ציפיות בזוגיות: מתי הן מוגזמות?

אני פשוט מאוכזבת... תגידו לי אם אני מגזימה. בעלי (מזה שנה וכמה חודשים, בני 30. לפני זה יצאנו שנה וחצי) עכשיו אמר לי שהוא רוצה ללכת להופעת מוזיקה אז אמרתי לו שגם אני אשמח, ואז אמרתי לו שנלך למופע של אחד משלושה זמרים שאת שלושתם אני לא אוהבת ואני יודעת שגם הוא לא, כל פעם שגיסתו או ההורים שלו אומרים שהם שומעים אותם הוא מתמרמר שהם נוראיים וגם אני תמיד לא מגזימה בתיאורים, אבל אומרת שהם לא לטעמי.
קיצר אז אמרתי את השמות שלהם במטרה שיצחק מהציניות ובמקום זה הוא הגיב ב"לא.. תלכי עם ההורים שלי" הייתי בשוק שהוא לא יודע שאני לא אוהבת אותם. אנחנו פאקינג נשואים שנה וחצי, ומלא פעמים הוא פשוט לא זוכר!! דברים שאני אומרת, לא יודע עליי דברים בסיסיים, לא זוכר דברים שאני מספרת לו... בא לי לבכות זה ממש מעליב אותי. אני תמיר זוכרת ה - כ- ל ממה שהוא מספר והוא מלא פעמים אוהב רק לדבר ולהעלות מופע משל עצמו ולא יודע להקשיב, מספר לי דברים שהוא כבר סיפר לי פעמיים וכשאני אומרת שהוא סיפר אז הוא אומר "אה זה היה לך? לא זוכר למי סיפרתי " וואלה זה מסתכל אותי ברמות אני עצבנית ופגועה ולא בא לי לדבר איתו עכשיו נצח

