ציפיות זוגיות: מה נורמלי?

בוקר טוב,
איך מתמודדים עם הציפייה שלנו מבן הזוג? שיעשה דברים שאנחנו אומרים לו מפורשות שמפריעים אך הוא לא עושה?
איך מתמודדים עם הציפייה העצמית לשנות דברים בעצמנו ולא מצליחים?
יודעת שאפשר לשנות רק את עצמנו...ולפעמים כשאנחנו משנים את עצמנו הדינאמיקה הזוגיות משתנה. אבל זה לא מצליח לי ונראה ששוב ושוב אני נופלת (למרות שנראה לי באותו רגע שאני פועלת אחרת) לאותם התוצאות.
קשה לי לקבל דברים או התנהגויות שאני אומרת במילים אחרות שאשמח להתחשבות להתנהגות אחרת.
קשה לי עם התקווה ואז האכזבה כשנאמר שינסה, שיתקן, שמבין.
וההבנה השיכלית שקשה לשנות דפוסים, כפי אני חווה על עצמי...עדיין לא מפריעה לי לקוות שהוא יצליח. ואז נוצר מצב של תקווה, אכזבה, כעס, תסכול, ריחוק.
גם נמאס לי להרגיש שאני זו שמתלוננת כל הזמן...
לא יודעת איך לצאת מהמעגל הזה.
בשנות ה 30 המאוחרות. פלוס 1.

אלה יקרה,
כששואלים אותי שאלה כמו השאלה שלך, שהיא גם כללית מאד, כי לא נתת דוגמאות, אבל גם מתלבטת בין מה שאת צריכה לשנות לבין מה שהיית רוצה שהוא ישנה, אז מצד אחד אני תוהה אם מה שאת מבקשת או שהוא מבקש הם בתחום ה'נורמה', ומה שמקובל ולכן לכאורה 'לגיטימי', לבין ההבנה שכל אדם וכל זוג הם נקודה בתוך הסטטיסטיקה, בין אם בתוך מה שקרוי נורמה ובין אם בשוליה, ומי אני שאחליט לזוג מהם התנאים שבהם הוא רוצה ומוכן לחיות (כמובן, כל עוד לא אין נזק לאחרים, ובעיקר לילדים שלהם)?הנורמה רלוונטית - בעיקר כי היא משפעה על הדעות שלנו, ועל מה שאנחנו חושבים שנכון או לא נכון. כאשר בני הזוג שלנו חורגים מהנורמה, אפילו אם קצת, וזה לא מתאים לנו בגלל הנורמה או בלעדיה, קל להציג את הנורמה כטיעון שמחזק אותנו. אבל אם אנחנו יודעים להתמודד איתה, הנורמה לא משמעותית ויש זוגות או בודדים שחיים בפרמטרים מסויימית באופן שאינו נורמטיבי, ואם הם מסתדרים עם המחיר החברתי של זה, אז אחלה. זה בסדר, ולפעמים אפילו טוב מאד.וכאן אני שב אל המכתב שלך. את כותבת שהיית רוצה לשנות את עצמך, בין אם זה לשנות את ההתנהגות, ואולי רק את הציפיות שלך. האם זה קשור לנורמה? שלך, או שלו? הרבה פעמים הציפיות שלנו קשורות למה שאנחנו תופסים כנורמטיבי, ומתאכזבים כאשר אנחנו לא מממשים אותן, או כאשר בני הזוג שלנו לא ממשים אותן.היית רוצה גם לשנות התנהגות או תפיסה או התחשבות של בן זוגך, וגם זה לא תמיד מצליח. כמובן שזה מאכזב, אבל אני תוהה אם את גם מאוכזבת מהאופן שבו את מגיבה למצב הזה, ומכאן האכזבה מעצמך. האם היית רוצה לדעת להתמודד עם זה ולהיות פגיעה פחות? האם היית רוצה יותר אורך כוח כדי להגיב פחות בעוצמה ופחות בכעס? האם היית רוצה להיות מסוגלת לתת לדברים (לאכזבות) לחלוף מהר, יחסית, בגלל הדברים הטובים שאת מבינה שיש בקשר שלכם, וכדי שבן הזוג שלך ירגיש יציבות ושטוב לו בקשר שלכם?את יכולה להבין ממה שכתבתי עד כה שאני גם מנסה להשיב וגם מנסה לשאול. כי אני לא יודע מספיק כדי לומר לך אם רצוי שתלכי לטיפול של התמודדות עם כעסים וללמוד אסרטיביות, שזה אומר לומר את הדברים שלך, ללמוד לעמוד על שלך, אבל מבלי להרוס – כדי להגיע לשיווי משקל נכון שתוכלי לחיות איתו, או לטיפול בחרדות ובפגיעות שלך. ואולי, מה שנדרש לכם בכלל הוא טיפול זוגי כדי ללמוד לשתף יותר, ולייצב את הקשר שלכם, ולצמצם ככל האפשר דרמות וכעסים. – אגב כך, יתכן גם שטיפול פרטני, הכולל התמודדות עם כעסים, אולי לא רק עם כעסים שלך אלא גם עם כעסים שלו, ולימוד דרכים לומר את מה שיש לך לומר באופן שייקל על בן זוגך לשמוע, להקשיב וללכת לקראתך, הוא לבדו ישפר את התקשורת הזוגית.

