פרידה מאי יציבות: תובנות ושינוי

עצוב לי לחזור לכתוב באתר הזה, כי עזרת לי כמה וכמה פעמים בזוגיות שלי ועכשיו אני קוראת את אותן הודעות, ופשוט נשברת.אני בת 23 ואני והחבר לשעבר שלי יצאנו 5 שנים, והוא נפרד ממני לפני כ4 חודשים. כמובן שהיו בעיות, וכמובן שהיו דברים שלא דיברנו עליהם, אבל הוא התלבט עם עצמו במשך חודשים ויום אחד הגיע להחלטה המשותפת הזאת, בלי להקשיב לי בכלל., או לשתף אותי, הרגשתי בצעד הזה חוסר אונים וחוסר פייריות, הוא החליט ממזמן. ומאז אני שבורה. לא הלכתי לפסיכולוג, ולו רק בגלל הכסף לצערי.אני ממש מרגישה שאני במקום אפל בחיים שלי שאני לא מצליחה לצאת ממנו.אני עדיין מסמסת לו ומשפילה את עצמי, ניסיתי הכל כדי שיחזור אליי והוא לא רצה. וגם אני בפעם הייתי במצב הזה רק בצד השני, הצד שכבר הפסיק לאהוב, והרים ידיים. ועצוב לי לדעת איך הצד הנפגע, האוהב, הלא משחרר מרגיש.אני רוצה לשחרר ורוצה להפסיק לשנוא אותו, רוצה להפסיק לכתוב לו ולנסות לקבל ממנו פידבקים של אהבה וזה לא מצליח לי. הוא לא סימס או התקשר מאז הפרידה והיה ועדיין מאוד החלטתי.אני ממשיכה בחיים, לומדת ועובדת ומתפקדת, מדברת עם חברות ומשפחה, אך זה לא אותו דבר כמו להתפרק בחלון מסך זה. אני בוכה המון המון, ובחיים לא הצלחתי לבכות ככה גם אם רציתי, מסתם ישיבה על המיטה או מחשבה שחלפה לי בראש. עצוב לי שהגעתי למקום הזה . שאין לי את הבחור שכל כך אהבתי יותר. מבחינתי יכלתי לפתור כל בעיה שהייתה ולו רק בגלל שאהבתי אותו כל כך. ולא בצורה לא בריאה, כמו שאני אוהבת/שונאת עכשיו. ובגלל הבום הזה שהוא הנחית עליי, בלי יכלת אפילו להיפרד, בלי יכלת להבין, בלי יכלת להסביר או לכפר על מעשים או לכעוס, אני פשוט מרגישה תקועה עדיין באותו היום שהוא הגיע והודיע לי על זה והלך.אני יודעת שהמון בנות ובנים חווים פרידות כאלה, ולא ידעתי מהיכן זה הגיע לי. היינו אמורים לחגוג 5 שנים ואפילו קבענו מקום ונאלצתי לבטל אותו, ובגדול אני מאוד כועסת עליו שהוא השלה אותי, ושהוא וויתר עליי, ושהוא לא אותו בחור שהכרתי שהיה עושה הכל למעני.גם לפניו הייתה לי מערכת יחסים של מספר שנים, ובינהם חוויתי גם קשרים יותר קצרים, והעניין הוא שתמיד בא מישהו שהתאהבתי בו והתחלתי איתו מערכת יחסים ארוכה, וכמובן זה עניין של מזל. לא יצאתי עם אף אחד מאז, כל אחד שמתקרב נראה לי לא מספיק טוב. מרגיש לי שאני בכלל לא מוכנה לקשר, מצד שני אני מאוד מאוד רוצה אהבה ולמלא את המקום הריק שהוא השאיר, את המקום שלא מאמין בגברים ולא מאמין בעצמו . אני מרגישה לא מושכת מספיק, שאני צריכה לעשות שינויים כדי שיאהבו אותי ואני יודעת שזה השלכות של הפרידה. אך אני באמת הייתי צריכה מקום לפרוק את הכל. ואני חושבת שאין עצה שיותר מידי תעזור לי, אבל לכתוב לך את כל זה מאוד מאוד עזר לי. אם בכל זאת יש לך משהו לומר לי אני מאוד אשמח.תודה רבה.

אני רוצה לציין כמובן שאני מודעת שגם לי היו את החסרונות שלי, וגם אני הבאתי לקשר הזה דברים לא בריאים ולא רק לו היה צד בעניין. לכל קשר יש את שני הצדדים, שנינו לא התנהלנו נכון ושנינו לא שיתפנו . אני שיתפתי אבל הרגשתי שאין לזה מענה אז הפסקתי, והוא מעולם לא היה משתף אותי יותר מידי. אבל הצעד הזה של לא לשתף אותי ברצון להיפרד, או בהידרדרות המורגשת הזאת ולתת לי הרגשה שהדיכאון והעצב שלו בחודשים שהוא התלבט זה בכלל נושאים שקשורים בעבודה , פשוט הרגשה של רמאות, ואני רוצה לשחרר מהבחור, רוצה להמשיך הלאה בחיי ולתת לו להמשיך הלאה בחיו ולא לסמס לו בפעם בשבוע ולשאול אותו שאלות של "למה?" ברור לי שהוא לא שווה אותי ואת המאמצים, ואני עדיין חוזרת על זה. לצערי.

