קושי בבדידות וקשר עם ההורים

שלום
ד׳״ר חסון, אשמח להתייעץ אותך
אני בת 30 מזה 5 שנים בזוגיות, מתוכם נשואה 3 שנים, בעלי בן 34
לפעמים אני מוצאת את עצמי לבד בבית הרבה שעות ומצב רוחי נעשה ירוד
עד כה לא הבנתי למה אך לאחרונה התחלתי להבין שהדבר קשור לעזיבת בית הוריי, בחרתי לעזוב את הבית במטרה לעבור לגור עם בן זוגי, עשיתי זאת לאחר שנה ועם הרבה לחץ מצידו כי הגיע הרבה לבית הוריי.
לאחרונה התחלתי לחשוב כי עצם הבחירה לעבור לגור איתו זה לא מעיד על כך שבחרתי לגור לבד ולכן בכל פעם שאני לבד וללא תעסוקה נופלת עלי חשכה ודיכאון
חשבתי הרבה עם עצמי שזה יכול לנבוע מעצם העובדה שיצאתי מהבית מתוך לחץ שהופעל עלי, אך בדיעבד אם הלחץ לא היה מופעל אני לא יודעת אם הייתי יוצאת מהבית כי היה לי מאוד קשה.
האם מדובר בכעס כלפיי בן הזוג שהוא לא נמצא וכאילו יצאתי מהבית בשבילו?
או שאולי זה בכלל לא קשור אליו והיה לי קשה עם זה בכל מקרה מכיוון שאני מאוד קשורה לבית ולמשפחה ואמי אינה הקלה על הנושא, היא בעצמה סבלה מחרדת נטישה בשל כך שסבתי עזבה אותה לחודשים בילדותה.
יכול להיות שאני מרגישה שנטשתי את משפחתי וכשאני לבד אני לא מרגישה שזה מוצדק, רק כשיש לי משהו טוב לעשות או כאשר אני עם בן הזוג ודעתי מוסחת. המצב הזה מייצר מעגל מתיש שבו אני חייבת להעסיק את עצמי, חייבת גירויים ועדיף שלא אהיה לבד ובקיציר אין לי נחת...סהכ בתחילת המעבר היה קשה ואכן יש שיפור משמעותי בעצמאות שלי ובהסתגלות למצב החדש וכן טוב לי אבל עדיין יש עננה שכנראה לא נעלמה
אינני מבינה מה הביצה ומה התרנגולת, אבל בסופו של דבא זה משפיע לי על הזוגיות ועל מצב הרוח שלי ומתיש אותי. דמיינתי את עצמי לבד בבית הוריי ושם אני לא בטוחה שהייתה מתבאסת מעצם היותי לבד.
סה״כ חשוב לי להגיד שהזוגיות יציבה ויש אהבה, אשמח לשמוע בעצתך

אנונימית יקרה,
את מתארת את עצמך כמי שקשה לה להיות לבדה. כשאת הלכת אחריו, ציפית להיות "ביחד", ובמקום זה את מוצאת את עצמך יותר זמן לבדך משהיית בבית הוריך, וזה קשה לך.יחד עם זה, אולי גם קיים בסיס רגשי נוסף, או חסר רגשי נוסף, והוא הקשר החסר שלך עם הורייך, ואולי עם אמך – שהיא עצמה מרגישה נבגדת ונטושה, מה שמטיל עליך עומס רגשי נוסף.יתכן שזה קצת מצחיק לומר שאולי הפיתרון שלך הוא שאמך תלך לטיפול כדי ללמוד לשחרר אותך, ולהתמודד עם הבדידות שלה – אבל זו לא אמירה חסרת בסיס. אבל אני לא יכול להציע את זה כפתרון עבורך, כי הרי את היא זו שפנתה אלי, ולא היא. ולפעמים הדרך הנכונה להתמודד איתה היא לדעת איך לשים גבולות עם הרכות הנדרשת, ולהבין שאת מתישהו צריכה ללכת לדרכך, ועם כל האהבה שלך אליה, היא לא אמורה להטיל בך רגשי אשמה כאשר את בת שלושים, ומחוץ לבית. זה לא בריא. לשתיכן.אבל את אומרת גם עוד משהו, וזה שבבית שלך את מרגישה פחות בבית מאשר בבית הוריך. גם כאשר את לבדך. לא בטוח שבבית הוריך היית כל כך הרבה שעות לבדך, אבל אני יכול להבין את זה. בכל זאת – זה המוכר, עם הריחות והמראות שגדלת איתם במשך שנים, ואולי גם עם הידיעה שמתישהו תראי אנשים שאת מחוברת עליהם רגשית וסומכת עליהם בכל מאודך, גם כאשר את רבה איתם. עם בן זוג, צריך עוד כדי להגיע למקומות של ביטחון שיכולים להתקרב לזה. ואת אומרת לי שאת עדיין לא שם. אולי גם את הבית שלך לא הפכת עדיין ל"בית", עם נעלי הבית המהוהים שמחכים לך ליד המיטה, והבובה והכרית המוכרת בספה בסלון מול הטלויזיה. אולי גם כי כאשר את בעלת הבית, יש לך לכאורה לפחות גם יותר מחוייבות – לנקות, לטפל, להיות אחראית על דברים, וזה נכון, יש לך אחריות שכזו. אני לא אומר את זה ממקום שובניסטי – ביחסים ביניכם יתכן שגם לו יש אחריות דומה – אבל היא כבר לא של ההורים, את היא חלק מזה, והאחריות גם שלך. אבל אולי את צריכה לקחת עוד אחריות, ואולי כוח, בינך לבינו, שיעזור לך להפוך את זה ליותר ביתשלך. שתרגישי בו יותר בבית, יותר חום ושייכות, שיהיה בצבעים שלך, אפילו אם זו דירה שכורה. ומבלי להרגיש רגשי אשם כלפי בן זוגך, כי אחרי הכל – את מבלה שם הרבה יותר זמן ממנו. ואם הוא צריך פינה "טכנולוגית" נגיד, שבה הוא יוכל להרגיש גם כן בנוח להיות עם עצמו – אחלה. אין סתירה בין הדברים.