מדהים מדהים מדהים. כן כן כן. לכל השאלות שכתבת.
אין לי דוגמא ספציפית, או יותר נכון יש לי אינספור.
אבל אתה בהחלט צודק. האכזבה שלי שאני לא מצליחה להגיב בצורה יותר ״מבוקרת״- עבורי. זה מפעיל אותי, זה גורם לי לכעס. לתחושת עלבון. לאכזבה ממנו לאכזבה מעצמי, תחושה של כשלון, איך אני לא מצליחה להסביר את עצמי או איך אני לא מצליחה לגרום לו לראות אותי ואת מה שמפריע לי ולהתחשב בכך.
למה אני לא מצליחה להגיד את מה שיש לי בלי כל כך הרבה אמוציות. למה אני לא מצליחה להגיב לזה ביותר שיוויון נפש. השכל מבין שכל אחד מפרש ומתנהג אחרת בסיטואציות.
וייתכן שאני קשה מדיי. שגם כשהוא כן עושה משהו, זה כבר לא שווה בעיניי, כי זה מאוחר מדיי, או מעט מדיי. או בכלל אני הייתי עושה אחרת. ואז אני גם כועסת על עצמי.
בקיצור הרבה כעס. זה לאו דווקא מתבטא בצעקות או שפה ירודה.
אני כאילו מנסה להסביר על הזמן. ומתסכל אותי שאין הבנה. שאין הדדיות או שאנחנו רואים עין בעין את הדברים. וזה מעגל שאני לא יודעת איך לצאת ממנו.
אני מודעת לו וחושבת שנוקטת בפעולה אחרת וזה פשוט לא מצליח לי.
ניסינו טיפול זוגי. זה לא צלח. בעלי נפגע מאוד מהר ופוגע מהר מאוד חזרה עם שפה ירודה ואז אני נאטמת לחלוטין ולא מעוניינת לשמוע או להמשיך את השיח כשמתבטאים אליי בצורה כזו.

אלה יקרה,
לפי התשובה שלך, אני יכול להבין למה טיפול זוגי יכול להפוך למסובך. כי קל מאד בטיפול זוגי להפוך אותו לנסיון לטפל בבעיות המיידיות, במקום בתקשורת. נראה לי, מתוך הדינמיקה שאת מתארת בתחושות שלך, שזה כנראה מה שניסית לעשות. טבעי שזה מה שניסית לעשות (טבעי לך, כלומר), וכשלכאורה יש לך "רשות" לומר את כל אשר לבך, זה יוצא פחות מבוקר, גם כשזה בטיפול זוגי, והוא נפגע.ולפי דברייך, כשהוא נפגע, גם הוא לא יודע להכיל את זה, והכל קורס.אני חושב שלכן כדאי שתלכי לטיפול בנפרד. לא כי 'את הבעיה', אלא כי את לא יודעת איך לפתור אותה מבלי "לאבד" את בן זוגך, ולהערכתי אפשר לפתור אותה.אם תרצי - דברי איתי, ונראה אם אוכל לסייע לך.