פלירט בן זוג: מה לעשות?

שלום
לכולכןאני חודש וחצי אחרי לידההיום בבוקר ראיתי במחשב שיחה של בעלי אם מישהי אחרת הם התכתבו הרבהוכלל גם תמונות שלה ותגובות (חיוביות) שלו על התמונות (כמו אני אוהב איך שאת נראת קצת מלאה וכו....)הוא עכשיו בעבודה אבל יחזור בצהריים מה לעשות בעינין זה?? לומר לו שראיתי או ?אני אוהבת אותו אבל זה ממש לא מקובל עלי ולא מוכנה לזה כלל!עיזרו לידניאלה

דניאלה יקרה,
אני מניח שאני מגיב קצת באחור להודעה שלך. אין ספק שלקרוא מכתבים כאלה זה כואב, כי את נמצאת בזוגיות שלך זמן קצר אחרי לידה, כאשר הבטחון בנשיות שלך מאד שביר, ובדיוק עכשיו את מוצאת שבן זוגך מחפש לו פלירטים אחרים. זוהי פגיעה ישירה בבטחון שלך בעצמך ובנשיות שלך, וזו פגיעה חמורה בבטחון שלך בבן זוגך ובעתידך הזוגי.פתיחה של העניין איתו תגרום לכאב לשניכם, אבל אם העניין ממילא רק בתחילתו זה יגרום גם לסיום מהיר של הפלירט הזה. הוא יצטרך לחפש תרוצים והסברים (מן הסתם), ולבקש את סליחתך, במקרה הטוב, או להאשים אותך במקרה הרע. קשה לי להאמין שההסברים שלו יספקו אותך, אם כי יכול להיות שהכל תמים לגמרי ושאת מפרשת זאת לא נכון. אבל כפי שאת מתארת את זה, הסיכוי לכך נראה די קלוש. אבל אולי. את יודעת יותר טוב מה כתוב שם, והוא יודע עוד יותר למה הוא מתכוון. הדרך לפתוח זאת נכון, ולהבנות מזה, דניאלה, תהיה לא בדרך של האשמות וטענות, אלא בנסיון להבין אותו. שהוא יבין שזה מה שאת מחפשת - להבין אותו ולהבין מה חסר לו. זה לא אומר שאת צריכה לקחת עלייך את האשמה - שכן סביר שהוא ישמח להטיל אותה עלייך אם רק תאפשרי לו את זה. אבל תסבירי לו שאת מנסה להבין אותו, ודרך זה להבין אם ומה יש לך לחפש איתו. כלומר, להסביר גם שאת, כשאת רואה את זה, את נמצאת במצוקה, פתאום הבטחון שלך בו מתערער, ואת רוצה לדעת למה לצפות. בגלל זה את חייבת להבין מה מתרחש לו בראש, להיות מוכנה לקבל את זה, גם אם הוא מרגיש זנוח פתאום בשל הולדת הבן או הבת, ובשל זה הלך לחפש קצת תשומת לב וריגושים, אבל להסביר שזה לא מקובל. שהוא צריך ללמוד לבוא אליך, ולדבר על זה שקשה לו, ושהוא זקוק לתשומת לב, ולקבל את מה שאת יכולה כרגע לתת לו, ולהתאזר בסבלנות ולחכות לזמן שבו תוכלי לתת לו יותר.

ד"ר אורן חסון שלום.ברצוני לשתף אותך בקשר שניהלתי במשך השנתים האחרונות עד לפני חצי שנה.היה לי חבר אוהב ומחזר שגרם לי להרגיש כמו אישה והיינו חברים הכי טובים בעולם.במבט לאחור ולאורך הקשר הרגשתי שלעולם לא אהבתי ככה ובעוצמה כזאת.ריגושים בעוצמות שלא הכרתי מעולם.בחיים שלי לא חשקתי ונמשכתי ככה לחברים שלי,לא הרגשתי כזאת קרובה ומאושרת.כזאת שלמה.הכל היה מצוין למשך שנה וכמה חודשים...למרות שלעיתים היינו רבים כמו כל זוג.היו לנו גם פרידות ספורות בשנה הזאת,ביוזמה שלי עקב ויכוחים בהם לא נתן לי החבר מקום להתבטא בעיצומו של ויכוח מהותיץשכן היינו רבים,המריבות שלנו היו לרב על קנאות שהלכה והתפתחה מצידו,וקנאות קיצונית אם יורשה לי להגיד: הוא קינא בעובדה שיש לי ידידים מה שגרם לי לאט לאט להתרחק מהם אחד אחד,קינא בחברות שלי וביציאות שלי איתן (למרות שלא הייתי נוהגת לצאת הרבה בכלל)קינא בעובדה שיש לי חוגים ואני פוגשת אנשים חדשים (למרות שלא הייתה לו סיבה לחשוש), הוא לא היה מעורב חברתית בכלום.