גירושין: ניתוח יחסים ודרכי פעולה

שלום רב.
..אני פונה אליך בבעיה שנורא מטרידה אותי...אני נשואה שנה ויש לי תינוקת קטנה....הבעיה היא שאני רוצה להתגרש כי אני ובעלי לא מסתדרים כבר מזמן...אני מאוד רוצה עצה כי אין לי עם מי להתייעץ...אני לבד בכל העניין ונורא קשה לי .אני בת 21 ובעלי בן 25 .אנחנו רבים המון,הכול מתחיל משטויות אבל עיקר הבעיה היא החברים שלו..הוא נורא אוהב לצאת איתם לטייל ללכת לדיסקוטקים ופשוט שיבואו אלינו הביתה..אין לי בעיה שיבואו אבל כשהם באים הם יושבים עד 3-4 בבוקר...מה זה???והוא לא מוכן לגרש אותם ואני לא יכולה לעשות כלום.כל פעם שאנחנו רבים אני לא מסוגלת להישאר בבית ולראות את כל זה ולהיות בלחץ גם כך אני מניקה,לא ישנה בלילות,כל היום בבית עם הילדה ועוד זה...אז אני בורחת לאימא...אני חושבת שהוא לא אמור לצאת בלעדיי כי אנחנו זוג נשוי...ואני לא רוצה לצאת.מה שהיה לפני כמה ימים הוא שרבנו הוא הלך ליום הולדת של חבר ואחר כך לדיסקוטק וחזר רק ב-2 בצהריים אין לי מושג איפה הוא היה...וזה בגלל שרבנו שיום לפני החברים שלו ישבןו עד 4 בבוקר אצלינו וכשהוא בא למיטה אחרי שהם הלכו אמרתי לו ללכת לישון בחדר אחר..כי נעלבתי.נמאס לי מזה שהוא ישר בורח והולך לטייל לחבריו אני לא מסוגלת יותר ככה...הוא לא מעריך שיש לו משפחה והוא מוכן לאבד אותה כנראה כי הוא עושה אותם טעויות כל הזמן!!הבעיה שלי היא רק זה הוא עוזב אותנו והולך.מה זה???נמאס.אני לא יודעת מה לעשות מצד אחד להתגרש אחרי שנה????ומצד שני כמה אפשר לסבול זה מגעיל ביותר....והכי נורא שהוא לא מחפש שום קשר כי הוא חושב שאני אשמה ומאשים אותי בכול....ואני כל פעם באמת מרגישה אשמה....אני אצל אימא והוא בבית שלנו,למרות שאחרי שגיליתי שהוא היה בדיסקוטק וחזר ב-2 גירשתי אותו....(הוא נעלב..)תייעץ לי בבקשה מה לעשות...איך מתגרשים ואם בכלל...למי לפנות...סליחה על האורך...תודה רבה.

טלי יקרה,
ברור שלא הגעתם לשיווי משקל של יחסים. לא הגדרתם את גבולות המחוייבות שלכם (בעיקר הוא), לא הגדרתם את גבולות החופש שלכם (וכרגע מדובר בעיקר בחופש שלו), לא הגדרתם את ההנאות המשותפות שלכם (וכרגע נראה שאין בכלל דבר כזה), ולשניכם אין בטחון בהמשך הזוגיות. כמובן שלך מפריע שהוא מבלה שעות ארוכות בחוץ, רובן אני מניח עם חברים רווקים, ואת חוששת, באופן טבעי, להשפעות שליליות, כלומר, לכך שאולי הוא ייצור קשרים מזדמנים או קבועים מחוץ לזוגיות שלו. זה חלק מהתמונה. חלק אחר הוא זה שהוא לא נכנס איתך לשותפות של עשיה בבית, ובורח מאחריות. הוא לא רוצה לוותר על הריגושים והחוויות שהוא מקבל מהשעות שהוא מבלה עם החברים שלו, וכשהוא נמצא איתך קשה לו עוד יותר, כי את מחמיצה פנים, כי את מספרת לו על הקשיים שלך, וכי את דורשת ממנו מחוייבות רגשית ומעשית. מבין שתי האפשרויות, הוא מעדיף לברוח ממך.מצד שני, את מוסרת לו מסרים די מדכאים: את אומרת לו שהוא לא אמור לצאת בלעדייך, כי אתם זוג נשוי, אבל גם אומרת שאת בכלל לא רוצה לצאת. בעצם, את אומרת לו: אני רוצה להיות בבית, ולכן גם אתה צריך להיות שם. הוא רואה בזה כליאה, והיא מנוגדת לגמרי לרוח החופשית שנושבת מחוץ לבית. לא פלא שהוא מעדיף את הרוח החופשית. כל עוד לא תספקי לו אלטרנטיבות נעימות, ואיזו שהיא תקווה להמשך חוויות רגשיות עזות יותר, הוא לא יישאר איתך. עד כמה שזה נשמע עצוב. כלומר, מה שאני רוצה לומר, בחלק הזה, הוא שאתם צריכים להפגש היכן שהוא באמצע, הוא במחוייבות כלפייך וכלפי הבת שלכם, ויש דרכים להראות מחוייבות ולהגיד מחוייבות, ואת בנסיון לעזור לו לשמור על חיים ערים ומעניינים. ואגב כך, לנסות לעשות זאת גם עבורך, בעיקר איתו אבל גם בלעדיו, כי מרוב לחץ, ותינוקת, ומריבות, את שוכחת לדאוג גם לעצמך.אבל יש כאן עוד משהו שלא ברור לי: אתם שניכם צעירים, הוא בגיל 25 שזה גיל של בניית קריירה ולימודים. איך יש לו כסף לבילויים? ואיך הוא מצליח לבלות כל כך הרבה עד 2 או 4 בבוקר? הוא לא עובד או לומד למחרת? מה קורה כאן?ולשאלתך בעניין הגרושים: יש לך אמא תומכת. דיברת איתה על זה? דיברת עם בן זוגך על זה? בדרך כלל נהוג שהוא יודע שהוא בתהליך של גרושים. האם יש עניינים כספיים שיכולים להיות במחלוקת? הדרך הקלה לגרושים היא להגיע להסכם משותף, לכלול בזה גם את המזונות לך ולבת, ואת האחריות לבת, לחתום אותו אצל עורך דין ולגשת לרבנות. הדרך הרעה יותר היא להגיש תביעות בבית הדין הרבני ובבית משפט לחלוקת רכוש. עד כמה את רוצה שהוא יהיה אב לבתך בתור גרושים?האם ניסיתם, לפני כל זה, לגשת לייעוץ זוגי? ברור שאינכם יכולים להתמודד עם כל זה לבדכם. קיימת אפשרות שתצליחו בעזרת יעוץ מתאים, אלא שככל שיתארך הזמן כך הסיכוי לשיקום קטן עוד יותר.