א. יקרה,
אנשים שלא משתפים אחרים בתחושות שלהם, במחשבות, בתוכניות - נוטים יותר להכיל את הדברים ולבשל אותם לפני שהם מחליטים לבד. למראית עין, את מקבלת את הרושם שאת חיה עם אי של יציבות, לפעמים אולי אפילו יבשה של יציבות, כי את לא מצליחה לראות את רעידות האדמה כאשר האי מוקף ערפילים. ואז האי נעלם יום אחד, ואת אפילו לא יודעת מה הסיבה. רק נשארת עם האפטר-שוק והצונמי, מבלי לדעת מה בדיוק גרם להן. ואולי את כן יודעת, אבל חשבת שזהו אי של יציבות, ולכן לא חשבת שאת צריכה לדאוג גם אם את יודעת שיש זרמים ושינויים מתחת לערפילים האופפים את האי. היית בטוחה שהאי שם ויישאר שם בשבילך.זה לא קל, א. באופן טבעי את רוצה גם לדעת מה קרה, הן כדי לדעת מה היית יכולה לעשות, וכדי ללמוד, הן כדי שתהיה לך האופציה לתקן, אולי - כי בלעדיה, יותר אין לך שליטה על כלום, וזו תחושה קשה מאד. ואולי בדיוק בגלל זה הוא ניתק מגע לחלוטין, כדי לשלול ממך את האפשרות לנסות. לא כדי לפגוע בך, אלא כדי להגן על עצמו מפני הנסיונות הללו, כי הוא כבר החליט. וכן... גם בשבילך הוא כבר החליט. במעשה הזה, הוא הצליח להעביר את האי שלו בבת אחת לאוקיאנוס אחר, או לפחות כך הוא חושב, ולחפש עתיד אחר. האם הוא הצליח? אולי. אבל אין ספק שכאשר השליטה בקבלת ההחלטות היא שלו, זה יותר קל. תצטרכי להתארגן מחדש, ובשביל זה צריך לוותר על תחושת ה"אין שליטה". תצטרכי להשיג את תחושת השליטה מחדש, ועם התובנה שלא תמיד תוכלי לדעת הכל ולא תמיד תוכלי לנהל הכל כרצונך, ושלפעמים אחרים עושים החלטות עצמאיות משלהם שישפיעו עליך. זה לא קל, וזה אולי גם מערער את הביטחון, אבל כך העולם מתנהל בחלק גדול מאד של הזמן. לפעמים במידה יותר טובה של שליטה על ההתנהלות שלו, ולפעמים פחות. וכשזה פחות, זה באמת מערער את הביטחון.את הבחור הקודם הכרת בגיל 18. גם הוא, אני מניח, היה צעיר יותר. אנחנו משתנים הרבה בין תקופת לפני הצבא לאחריה, ומתחילים לראות עוד עניינים אחרים, ובכלל זה מחשבות על עצמאות, קרייירה וכלכלה, ולא רק על זוגיות. בקשר הבא שלך גם את וגם בן זוגך כבר תראו את העולם מראש אחרת, ועם פחות שינויים דרמטיים כל כך בתפיסת העולם. האם זה היה חלק משמעותי בשינוי שחל בו? - לא יודע. אבל גם זו אפשרות.