עם הזמן התחלתי גם להרגיש ממנו חוסר אמון,הוא התחיל לטעון שאני משקרת לו ואני מסתירה ממנו דברים,היה מאשים אותי במתן גרסאות שונות לכל דבר,היה מתחקר אותי על כל ארועי היום שלי,אנשים בעבודה,חיטט לי במחשב ובטלפון... מאוחר יותר התחילה תופעה של עיוות המציאות והייתי מוצאת את עצמי מתמודדת עם סיטואציות הזויות שלא התרחשו,הייתי מואשמת על ידו שאמרתי דברים שמעולם לא אמרתי או עשיתילצערי בפעם הראשונה נחשפתי ליחס כזה ,מה גם שאין לי חצי דבר להסתיר ולא ידעתי כ"כ מה לעשות כדי שהוא יבין שמה שהוא מרגיש או טוען חסר בסיס ולא נכון.אך כמה שחפשתי להראות לו שהוא טועה,להצטדק או להוכיח לו כי שוב העובדות מאוד לטובתי,הרגשתי שאני מעמיקה את המצב ומנציחה אותו בשיתוף הפעולה שלי.מעולם לא יצא לי שככה לא האמינו לי וגיליתי על עצמי שזה ממש ערער אותי נפשית,אני לא בן אדם שמשקר או בוגד ושככה בצורה עיוורת לא רואים את מי שאתה ובכח עושים אותך רמאי או לא אמין - זה הטריף אותי לחלוטין עד כדי חוסר שפיות נראה לי.במקביל הייתי בטיפול פסיכולוגי אשר עזר לי להתמודד עם מצבים שהיו בקשר.היחס הזה לצערי יצר דינאמיקה ביננו,שהביאה להתבטאויות לא מכבדות מצידו ולהתנהגות מאוד לא הוגנת או מכבדתניסיתי לא להדרדר לשם כי אהבתי אותו ולא חפשתי להחזיר אבל בסופו של דבר התחלתי גם אני להרגיש חסרת בטחון.התחלתי להרגיש ממורמרת וכפיות טובה מצידו,אני נותנת את הנשמה שלי והוא עושה פרצופים, אני משקיעה ואוהבת ושום דבר לא מספיק לו ותמיד מתלונן כמה חסר לו,יצא לי גם לקבל ממנו בחזרה,אבל מהרגע שהוא התחיל לחשוד שאני מסתירה ממנו התחלתי להרגיש שהוא מתרחק,שהוא משדר פחות אכפתיות,התחלתי לחשוב שהוא מאמין כ"כ בעקביות שאני מסוגלת לבגוד בו כנראה בגלל שהוא לא מסוגל להאמין בבת זוג (עקב ההורים שלו)או שהוא בעצמו כנראה נוטה לבגידות (למרות שהוא במהות שלו ההיפך המוחלט ,דוגל בנאמנות ובמונוגמיות ,מטיף לזה...)לו אישית לא היו בכלל חברים וברגע שהבנתי את זה התחלתי לחשוש כי לדעתי זה משקף הרבה על הבן אדם.חשוב לציין שהוא מגיע מבית של הורים גרושים מגיל מאוד צעיר עובדה שבחרתי להתעלם ממנה אך התגלתה כמאוד חשובה ומשמעותית,מסתבר שהגירושים לא היו שקטים אלה קשים ביותר וגבו מחיר כבד של אמון בזוגיות. אני לא יודעת את סיבת הגירושין.מאוחר יותר גיליתי שמשפחתו הענפה מונה 8 אחים ואחיות ובינהם 3 אחים גרושים וחלק התחתנו שובמה שחייב היה להדליק לי נורה אדומה שמשהו במודל הזוגיות שהם קבלו בבית - דפוק ומהול בחוסר אמון פתולוגי.שלא משנה איזו מערכת יחסים תהיה שם,מושלמת ואוהבת הם ימצאו את הדרך להרוס אותה כדי להנציח את ההורים שלהםלא משנה כמה הם אהבו את הבן אדם השני.המשכתי את הקשר כי מאוד היה קשה לי לפרק אותו ומאוד אהבתי אותו,אבל יחד עם זאת התחיל להתעורר משבר אמון מאוד רציניחשבנו שלעבור לגור ביחד יעזור,וזאת עוד טעות .עברנו לגור ביחד, ולא ממש הספקנו להתגבש,הספקנו לרהט את הדירה שבוע שבועים ואז לצערי ארעה טרגדיה במשפחה שלוואח שלו הגדול התאבד (עקב אשתו).מה שעוד יותר ערער אותנו כי זה הגביר את השנאה שלו כלפי נשים וחוסר האמון שלו בזוגיות התעצם והגיע לשיאים חדשיםניסיתי להיות שם ולנחם אותו בחודשים הראשונים,זאת הייתה תקופה נוראית בה ספגתי האשמות וכעסים שטבעים לתקופה ויחד איתם היו גם כעסים של חוסר אמון עדין.