ציפי יקרה,
כאשר הציפיות שלך לא מתממשות (האם בגלל זה בחרת את הכינוי 'ציפי'?), טבעי שאת מתאכזבת. איך אפשר שלא? יותר מכך, כגודל הציפיות, כך גודל האכזבות.עם זאת, אני קורא את אי הבהירות שלך עם עצמך, במשפט האחרון שלך: "לא לא בלי לדבר איתו עכשיו" וגם "לא בא לי לדבר איתו לנצח". מה שאומר שאת יודעת לבטא היטב את עוצמת ההרגשה הנוכחית שלך, אבל בצד זה שאת גם יודעת שזה עכשיו כך, בעוצמה הזאת, ושכרגע לא בא לך לדבר איתו לנצח, וגם יודעת שזה לא יהיה לנצח. אולי כי הוא מקסים בכל דבר אחר, אולי כי את אוהבת אותו ולא רוצה לוותר עליו, או מכל סיבה אחרת שלך. מה שאת מרגישה עכשיו, לא יישאר שם לנצח.ויתכן מאד שהשאלה שלך בעיקר מכוונת לדעת: האם הציפיות שלך מוגזמות? (כפי שכתבת: "תגידו לי אם אני מגזימה") או שאת צודקת, הוא ממש לא בן זוג ראוי, והכי נכון זה לקחת את הרגליים לללכת משם? ואולי את רק רוצה לדעת אם יש לך לגיטימציה לכעוס עליו, ולגיטימציה להעניש אותו באיזה ברוגז הגון, כדי שאולי יתאפס על עצמו ויבין מה נדרש ממנו כבן זוג.ואולי לכן ראוי גם לשאול בשמך: "אם לי קשה לוותר בעניין הזה, או לפחות קשה לי שלא לכעוס בכל פעם שזה קורה, האם צריך לדרוש ממנו לשנות את דרכו? האם זה הוגן לדרוש את זה ממנו? האם הוא בכלל יכול?" – כאשר לשאלה האחרונה נלווית עוד שאלה: "ואם הוא באמת לא יכול, האם אני יכולה להיות איתו? עד כמה זה חשוב ביחס לכל הדברים האחרים?"ואולי לכן עדיף להתחיל מהסוף: האם הוא יכול???אני בטוח שיש לך סימנים מעודדים בעניין הזה, כלומר שיש דברים שהוא דווקא כן זוכר. אולי עניינים הקשורים לעבודה שלו, אולי עניינים הקשורים לאיזה חבר או שניים שיש לו, או של אמא שלו. כך שאולי לדעתך הזיכרון שלו דווקא בסדר "כאשר הוא רוצה", מה שאולי מאכזב אותך עוד יותר, כי אני חושב שהדבר העיקרי שאת מסיקה מכך הוא שאולי הוא לא אוהב אותך מספיק. ברור שזה שם ברקע.ואני תוהה. זה הרי תפקידי. האם הוא באמת זוכר כל הזמן את מה שקשור לענייני העבודה, החבר או האמא שלו? האם גם שם הוא מפשל לפעמים? האם הוא זוכר יותר דברים טכניים מאשר דברים של "אנשים"? (כלומר, מה אנשים אוהבים או רוצים). יש לא מעט אנשים, ויותר מהם גברים מנשים, ככל הנראה, שהם כאלה. שהזיכרון שלהם של איך לרצות אנשים אחרים, ומה עושה להם טוב ומה לא בעניינים החברתיים, לקוי למדי, ובשיגרה הם נוטים לשכוח את זה, או אפילו גרוע מכך – לא לשים לב לדברים האלה. כך שאם לכאורה יש דברים שהוא זוכר, האם אלה טכניים יותר? האם הוא באמת זוכר אותם, או שאולי גם שם הוא שוכח מדי פעם, או לא שם לב מדי פעם, רק שהיות שזה לא את, את שמה לזה פחות לב, מאשר כאשר זה קורה מולך?ובכלל: האם זה מעיד על כך שהוא אדם לא טוב? או מעיד על כך שהוא פחות חברתי, או פחות נדיב – ולו רק כי הוא אדם שפחות שם לב לדברים שכאלה? ולבסוף – האם זו סיבה לעזוב אותו?אני מבין את האכזבה. אני בטוח שדיברת איתו על כך עשרות פעמים. אני בטוח שמדי פעם זה מרגיש לך לכן כאילו שהוא לא שם עלייך. אני רק רוצה שתחשבי על כך גם לאורך זמן, ולא רק באופן מיידי לאחר שנפגעת, וגם – אולי לשנות את הגישה מולו, ולדבר על זה איתו אחרת מכפי שנהגת לעשות עד כה: מתוך עצב ואכזבה, ולא מתוך כעס. מתוך זה שזה מה שהיית רוצה מבן זוג, כי בשבילך זה סימן לאהבה, ושעצוב לך שאת לא מרגישה את זה ממנו. וכן, הוא יגיד לך שהוא אוהב אותך, ומותר לך להשיב שאת מאמינה לו, אבל את צריכה גם להרגיש את זה, ולכן כשזה קורה, זה מעציב, או מדכדך אותך.

תןדה על ההבנה.. לגבי השאלות שלך בנוגע לזיכרון לדברים טכניים , אני אוכל יותר לשים לב מעכשיו, אבל יכול להיות שזה באמת מאפיין אותו. ואז מה ? זו כאילו עילה לוותר? הקושי שלי הוא הפחד מזה שגם אחרי שאגיד שזה חשוב לי , הוא עדיין ישכח... ואז בעצם עשיתי כל מה שאפשר ופשוט גיליתי שככה הוא.. וזה אפילו באיזשהו מקום מרגיש לי כמו ויתור ומשהו שקשה לי להאמין לו שככה הוא.. כי אם דברים טכניים חשוב לו לזכור, אז למה דברים לגביי לא חשוב לו?

ציפי יקרה,
שאלת שאלה חשובה וטובה. אני לא יודע עד כמה הוא דיבר איתך על זה, ומה הוא השיב לך. התשובה שלך מרגישה לי כאילו שלא דיברתם על זה מספיק, כי לא הבאת את הצד שלו. אז דברי איתו? שאלי אותו מדוע זה כך, וקראי את הפיסקה האחרונה בתשובתי הקודמת, שמסבירה גם איך נכון לגשת לזה. מתוך הצורך שלך ולא מתוך הכעס שלך. מתוך הכוונה שיבין אותך, ולא מתוך הכוונה שיציית לך.ואשמח אם תחזרי אלי כשתהיינה לך תשובות. את בת הזוג שלו, את אוהבת אותו מן הסתם, ומגיע גם לו שתהיה לו בת זוג שמבינה אותו. מקבלת או לא, זו שאלה שיכולה להגיע ולהיות רלוונטית רק לאחר שאת מבינה אותו.