קונפליקט פוליטי וצבאי בזוגיות

בוקר טובאנחנו זוג בשנות הארבעים. אני אלמנה + 4 בוגרים (2 בצבא ועוד 2 בהפרשי גיל קרובים מאד) כולם בנים.הוא גרוש + ילדה בת 12אנחנו יחד כשנתיים וחצי. לא מתגוררים יחד אבל גרים במרחק נביעה סביר האחד מהשניה. הסיבה למגורים הלא המשותפים היא רצון לשמר את הקשר וחזק אותו עד שהילדים יגדלו עוד קצת.פעם בשבועיים הילדה אצלו וכולנו יחד אצלי בסופ"ש. אין חיבור בין ילדיי לביתו אך המצב מוגדר כשקט וסביר. הילדים שלי מכבדים אותו ואותה אך לא יותר מזה. המצב ביני לבין ביתו פעיל יותר וחיובי יותר. היא משתפת פעולה ויש בינינו קשר טוב.אנחנו מגדירים את הקשר טוב ונעים ויש אהבה וחיבור. הכל היה נראה אידאלי בשנה וחצי הראשונות. הבן הבכור התגייס ובן זוגי היה שותף פעיל ועזר והיתה לי המון נחת רוח. כשהבן השני התגייס (לפני חמישה חודשים) חל שינוי לרעה מצידו של בן זוגי שמתבטא בחוסר שביעות רצונו מההתנהלות של בני הבנים בצבא. הם מצידם החברים הכי טובים האחד של השני אך הוא משום מה התחיל לפתח רגשות עוינים כלפיהם. זה מתבטא בהערות צדדיות על התנהלותם בצבא. הערות לא ישירות אבל רמזים שקשה להתעלם מהם. והכל תמיד במעין "חיוך" כאילו הוא אומר סוג של הלצה. אך ה"הלצות" הללו פוגעות בי.ניסיתי לשוחח עימו מספר פעמים והוא כאילו מנסה לבצע שינוי כלפי חוץ אך מדי פעם הוא זורק עוד אמירות שמביעות את חוסר חיבתו אליהם. והם בסה"כ ילדים טובים כל כך שכל מגרעתם היא שלא הלכו לכיוון צבאי משמעותי אלא בחרו להיות ג'ובניקים וכביכול לא עושים פעילות משמעותית בצבא. הוא מזלזל בזה ומזכיר זאת בכל מיני דרכים שפוגעות בי מאד.לאחרונה אני חשה כועסת מאד ולא מצליחה להתנהג כרגיל. כל הערה דוקרת אותי כסכין ואני לא יודעת איך לטפל בזה ומה עוד לעשות מלבד לשוחח עימו ולאמר לו שזה מפריע לי. הוא פשוט אינו מסוגל לחבב אותם (דבר שהיה הפוך בתחילת הקשר, או לפחות כך היה נראה).האם יש דרך לטפל בבעיה?אני מאמינה שחסרים המון פרטים אך היריעה הזו קצרה מלהכיל את הכל.תודה

הדר יקרה,
יכול להיות שהעניין הזה נוגע בו בנקודה כואבת, בין אם בשל השקפה פוליטית שחשובה לו מאד, ושהוא מרגיש שהיא חלק מהזהות שלו, ובין אם בשל הסטוריה משפחתית שהפכה את הקרביות בצבא למורשת חשובה לו. התוצאה היא שבן זוגך לא מצליח להשלים עם הקונפליקט שבין חשיבות זו לבין ההקרנה שהוא רואה מאלו שנחשבים כמעט לבניו החורגים, על התדמית האישית שלו. אני מניח שהיה לו הרבה יותר נוח לו היה יכול להתגאות בהווה הצבאי הקרבי שלהם. – זה הקונפליקט שלו.לא קל להתמודד עם זה, כי זה מקום רגיש אצלו. הוא היה רוצה לשנות, גם אם הוא מבין שהוא לא יכול, ולכן הסרקאזם.צריך לדבר על זה, איתו. לתת לו לדבר על זה. להסביר את הפגיעה שלו. אבל אחרי הכל, זה מה שיש. ואת זה הוא צריך ללמוד לקבל, ואת צריכה לעשות את זה איתו בעדינות. אם הוא מוכן להקשיב. נסי ככל שתוכלי, ואם לא – אולי מוטב ללכת ליעוץ זוגי. כי נדמה לי שדרך הקונפליקט הגדול הזה, מתחילים לצוף על פני השטח קונפליקטים קטנים שהיו עוברים בקלות אחרת, עם ויתורים קטנים הדדיים שקל לעשות כאשר אין משהו משמעותי ברקע.

שלום
לד"ר אורן.אתה בהחלט צודק.שלשום, כשהעליתי את הנושא בינינו לראש סדר היום ואמרתי לו שמבחינתי זהו קו אדום - הוא קבע פגישה עם מטפלת משפחתית ואמש אף נפגשנו עימה.השיחה היתה כבדה אך מועילה. מלבד העובדה שכל אחד הצליח לבטא את עצמו - הצלחנו גם לשמוע ולהקשיב לעומק איש איש את רעהו. אף קיבלנו כלים להתמודד. יש רצון עז להצליח.הבנו גם שהבעיה שלנו היא מנת חלקם של משפחות מורכבות ומדוע זה קורה.אני מקווה שהכל יחד ועצם העובדה שהענין עלה לראש סדר העדיפות - הוא גם קיבל משמעות ותהיה מעתה יותר תשומת לב מצידו לגבי ההערות העוקצניות.אני מקווה לטוב. לא אהסס להתייעץ בעתיד אם יהיה צורך.המון תודההדר