פרידה: האם אהבה מספיקה?

אנחנו נשואים שנה וחצי עם ילד בן חצי שנה.הכל קרה לנו מהר מאוד... ישר אחרי החתונה, נכנסנו להריון. והיום יש לנו בן חמוד ומתוק.עוד לא פתרנו את הבעיות שלנו כזוג, והיום אנחנו כבר משפחה.אנחנו לא מקבלים אחד את השני כל כך. והדברים האלה עולים רק שאנחנו רבים.יש לנו תקופות גם טובות אך הם לא ארוכות.אותם דברים שהפריעו לי בבן זוגי לפני החתונה מפריעים לי גם היום.ואני לא יודעת למה חשבתי שהדברים ישתנו.חשבתי שאצליח לרכך אותו, "לשנות אותו ".לבעלי יש התקפות זעם, שבהם הוא יכול לצעוק בקולי קולות, ולדבר בטון מאוד לא נעים שמתפרש בעיני כתוקפנות, אלימות, כוחניות.בעיני זה לא משנה אם הוא צודק אפילו ,כי יש דרך להגיד דברים, גם שאתה כועס.שזה קורה אני משתתקת, מפוחדת, רוצה לברוח ממנו, לא רוצה שהתינוק ישמע ריבים בבית.אני מתביישת לספר לחברה טובה, להורים שלי. לכן אני מאוד שמחה שיש את הפורום החדש הזה.אני כותבת לעצמי כל הזמן, עכשיו אני יכולה לכתוב כאן ולשמוע את עצתך.בעלי היה בטיפול בעבר וגם לקח כדורים.מאז שאנחנו יחד הוא הפסיק לקחת כדורים בטענה שיש להם תופעות לואי. היום אני מאוד נזהרת שאני מעלה את הנושא של טיפול, למרות שאני מאמינה שזה מה שיעזור.אני לא רוצה להפוך את זה לבעיה שלו.אני תמיד מציגה את זה אחרת- בוא נלך לטיפול זוגי.... הוא מסכים ואח"כ אנחנו משלימים ושוכחים מהעיניין כי באה תקופה טובה.אנחנו מאוד לחוצים כלכלית, ואני מאמינה שהשינוי במצב הזה מאוד מושפע מזה.דפוס ההתנהגות הזה קיים במשפחתו, הם "מתפוצצים" אחד על השני, על שטויות, מטענים מהעבר בדר"כ.אני לא רוצה זוגיות כזאת, ואני לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה, יש לנו ילד קטן ...זה לא כל כך פשוט.בזמן ריב: כמו שאמרתי אני מפסיקה את הויכוח ברגע שהטונים עולים, ומחכה עד יעבור זעם, אני מתכננת לי את החיים לבד, איך אני מתגרשת, מפרנסת את עצמי.. וכו'בדרך כלל מי שמפייס זה אני, שאני רואה שאפשר , ואז אני לא מוותרת, אני מקיימת איתו שיחה, אני אומרת לו שזה לגטימי לריב, להתווכח, אבל שזה מגיע לאלימות מילולית אני לא מוכנה לספוג את זה. ולא מוכנה לחיות את חיי כך.דבר נוסף שגיליתי על עצמי ולא ידעתי שאני כזאת: אני סולחת ושוכחת מאוד מהר.עד לריב הבא- שבו אני נזכרת כמה אני מטומטמת שלא עשיתי עם זה שום דבר.ושלא תבין לא נכון, גם לי יש את הפגמים שלי.אבל אני משתדלת לשנות את הדברים שמפריעים לו בי.התסריט הגרוע שעובר לי בראש הוא שהבן שלנו יגדל ויחטוף מאבא צעקות.במקום לדבר.אם התקשורת בינינו היתה טובה הייתי יכולה להגיד לו את הדברים האלו בלי בעיה, אך יש נושאים מסוימים שאסור להעלות אותם כי אני יודעת שהם יגרמו לריב נוסף, והדברים הם:כסף,טיפול בהתנהגות, תקשורת.אני יודעת שאין כזה דבר מושלם, אבל נמאס לי כל הזמן לרצות " לתקן אותו" , זה גם לא הוגן כלפיו. להיות כל הזמן במקום שלא מקבלים אותך איך שאתה, שמעירים לך, שרוצים שתשתנה.סליחה על האורך ותודה מראשהייתי רוצה עצה ממך...אני יודעת שאנחנו צריכים ללכל לטיפול זוגי.

מה ששכחתי וזה הכי חשוב, זה שאני אוהבת אותו.וואני רוצה שיהיה טוב יותר.