האמת היא שהדירה היא דירה של אמא שלו, בעבר כשרציתי לשמור על הכלב של ההורים זה היה בעיה אבל בסוף זה קרה עם הרבה מגבלות, לא להעלות למיטה ושלא יכנס לחדר הוא גר בדירה הזאת 10 שנים ודיי בררן במה שקשור לעיצוב ודברים בבית אולי כי יש לו חוש לזה ואולי כי הדירה שלו הרבה שנים, אני כן קונה פרחים הביתה ודברי נוי והוא כן מאשר חי,הנוכחות שלי מורגשת אבל כן יש מקום להתייעץ איתו ואפילו לבקש רשות לעשות וילונות בחדר שינה למשל ... אני לא יודעת אם זה קשור אבל זה המצב

אני לא בטוחה שזה קשור לתפאורה של הבית, יכול להיות שכן אבל יכול להיות שאני גם לא מנסה להסתגל להיות שם לבד ואני כל הזמן מחפשת לצאת אז אני לא מתרגלת להיות במרחב הזה לבד...בניגוד לבית הוריי שלא הייתה לי ברירה אלא להתסגל. אני לא יודעת אם זה נכון להצביע ולהפיל את הבעיה על החפצים בבית כי אני כן לוקחת חלק, אומנם לא הכל אבל חלק...אולי אם נעבור לדירה חדשה של שנינו ארגיש אחרת

אנונימית יקרה,
את נותנת הרבה סיבות למה שלא תרגישי שם בבית. זה הבית של אמא שלו, בן זוגך בררן באשר לעיצוב כי הדירה שלו הרבה שנים, ומשום שאכפת לו, וכשאת רוצה לשמור על הכלב, זה עם הרבה מגבלות. במילים אחרות – את לא שוות זכויות בבית, ועם הרשות להפוך את הבית הזה לבית "שלך". כשאת רוצה לשנות, את צריכה "לבקש רשות".ונדמה לי שגם את וגם אישך לא מבינים שאת צריכה את זה כדי להרגיש בבית, ושאם לא תרגישי בבית, את לא בזוגיות שוויונית שתוכלי להרגיש בה טוב. כל אדם, גם הגבר וגם האשה צריכים להרגיש "בבית" כשהם בבית. את מחוייבים להגיע לשיווי המשקל הזה שבו תרגישו שניכם "בבית", וזה ממש לא קורה. התחושה שלי היא שזה הפך למאבק כוחות, ואולי אפילו כזה שנסתיים עוד לפני שהגיע למאבק, כי ויתרת מראש. אני אומר את זה הרבה לזכותך, שידעת לוותר, אבל המחיר שאת משלמת הוא שאת לא מרגישה שאת בבית. למרבה הצער, הוא לא מבין שזה מחיר שגם הוא משלם, כי קשה מאד להתמיד בזוגיות שבה צד אחד לא מרגיש שהוא נמצא בה "בבית", במקום הבטוח ובעיקר במקום שבו הוא או היא יכולים להרגיש נינוחות, ושקט, ומקום שניתן לנוח בו, בין סערה לסערה, או לפחות ברגעים שבהם צריך להרגיע כאשר החיים מתקילים אותנו בעניינים שונים – ותמיד הם מתקילים אותנו.מה שאני רוצה לומר הוא שהנושא שהעלית הוא מאד חשוב, גם בשבילך – אבל גם בשבילו, גם אם הוא לא יודע להעריך את זה (כי תמיד "נוח" לנהל את העניינים כרצוננו, מבלי לשים לב להשפעות ארוכות הטווח – אבל יש לזה מחיר).אני יכול להבין שקיימת האפשרות שאמא שלו לא רוצה לשנות דבר בבית, כי יש לה עניינים רגשיים או חרדתיים בצורך שלה לשמור על הבית כפי שהוא. אולי אישך לא רוצה לשנות דבר, מתוך נאמנות לה, אבל גם אולי מתוך הצורך שלו לנהל דברים על פי דרכו. אם וכאשר תעברו לדירה חדשה – לפחות אמא שלו יוצאת מהמשחק (אלא אם היא תרצה להמשיך ולהשפיע, ואז זו בעיה), ואז זה יישאר רק בינך לבינו. כך או כך, אתם צריכים להעביר את זה להבנות של חשיבות תחושת הבית שלך, ואם הוא לא מבין, או לא רוצה להבין, או שחשוב לו תחושת הבית שלו על פי דרכו – אולי כדאי לחשוב על טיפול זוגי, כדי לחבר את הדברים. אחרי הכל, חשוב ששניכם תרגישו בבית, כשאתם בבית שלכם.