מאוד קשה לתמוך בחבר שאוהבים ונאמנים לו והוא מצד שני רק כועס ומתמרמר על כמה שהוא לא מקבל,כמה שלא נאמנים לו וכמה שהוא מרגיש לבד בכל זה. ניסיתי לדבר איתו הרבה ,בשבעה ואחרי והוא התרחק והתרחקלבסוף הגרוע מכל התרחש,אחרי חודשים שהרגשתי שאני נותנת מה שאני יכולה ולא מקבלת שום דבר בחזרה החלטתי לעזוב את הדירה ואת הקשר,ניסיתי שוב לשבת ולדבר איתו אך הוא התחמק,לכן אחרי כמה נסיונות השארתי לו מכתב והלכתי.היה לי מאוד קשה לקום וללכת ,הרגשתי שאני נאנסת ללכת והרגשתי מאוד לבד.מאוחר יותר התחרטתי על המעשה כי פרידה ממנו היתה לי קשה .גיליתי שהענין עורר בי תהומות של כעס כלפי עצמי,חרדות ,דכאון עמוק,מחשבות אובדניות,חוסר תפקוד,ואפילו הדעתי למצב שפתחתי אובססיה קלה לגביו.לא יכולתי לסלוח לעצמי והאשמתי את עצמי כמו אישה מוכה שמגנה על בעלה.חשוב לי להסביר את אשר הרגשתי:מצד אחד הרגשתי שאני על תקן "אישה מוכה" שמקבלת יחס משפיל ולא מכובד מהחבר שלה אפשר לומר התעללות מילולית,מצד שני אהבתי אותו כמו שלא אהבתי איש אז היה לי קונפליקט עם עצמי בלתי פוסק,לקום או להישאר? מאוד רציתי שנתחתן וגם הוא מצד אחד,מצד שני פחדתי מההשלכות של ההתנהגות שלו,ההאשמות שלו הלא נכונות,ההצטדקויות אליהן נגררתי כל פעם מחדש ללא סיבה,ההתעסקויות המיותרות האלו שדברים שלא היו ולא נבראו.הפרידה הייתה בסוף מרץ.מאז אני לא בן אדם,החלטתי שאני רוצה אותו בחזרה ונתקלתי בהתנהגות מאוד לא נורמלית שלו.הוא התפוצץ מעצבים עלי ועל ההתנהגות שלי,לא הסכים לסלוח או לשכוח את זה שעזבתי אותו בתקופה הכי קשה לו בחיים.הוא התנהג כמו משוגע,ברח ממני וכל נסיון שלי לדבר איתו או לתקשר איתו עלה בפיצוצים.בדיעבד גיליתי שהוא גם מהר מאוד התחיל לצאת עם בנות אחרות (אני מאמינה מתוך אימפולס לשכוח,כמו שאצלי זה היה)ועשה איתן גם דברים.....לא מתוך רגש.אני הבנתי מהר מאוד שאני לא פנויה לזה רגשית והפסקתי.במקביל המשכתי לאמלל את עצמי בשנאה עצמיתהייתי מתקשרת אליו ומנסה לדבר איתו בלי סוף.למרות שתמיד היה אותו תרחיש,הייתה דחיה שלו והוא נהג למחוק אותי ברב השיחותלעיתים היינו גם נפגשים........לעיתים רחוקות......אבל אחרי הפגישות הוא התחיל להרגיש רע ולפתח סרטים על בגידות שליהוא היה מתעצבן עלי ורב איתי......זה הפך להיות מזוכיסטי קצת.בדיעבד ברור לי שהוא מאוד כעס על עצמו שהוא במקביל עם אחרות ומתנהל איתי בטלפון (ומשלה אותי)אבל האמת היא כזאת שאני הבאתי הכל על עצמי והתכחשתי לעובדה שאנחנו פרודים.אנחנו חצי שנה אחרי, אני אחרי חודשים קשים וכדורים נוגדי דכאון + טיפול פסכולוגי אינטנסיבי.ועכשו,אחרי מילים רבות אלו,רציתי לשאול: איך ממשיכים הלאה?פגשתי עכשו בחור מקסים שנותן לי להרגיש הכי טוב בעולם ואנחנו מסתדרים מצוין והכל זורם באופן לא מפתיע (יש אמון ,יש בטחון ובלי טיפת מאמץ) ואני מרגישה שאני פנויה לזה רגשית .אבל לעיתים אני מוצפת חוסר בטחון ושנאה עצמית על מה שהיה,לפעמים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לחבר מה שמאוד מפחיד אותי,לפעמים אני תוהה מה יקרה אם החבר הזה יחליט לחזור ואיזו השפעה תהיה לו עלי?כי ברור לי שהוא השפיע עלי יותר מדי עד שאבדתי את עצמי.מפחדת .יודעת שאני לא אתפשר יותר על מקום של חוסר אמון.האם יכולתי למנוע את הפרידה הזאת? האם יכולתי למנוע את חוסר האמון הזה?האם אני מעוררת אותו אצל החברים שלי?אשמח לשמוע תגובהתודהחסרת השקט