טבעי ונורמלי להתייחס להתנהגות שלו כאל משהו שהוא "יכול לבחור אחרת". אבל זה לא אומר שזה כך. יש לו בעיה שהוא צריך להתמודד איתה, ולמרבה הצער, הוא מסרב ללכת לטיפול. אולי זה הזמן להפסיק להתייחס אליו, לפחות לזמן מה, כאל בן זוג ש"אמור להיות חזק, מכיל ומתפקד", ולהתייחס אליו כאל בן זוג, או כל בן משפחה אחר, שהוא חולה ומתקשה לתפקד, ואשר את רוצה להחזיר לתפקוד. יותר קשה לעשות את זה עם בן זוג מאשר עם ילד, הורה או חבר טוב. העניין הוא שלפעמים זה באמת המצב. והרי היית מרגישה אחרת לו היה חולה בסרטן, נגיד, ונגיד גם חס וחלילא. העניין הוא שלא תמיד יש לו בחירה, ומחלה שכזו היא לא בחירה שלו, ואי התפקוד שלו יכול להיות באמת לא יותר מאשר מחלה. היות שכך, חלק מהפיתרון תלוי בו, אבל חלק גדול מההחלמה שלו תלוי גם בך.אז כן, בהחלט סביר, לפי תאורך, שטיפול יכניס אותו לתיפקוד, ואולי באמת יותר טיפולCBT(טיפול קוגניטיבי התנהגותי) שהוא משימתי יותר. את מתייאשת כאשר הוא לא מעוניין. מה שמצריך בעצם שתי אפשרויות נוספות. האחת – ללכת ביחד לטיפול, כי אולי הוא יסכים לזה יותר מאשר "לקחת את האשמה על עצמו" כביכול כאשר הוא יילך לטיפול לבד. מתוך הטיפול הזה, אולי גם יימצא מקום לצורך האישי שלו. האפשרות השניה – ללמוד להיות יצירתית יותר, ואולי כאחת האפשרויות, גם אם לא היחידה – ללכת לטיפול לבדך, במטרה ללמוד איך לטפל בו, כמו בילד חולה, אפילו אם זה מנוגד למה שהיית רוצה כאשר בחרת בו כבן זוגך, כדי לחזק אותו בעזרת חיזוקים נכונים, כדי לשקם אותו, וכדי לתת לו תחושה שהוא מתפקד, ושאת מאמינה בו, כדי לחזור לתיפקוד.

למצוא את הדרך לליבה של ביתך, בלי ועם קשר לאיבחון. האייבחון פותח כלים וידע, אבל בסוף אף אחד לא מבין אותך כמו אמא... יש שיטה שאני לא זוכרת את שמה, אולי תתקלי בה, שעובדים עם הילדים כל היום דרך משחקים והרפתקאות. נגיד מקלחת זה מפל בגונגל שצריך להכנס אליו בזהירות ואחרי חקירת האזור נגד טורפים אסור לאכול ציפס בצהריים? - חייזרים הרעילו את כל המאכלים הצהובים וצריך לחפש במקרר מה אפשר להכין שהוא לא צהוב, עד שהרעל יתפוגג בערב, ודברים מהסוג הזה. שינוי אווירה ממשימות וויכוחים אל עבר צחוקים ושטויות. וגם להכניס לחיים שלך צחוקים ושטויות. תתחילי לפרגן לעצמכם דברים נחמדים וכיפים בבית במסגרת הקציב. ארוחה "בדואית" על שמיכות בריצפה, הכנת שיקים, סדנת ציור פילים (?) מאמא ללמוד מילים באנגלית תוך כדי קיפול כביסה, ועוד כיד הדימיון הזולה. עם הבעל אפשר ארוחת חביתה רומנטית לאור נרות. לא רק לתפעל את הבית עד השינה וליפול שדודים, יותר להאט ולהנות מהמשפחה, לצחוק, לעשות דברים ביחד. בלי קשר למנוס בבנק.הרי לא התחנת כדי שלא יהיו כלים בכיור, או בשביל תחומי עניין משותפים, או כי הוא עשיר. התחתנת (אני מניחה...) כדי להקים משפחה ולהנות ממנה, אז תתעקשי להינות מנה, אפילו שכרגע החיים מכבידים. תנסי למצוא איפה במהלך היום כן אפשר למצוא מקומות להכניס חוויות נחמדות ביחד, איך אפשר לשנות את ההילוך של הילדה מנתיב ויכוחים ושיכנועים לנתיב הכיף ושיתוף הפעולה, איפה במהלך היום את יכולה פשוט להנות מהיחד. מגיע לך הנות מהמשפחה שלך..בקשר לבעלך - המדינה הזאת קשה לעצמאיים עוד לפני קורונה, אז עכשיו בכלל. זה לא שבעלך מתבטל, הוא גם מייצר הכנסה צנועה, הוא גם עם הילדה בבית תוך כדי. זה הזמן לשנות סוויץ, (בטח בקורונה) ולהגיד איזה ברי מזל אנחנו שיש לנו משכורת אחת סדירה מלאה, ועוד הכנסה נוספת קטנה. הרי יכולתם בקלות להיות הפוכים כמו הרבה אנישם - שאת בחצי משרה רבה כל היום עם הילדה בבית והוא מפרנס עיקרי, עדיין הייתם באותו מצב הכנסה של משכור עיקרית והכנסה נוספת קטנה. ועדיין עם תחומי עניין שונים וגישה אחרת לילדים והייתם באותו מצב - אז מה זה משנה מי המפרנס העיקרי. שכחי אותך מזה, אל תצרי על זה מתחים ואכזבות. תצרי (אצלך) תחושה של גאוות יחידה שמהמאמץ המשותף של שניכם יש אוכל וקורת גג ולדים חמודים. פחות מתחים, יותר מילים חמות ופירגונים וחיוכים. גם מבחינה מעשית מחים בבית לא מעלים את רמת ההכנסה.בקיצור, תנסי במידת האפשר להרפות מאכזבות כעסים ומתחים וותמקדי בשביל עצמך בחיובי ובכיפי ותנסי כמה שיותר ליצור אותו בעצמך. זה אולי לא יפתור הרבה בעיות, אבל זה חינם וזה אולי יפתור כמה מהבעיות..