פרידה קשה: איך להתגבר על אכזבה

שלום
ד"ר אורןתראה, אני בחור בן 19, חוויתי פרידה אחרי קשר של שנתיים וחציכבר 8 חודשים שאני מדוכא ומצוברח (יש לציין שאני והאקסית בניתוק מוחלט לחלוטין)אין לי מושג מה איתה ואיפה היא, רק ידוע לי שיש לה חבר חדש.הפרידה הייתה מצידה (מה שהופך לי ת'פרידה ליותר קשה) ולקחתי את זה מאוד קשה.8 חודשים של דמעות , 8 חודשים שהבחורה לא יוצאת לי מהראש והיא עדיין חלק עצום מהחיים שלי למרות שעברו 8 חודשים שלא ראיתי/דיברתי איתה.מה עושים במצב הזה? אני יאהב אותה לנצח?!דיברתי עם כמה אנשים מבוגרים ממני ובעלי ניסיון רב משלי והם טוענים שלא אפסיק לאהוב אותה לעולם ושאפסיק לחכות לרגע הזההאם זה נכון לחשוב בגישה כזו ?????אני מרגיש שהיא האחת והיחידה בשבילי ושזו אהבת אמת (כמובן שאין מצב לחזור להיות בקשר)ראיתי פה גם בפורום הזה שמישהי כתבה שהיא חושבת על אהבה שהייתה לה לפני 8 שנים, כשקראתי את זה ממש התחלתי לבכות.אני רוצה להפסיק לאהוב אותה, אני לא רוצה שהיא תיהיה לי חלק מהחיים!שוחחתי עם פסיכולוג אך מהר מאוד הפסקתי את הטיפול כי השיחות איתו גרמו לי להרגיש עוד יותר רע.כיצד אפשר להתמודד עם מצבים מסוג זה??תודה רבה מראש על היענותך!

נסיך יקר,
יש מי שלוקח פרידה מאד קשה, והסיבה, בדרך כלל, היא שאותו אדם, גבר או אשה, מתקשים להפוך דף, ולראות שיכולים להיות להם בעתיד גם קשרים אחרים. כשאתה בדכאון, אתה נאחז בקש, כלומר, במשהו מוכר גם אם הסיכוי להשיגו הוא קלוש מאד (כלומר, בחברות הקודמת שלך). כשאתה בן 19, ועדיין חסר נסיון עם בני המין השני, אז כל כשלון נראה ככשלון קולוסאלי, ואין לך מספיק התנסויות שיוכלו לומר לך שאתה בסדר, ושאין ספק שיש לך סיכוי למצוא מישהי אחרת, ואולי אפילו מוצלחת יותר (גם אם זה נראה לך בלתי אפשרי היום). כי כל המדגם שלך הוא של מישהי אחת. אבל גם כאן, אתה יכול לקחת זאת מנקודת מבט שונה לגמרי: לכמה בחורים בגילך היתה חברה במשך למעלה משנתיים? שמונים אחוזים? בודאות לא. חמישים אחוזים? עשרים אחוזים? אין לי נתונים סטטיסטיים, אבל תסתכל סביבך, וראה שעד כה הצלחת יותר מאשר מרבית הגברים הצעירים בגילך. זה, אם תסתכל על עצם העובדה שמצאת זוגיות. אלא שבמקום להסתכל על היכולת שלך ליצור קשר עם מישהי מוצלחת, וליצור זוגיות איתה לאורך זמן, אתה מסתכל על התוצר הסופי, והוא שהיא החליטה להפרד ממך. קח בחשבון שלו היית מסכל על עצמך לפני שנה, היית רואה את עצמך כבחור מצליח. אז איך זה שארוע אחד מבדיל בין הצלחה בחיים לכשלון בחיים?נדמה לי שמה שקרה לך עם הפסיכולוג הוא שהתחלת לדבר על מה שהיה, והעלאת הזכרונות הללו עשתה לך רע. יכול להיות שהיית צריך להיות סבלן יותר. בסופו של תהליך, אתה לא צריך לנבור במה שהיה, אלא להתחיל לחשוב קדימה. יכול להיות שהשיחות שעשית עם הפסיכולוג שלך הן חלק מתכנון השיקום שהוא רצה ליצור איתך, ואולי חבל שלא נתת לזה הזדמנות. אולי היית צריך לשאול אותו לאן מתקדמים עם הטיפול, ואולי הוא היה צריך לשים לב שאתה זקוק לכיוון דרך, ולהגיד לך מה כיוון השיחות והשיקום שהוא מתכנן לך.כמו כל אחד, גם אתה זקוק לראות תקווה בקצה הדרך, ולראות שבעקבות השפל, תגיע גם הגאות.

נסיך יקר,
במקרה ראיתי את הודעה שלך אני יודעת שהיא ממזמן, ולכן אני לא בטוחה שתקרא את התגובה שלי, אבל אני אשמח אם כן!אמרת שקראת על מישהי שעדיין חושבת על האהבה שלה אחרי 8 שנים. זו הייתי אני ונורא התרגשתי לקרוא את מה שכתבת. אני חושבת שפה מגיעה לך התנצלות ממני. אני לא אשקר, אני כן חושבת על אותו בחור, אבל באופןשונה, אחר.אחרי שנפרדנו נשארנו ידידים למשך תקופה מסויימת. אני אודה שזה לא היה הדבר בכי חכם בעולם, כי מגע תמיד היה בינינו, אבל עם כל הכבוד (ואהבתי אותו ה-מ-ו-ן) הרגש, פשוט, אבד.אני מודה שאני חושבת עליו עד היום, בעיקר כי פשוט אכפת לי מה קורה איתו (בניגוד אליך, אני לא יכולה ליצור נתק מוחלט. 8 חודשים?? מאיפה הכוחות??...) אבל לא כי הייתי רוצה, נגיד, לחזור אליו.לפני חצי שנה הכרתי את החבר שלי לשעבר, ויש לי דבר אחד לומר לך, ואולי זה מה שיוכל לעזור -גם ברגעים הכי גרועים שלי איתו (והיו כמה), הם לא היו כמו הרגעים הכי טובים שלי עם החבר הראשון!!אין מה להשוות את עוצמת האהבה והאכפתיות.הגורו שלי (יש לי אחד כזה...) אומר שרוחניות, שלא כמו דבר גשמי וחומרי, זה משהו שאין לו סוף.וזו הסיבה שתמיד יהיה לנו מקום לאהוב גם אנשים אחרים...בהצלחה. תהיה חזק.. אני יודעת כמה זה קשה...