עלומת יקרה,
זה אולי קצת ציני לומר זאת, אבל זה שאת אוהבת אותו רלוונטי רק לחלק מהתשובה. כי בסופו של דבר, אם מחליטים להפרד, יש להניח שתתאהבי שוב, גם אם ייקח לך זמן מה להחלים. כך שהאהבה לא רלוונטית להחלטה על פרידה כאשר את בזוגיות לא מוצלחת. יחד עם זאת, האהבה שלך דהיום אמורה להזין אותך ולסייע לך להתגבר על מצבים קשים, כי זה תפקידה – לשמור אותנו בזוגיות למרות משברים, כי יש משברים שחולפים. לולא האהבה היוצרת בנו את המחוייבות, אף זוג לא היה מחזיק מעמד עם המשבר הראשון. לכן, חשוב שאמרת שאת אוהבת אותו, לפחות כדי להבין שאת רוצה להצליח בזוגיות הזו למרות הקושי. וזו עובדה חשובה מאד בכל יעוץ זוגי.עם זאת, עלומת יקרה, את לא צריכה להשלים עם התקפי הזעם שלו. זה לא צריך לקרות, ובתנאים שאותם את מתארת, זה גם לא יעבור לבד. אתם צריכים ללכת ליעוץ, ויפה שעה אחת קודם, כאשר הזוגיות שלכם צעירה. אחרת הדגם הזה שביניכם ייקבע לאורך זמן, ויהיה קשה עוד יותר להחלץ ממנו. אלא שכרגע, אני מאשים אותך במצבך – החלטם על ייעוץ או טיפול – בצעי בהקדם האפשרי. אחרת את גם מחנכת אותו להבין שאת לא מתכוונת למה שאת אומרת.וקצת מילת חיזוק, עלומת, לפי התאור שלך, את מתנהגת מאד נכון במדיניות הפייסנות ואורך הרוח שלך. היא גם לא נשמעת לי מתרפסת מדי ונכנעת. זה טוב, זה אומר שיש לך כנראה כלים לזוגיות טובה, אבל זה לא מספיק כדי לשנות את הזוגיות הזו בלי סיוע.

תודה רבה על ההתיחסות.קיבלתי ממך דחיפה להתקשר כבר מחר...לקבוע פגישה לטיפול זוגי.לילה טוב

לאחי הצעיר (היום בן 27) היתה היסטוריה של התפרצויות זעם, ומה שמדהים זה שהוא "הרשה לעצמו" לעשות זאת רק בחברת המשפחה הקרובה (מה שמוכיח שבסופו של דבר הכל בשליטה). מאד דאגנו לו שיהיה לו קשה למצוא מישהי בגלל זה, אבל הוא דווקא התחתן לפני כמה חודשים עם בחורה מקסימה, שיודעת "לשים אותו במקום" בנועם. כשהוא מתעצבן היא מישירה מבט, אומרת לו "זה פוגע בי כשאתה צועק עלי כך. בוא תגיד לי בצורה יפה את הדברים ואני מבטיחה להקשיב" וכו'. היא לא מוותרת לו, ומצד שני לא תוקפת אותו בחזרה או מתקפלת. בעקבות זה ממש אפשר לראות את השינוי בו, ברוגע שלו וביחס שלו אליה ולכולם. כששאלתי אותה איך היא עושה את זה, היא אמרה שהיא לא מנסה לשנות אותו אלא "להוציא ממנו את הדברים הטובים והיפים שבו" (ציטוט). אני לא יודעת אם זה עוזר, אבל ייתכן ששינוי הגישה לגישה כזאת יכול להשפיע מאד על מערכת היחסים שלכם, ויחסוך ממך את הרצון (הדי פסול כנראה) לשנות אותו.מקווה שעזרתי. שיהיה בהצלחה!

אני וחבר שלי כבר שנים יחד. היינו אמורים להתחתן וביטלתי את החתונה עקב מריבות שהתבטאו בצעקות, איומים שיעיף אותי מהבית, זרק לי דברים מהתיק וכו'. עזבתי את הבית ושכרתי דירה בנפרד כשנה. חזרנו לחיות יחד, גרנו שוב שנה נוספת והחלטנו לבסוף להתחתן שוב, הוא בד"כ חבר תומך, אוהב ומעניק המון ונותן לי חופש לעשות כרצוני. התחלנו שוב להתארגן לקראת חתונה, והשבוע שוב רבנו ריב שהחל כסתמי - הוא כעס על משהו שאמרתי לחבר שלו, אבל לא טרח לשמוע אותי אלא רק לבקר אותי. וכל המריבה התרחשה כשהוא משחק במחשב ולא מסתכל עליי אבל צורח וצועק. התעצבנתי וכיביתי לו את המחשב, שידבר איתי, צעק שלא רוצה להתחתן איתי. הייתי בשוק מדבריו, ושוב, ניגשנו לסלון תוך כדי מריבה - הדליק טלויזיה, כיביתי לו אותה במטרה שנדבר - ואז הוא זרק עליי את השלט של הטלויזיה. נעלבתי מאוד מהאלימות שלו בכיתי ויצאתי מהבית לכמה שעות. כשנרגעו הרוחות, דיברנו והוא אמר שאמר את הדברים בלהט המריבה (וגם אני לא מזמן אמרתי לו שלא אתחתן איתו תוך כדי מריבה), הבטיח שלא יהיה אלים יותר, אבל אני באמת לא יודעת מה לעשות. אני מאוד אוהבת אותו, מאוד פגועה, הסקס לא מי יודע מה, אנחנו ממש לקראת החתונה ואני ממש מהרהרת שוב על הכל, ולא יודעת מה לעשות.