קודם כל הוא הבחור שהכרתי בגיל 17, 18. וכתבת דברים כל כך מדהימים. אני חוזרת אחרי שבוע עמוס במחשבות ובעצבות כל כך גדולה, אין יום שאין לי סיוטים ואני לא בוכה, ואין יום שעובר שאני מצטערת שהגעתי למצב המשפיל הזה שאני נמצאת בו, שאני יודעת שאני שווה המון ועכשיו כל בחור שמתקרב אני רק רוצה לחזור אחורה אליו למקום הבטוח כביכול שלי, כמו שאמרת, רק היה נדמה לי שזה אי של יציבות שבעצם קרו כל כך הרבה דברים שלא ראיתי או לא רציתי לראות. נכון אתה צודק, הוא לגמרי השתנה בתקופת הצבא והתחיל לראות רק את הקריירה שלו, והקשר נורא עמד מול הקריירה, ואני משערת שהוא עשה את ההחלטה הנכונה לו.כל הדברים שכתבת כל כך נכונים, ואולי אני צריכה ללכת לטיפול כדי לקבל רק את החיזוקים האלה, כי אני פשוט נשברת ופעם בשבוע, ביום שלנו שהיינו נפגשים אני כותבת לו כמה אני מתגעגעת וזה עצוב לי שאני במקום הזה בחיים שלי. שאני הגעתי למקום הזה הנמוך כל כך, ואני אפילו לא שואלת למה זה מגיע לי, אני פשוט שואלת מתי זה יגמר, ויודעת שזה תלוי רק בי. אבל באמת, אולי בעיני חברים והמשפחה, התקדמתי הלאה ואני חזקה, אבל בתוכי אני נשברת כל שיר, וכל מחשבה, וכל בחור שמתקרב, וכל דבר שרק מזכיר לי מערכת יחסים ואותו. אני נשברת ובוכה אל תוך הלילה, ורק אתה יודע את זה מכל האנשים בעולם. והוא, אבל אני מניחה שכבר מאסתי עליו והוא עונה כי הוא מרגיש מחוייב עוד קצת עד שאני ארד ממנו.ד"ר אורן, אני באמת לא מבינה, איך החיים כאלה מטלטלים ואכזריים? עברתי דברים במשפחה כל כך כואבים, של אובדון של אנשים שקרובים אליי, ואנשים שקרובים אליי שחלו במחלות קשות ועדיין, זה הדבר שהכי שבר אותי.הכי עצוב לי שבאמת ניסיתי הכל כדי להחזיר לו טיפת זיכרון טוב של מה שהיה, וכל פעם שלא הולך לי זה מרגיש כאילו אני מדברת עם מישהו זר.כמו שאמרת זה כל כך כואב שמקבלים את ההחלטות בשבילך, ושאין לך שליטה, במיוחד שזה בא במפתיע . אני עדיין תקועה ביום הזה שהוא דיבר אליי את הדברים הקשים האלה ועזב, ובמקום לכעוס ולשנוא אותו אני רק מתגעגעת אליו.תודה באמת על מה שכתבת, ועל זה שנתת לי לפרוק פה. אני כל החודשים האלה מנסה להתמודד לבד ולרוב אני מצליחה, אבל הלוואי שהיה לי מקום פורקן כזה כמו עכשיו ,שגם יענה לי וידע מה לומר.

א. יקרה,
המצב הוא שמקובל יותר בחברה שלנו שנשים זוכות ל"הצלחה בחיים" כשיש להן בני זוג, משפחה וילדים. הן גדלות על אגדות שהמסקנה שלהן היא שהאושר טמון ב"חיו באושר ובשלווה עד היום הזה", כשהכוונה לחתונה, כשהאושר משם והלאה הוא לכאורה מתבקש ואוטומטי. הקושי העיקרי בתפיסה הזו הוא שהאושר שלך הופך להיות תלוי בלעדית ברצונו של אדם אחר.אם המצב שלך הוא מצב מתמשך, ועושה רושם שהוא כזה (הפרידה היתה לפני ארבעה חודשים וכלפי פנים את עדיין ללא החלמה של ממש), כדאי ללכת לטיפול כדי להפנים את מה שאת מתחילה להפנים בעקבות המכתב שלי, וכדי להבין שאת צריכה לבנות חיים שחלקים נכבדים מהאושר האישי שלך יהיו תלויים רק בך. זה לא אומר שאת אמורה לוותר על זוגיות טובה כמרכיב חשוב של האושר ושל תחושת ההצלחה שלך והערך העצמי שלך, בכלל לא, אבל רק חשבי עד כמה קל יותר לגברים (ואני עושה הכללה כשברור לי שלא כולם כך), שבונים בעצמם והרבה יותר בקלות, מרכיבים רבים יותר של האושר בהצלחה האישית שלהם, ללא תלות בבת הזוג שלהם. זה לא שלא תהיי תלויה גם באחרים (מנהלים, קולגות, מרצים באוניברסיטה ועוד), אבל התלות הזו היא פחות מוחלטת כי את ניידת יותר בין האנשים איתם את באינטרקציה. קל יותר כשאת לא מצפה שכל ביצי הזהב שלך יבקעו בסל אחד בלבד. אל תתני למצבך הנוכחי להשתלט עליך לאורך זמן, כי הוא עלול להפוך לטראומטי יותר ממה שהוא היום, ולקבע את תחושת הכבוד העצמי שלך והאינטגריטי שלך במקום נמוך מכפי שמגיע לך (ואת יודעת שמגיע לך, רק נופלת לתהומות של יאוש, ומשם גם מעשים של השפלה נותנים לך תקווה). אם את זקוקה לעזרה מקצועית, קחי את עצמך בידיים ועשי זאת, רק אל תישארי היכן שאת עכשיו.

תודה רבה שיש את המקום הזה לפנות אליו שהוא אתה, ושאין שום אינטרס מלבד העזרה והנתינה. אני ממש מודה לך על זה.אני אקח את הדברים שכתבת ברצינות, ואקרא אותם דיי הרבה. צדקת בהמון דברים שכתבת, ואני מקווה שהכל יהיה בסדר ויהיה טוב.תודה רבה!