פלישה הביתה או עזרה כשצריך?

יש לי בעל נהדר, ילדה בת שנתיים ואני בהריון. בעלי עובד עד שעות מאוחרות ומאוד עסוק בעבודה וטס מהעבודה לחו"ל לפעמים ואני בעיקר מגדלת את הקטנה. בנוסף אני עובדת ולומדת תואר 2 (מאוד עסוקה).יש לי בעיה קטנה, ויש שיגידו שזה צרות של עשירים: אנחנו גרים מאוד רחוק מ-2 המשפחות שלנו. המשפחה של בעלי מאוד מאוד קטנה, והילדה שלי היא הנכדה הראשונה, הנינה הראשונה... בקיצור הם מעריצים אותה. למרות שהמרחק רב - הם באים לפה הרבה, וכל פעם שהם באים (נוסעים במיוחד מרחחוק..) הם נשארים לכמה שעות (לפחות 4). בעלי בד"כ מגיע גם כשהם באים אבל רק לחלק מהזמן, אולם לפעמים הוא בחו"ל ואני מארחת אותם לבד.מצד אחד הם נורא נחמדים, כ"כ אכפת להם והם מתגעגעים לקטנה, הם תמיד מביאים איתם אוכל ומאוד נחמדים אליי ואוהבים אותי, אבל מצד שני זה לפעמים ממש מציק. לדוגמא, עכשיו בסוכות (בדיוק אחרי סוכות יש לי מבחנים ואני צריכה ללמוד)- הם באו 3 פעמים בשבוע, שזה כבר ממש יוצא לי מכל החורים ומבזבז לי מלא זמן שאני צריכה כדי ללמוד. כל פעם הם באים להמון זמן,צריך לארח אותם כמה שעות.. והפעם גם בעלי לא היה בכלל ב-2 פעמים, וזה עוד יותר מעיק לארח אותם לבדי לגמרי..לחמותי לא נעים שאני לא לומדת, אז היא עושה כאילו הם העצם 'באים לעזור' (וממש מרגישה טוב עם זה), לשמור על הקטנה, ואז כל הזמן דוחקת בי להיכנס לחדר ללמוד כאילו אני ילדה בת 12 שאמא לוחצת עליה לעשות ש.ב. .. וזה גם קצת מעצבן. קשה לי ללמוד כשהם כאן וזה גם לא נעים לי להשאיר אותם בסלון לבד... לפעמים אני מנסה ללמוד כשהם פה אבל לא מצליחה..בעלי מבין אותי אבל לא נעים להגיד להם משהו, בעיקרון הם נחמדים ומשקיעים.. מה אתה אומר?.. אשמח לעצתך. תודה, נוני

נראה לי שהם ממש מתכוונים לבוא לעזור ולהורדי ממך את הנטל בטיפול בקטנה כי הם מבינים שאת צריכה ללמוד. נראה לי שלא איכפת להם להישאר בסלון, לך איכפת להשאיר אותם ״לבד״. תני להם לעזור ותני להם את הסיפוק בלדעת שהם עוזרים לך. זה יכול להיות מציק אם את מרגישה שאת צריכה לארח אותם. אבל נשמע שהם ממש על הכיפאק. באים עם אוכל והכל...כל הכבוד, באמת.

נוני יקרה,
זה נכון שזה "צרות של עשירים", ולו רק כי כוונותיהם טובות. אלא שלך יש קושי עם זה, ראשית, כי את מרגישה צורך "לארח" אותם, ושנית, אולי, כי את לא אוהבת שפולשים אליך הביתה, וגוזלים לך מן הפרטיות, ואולי גם בכך מאפשרת להם יותר ביקורת או ביקורתיות על מה שקורה אצלכם בבית, וזה יכול להעיק.החדשות הטובות הן שהחגים נגמרו. כל מה שהיה צריך, זה סבלנות, כדי לסיים את זה. אבל בהתבוננות לאחור, באמת נשאלת השאלה אם הקושי שלך הוא ברגשי האשם שלך, או בתחושה שאם שמישהו עושה משהו למענך, שאולי תהיי חייבת לו בעתיד, ואת לא רוצה להיות חייבת להם דבר, או באמת חשש מהפרטיות שנגזלת שנילווה לה החשש מביקורת על הדברים הקטנים בבית שאולי אינם בדיוק כפי שהם רוצים. כך או כך, נוני, זה בעיקר תחושות פנימיות שלך, מובנות אמנם, אבל כאלו שבתנאים הנוכחיים קשורים מצד אחד לביטחון העצמי שלך, ומצד שני למידת הסבלנות. כי האפשרויות שלהם מוגבלות. אם את יכולה לקבל את החיבוק של בעלך בעניין הזה, ולהמשיך הלאה, זה יקל עליך. כי חפירות נוספות בקושי הזה, עלולות רק להעצים אותו עוד.