פרידה: הגיון מול רגש

הייתי בקשר ידידותי קרוב ועמוק עם בחור, במשך כחמש שנים. עברנו דרך ארוכה ביחד (הייתי לצידו בהרבה מאוד משברים שהוא עבר בשנים האחרונות), שיתפנו זה את זו בדברים הכי אישיים והגדרנו אחד את השני כידידי נפש. בשנה האחרונה הקשר בינינו גלש גם לפסים מיניים. מדי פעם (אחת לשבועיים לערך), היינו נפגשים ומקיימים מגע מיני, שכלל הרבה חום ואהבה (עם דגש על התלטפות, חיבוקים ורוך ופחות על האקט עצמו). היה זה מעין שלב נוסף, שנראה טבעי בזמנו, לקרבה העצומה ששוררת בינינו. יחד עם זאת,מעולם לא היינו "זוג". עם הזמן, מצאתי את עצמי מתאהבת באותו הידיד והבנתי כי הקשר, כפי שהוא מתנהל בחודשים האחרונים רק מכאיב לי. לא שיתפתי אותו ב"סודי" וניסיתי להחזיר את הקשר ל"פסים ידידותיים", אך ללא הצלחה (נמשכתי למגע עימו, בלי יכולת לעצור את עצמי). כשהבנתי שלא אוכל "להחזיר את הגלגל לאחור" ולקיים עימו קשר המבוסס על שיחות, החלטתי שאני חייבת לנתק את הקשר עימו. הסברתי לו (במכתב) כי הקשר בינינו פוגע בי (עם רמיזות קלות לגבי איך שאני מרגישה - אולם ללא "וידוי" מלא). הוא מאוד התרגש לקרוא את המכתב, אמר לי שאני ידידת הנפש שלו ושהוא אוהב אותי מאוד וקשה לו "לוותר" עלי, אולם הדבר האחרון שהיה רוצה לעשות זה לפגוע בי באיזשהו אופן. כך שאם הקשר מכאיב לי, אין לו ברירה אלא להרפות ולתת לי ללכת...אני יודעת שעשיתי את הצעד הנכון, אולם הלב לא נותן לי מנוח. אני מחזיקה את עצמי שלא ליצור איתו קשר ולהמשיך בקשר שמכאיב לי כל כך. אני שוגה ב"אשליות" שאולי כן נוכל להחזיר את הקשר "הישן והטוב", אולם יודעת בתוכי שהבעיה לא תיפתר כל עוד אהיה עימו בקשר.אני כועסת על עצמי ש"הרסתי" קשר כל כך עמוק, בגלל התאהבותי (למרות שאני יודעת שלא ניתן לשלוט ברגשות) ואכולת רגשות אשם כלפיו וכלפיי.מאז שעשיתי את הצעד (כמה ימים), אני עם לב שבור ורוח חצויה. מעבר לאהבה שלא יכלה להתממש, איבדתי ידיד קרוב שבאמת הרגשתי שהוא מעין נפש תאומה שלי. אני יודעת שגם מילאתי תפקיד מאוד חשוב בחייו, בהתגברות על המשברים שעבר וכי אין לו בחיים אדם נוסף שממלא תפקיד דומה.למרות שאני מוקפת בחברים אוהבים, אין לי את מי לשתף במצבי, מאחר ואת עוצמת הקשר עם אותו הבחור הסתרתי מהם (בשל בעיה אתית הקיימת לגבי קשר זה).איך משתקמים? איך מתאפקים מליצור קשר? איך מתעוררים מה"פנטזיה"? איך עוזרים לקול ההיגיון לגבור על הרגש?חשוב לציין אולי, כי יש יסוד סביר להניח כי גם לאותו ידיד יש רגשות עזים כלפי (ייתכן אף כי גם הוא מאוהב בי), אולם הפער העצום שקיים בינינו, המקומות השונים כל כך בהם אנו נמצאים בחיים, הבעיה אתית וגורמים נוספים שאני נמנעת מלציין על מנת למנוע חשיפה אפשרית, לא יאפשרו אף פעם לקשר הזה להתממש באופן מלא.מה עושים?

ג' יקרה,
האמת היא במהלך קריאת תחילתו של המכתב שלך, לא הבנתי מדוע החלטתם להפרד. לקראת הסוף, הבנתי שיש איזה סוד, נגיד, שאולי הוא נשוי, מבוגר, ושיש לו כבר ילדים, ואת פנויה, רווקה וצעירה ומחפשת נישואים וילדים (אני רק נותן לזה נפח ומשמעות כדי שהשאלה שלך תהיה קצת יותר מובנת, גם אם העובדות הן לא מדוייקות; כמובן שקיימות גם אפשרויות אחרות שתיצורנה אפקט דומה), ושבגלל הדברים הללו אין שום סיכוי לקשר משמעותי ביניכם, ושקשר כזה יזיק לך בטווח הארוך.אם זה המצב, אז כנראה שעשיתם את הדבר הנכון. אלא שאנחנו נתונים תחת משטר של שתי מערכות של קבלת החלטות, האחת היא הרגש, והשניה היא ההגיון. ההחלטה ההגיונית שלך היתה לעזוב. בצד הרגשי את חצויה, כי מצד אחד מאד טוב לך איתו, ואת נמשכת אליו מינית, רגשית ואינטלקטואלית, ומצד שני, כשאת איתו, יש לך גם חרדות מכך שהטוב הזה לא יוכל להימשך, או שימנע ממך דברים שאת רוצה לעצמך מאד, בטווח הרחוק, שלא תשיגי לעצמך זוגיות שמגיעה לך, עם נישואים, אהבה וילדים, או דברים דומים אחרים שנחוצים לך גם הם, או שיהיו נחוצים לך, כאויר לנשימה. החרדות הללו הן שמניעות את ההגיון שלך, והביאו אותך להחליט את מה שהחלטת, וכנראה בצדק.אם את רוצה לשקם את עצמך, כדי להכין את עצמך לפרק הבא, את חייבת כנראה להתנתק ממנו סופית, עד כמה שזה כואב. בלי "אש קטנה", וגם לא לתת לרגשות שלו, שאולי יתעוררו מדי פעם, לגרום לך להיות על האש הקטנה שלו, אלא להתנתק סופית. והדרך היחידה לעשות זאת היא על-ידי תכנון עתיד חופשי ממנו. שבי וערכי לך סימולציות בראש, תרחישים של עתיד חופשי ממנו, של אנשים אחרים, קשרים אחרים, וגם תכנון של דרך פעולה כדי להביא את עצמך רגשית למקום אחר. ואת הקשר הקודם עטפי בהרבה הרבה זהירות, כמו גרגר חול בתוך צדף, כדי שיישאר בתור פנינה שלא ידקור ולא יפריע לך, כזכרון טוב שייתן לך בטחון בחיים שאת אדם טוב וראוי. והמשיכי הלאה.ואם הדבר קשה לך, וחשוב לך באותה עת, העזרי בטיפול פסיכולוגי.