תודה על התשובה....כן הואעובד בשתי עבודות וגם לומד באוניברסיטה וזה גם נורא מקשה עליו.....אני יודעת שקשה לו גם...כסף הוא לא מבזבז כי הוא בדרך כלל יושב בבית איתם או בחוץ ולפעמים הולך לאנשהוא.....הוא מוצא זמן בדרך כלל זה פעם בשבוע....הוא אומר שהוא רוצה להתפרק כי הוא כל השבוע עובד לומד ובבית ורוצה לצאת....הוא בן אדם כזה אוהב לצאת,לנסוע לטייל ואני אחרת.....אמא דרך אגב לא תומכת היא תומכת בגירושין והם גם כך לא מסתדרים ואני יודעת שזה הכול בגללי כי תמיד ברחתי אליה בעת מריבהוסיפרתי לה הכול ועכשיו זה יוצא נגדו......אתה חושב שצריך לתת לזהעוד צ'אנס???לא להתגרש מהר מדי??כי כל העניין שמשפחתי תומכת בגירושין מוסיפה.......זה מלחיץ מאוד...אודה לתשובה אני בדילמה...כי בינתיים אנחנו לא מדברים הוא כועס עלי ואני עליו....הוא טוען שאני רק רוצה להתגרש....(כל הזמן.....)ומאשים אותי בכול אומר שחסר לו וצמיד היה חסר לו אהבה ממני...וחיבה והוא בכלל חושב שאני לא אוהבת אותו ואף פעם לא אהבתי....תודה רבה......

טלי יקרה,
את נמצאת בלחצים קשים. מצד אחד, כשתרצי להתגרש, תהיה לך משפחה תומכת, וזה טוב. מצד שני, המשפחה שלך אינה מסייעת לך למצוא עם בן זוגך את המכנה המשותף וללמוד לחיות ביחד. כאשר מסיתים נגד בן הזוג, הדברים מחלחלים לפעמים גם נגד רצונך. והקושי המרכזי שלך עכשיו לדעת מה את רוצה בדיוק, ומהו תוצאה של לחצים משני הכיוונים. גם בן זוגך חסר בטחון, וגם זה מסייע לו להרגיש פחות מחוייב.אני לא יודע אם אתם מסוגלים לזה, אבל אתם זקוקים לאיזה ערב שקט לשיחה פתוחה בשניים. תסבירי לו ששניכם הפסקתם להקשיב זה לזו, ונסו לעשות את זה במקום שקט שלא יהיו לכם בו הפרעות. קחו בייבי סיטר, צאו למסעדה או לשפת הים או למקום שקט אחר, ונהלו שיחה מלב אל לב על הדברים שמלחיצים אתכם. נסו לבדוק, שניכם, אם אתם באמת רוצים להיות ביחד, ומה אתם יכולים לסייע זה לזו כדי להרגיש טוב יותר. הרושם שלי הוא שאת לא רוצה להתגרש, ואת מחפשת דרך לשפר את מה שיש. דברו על זה. מרוב לחצים של משפחה שלך, ושל יציאות שלו ובילויים עם חברים, אתם עצמכם איבדתם את החברות וההדדיות שלכם. רק שיחה נקייה מלחצים תוכל להחזיר אתכם לשם, ואחריה, אולי שבוע אחריה, עוד אחת כזו, ואחר כך עוד אחת. בשיחות, תנסו באמת להקשיב, להסביר מה אתם רוצים מבלי לבוא בטענות, ומבלי לבקר. נסו להסביר את הצרכים שלכם זה לזו, ולהקשיב, וגם נסו להבין איך שניכם רואים זוגיות ושותפות. ואגב כך, אמרת שאת לא רוצה לצאת. אבל קחי בחשבון שאם הוא רוצה לצאתאיתךיותר, כדאי לך, גם אם בא לך להיות בבית, כי אחרת הוא יעשה זאת עם חברים שלו. זה ייתן לכם גם צ'אנס להיות יותר חברים.ואם לא תצליחו להגיע לשיחה, לכו ליעוץ זוגי אתמול.

תודה רבה לך ד"ר חסון!!!!!!יום טוב!

ד"ר אורן חסון שלום.ברצוני לשתף אותך בקשר שניהלתי במשך השנתים האחרונות עד לפני חצי שנה.היה לי חבר אוהב ומחזר שגרם לי להרגיש כמו אישה והיינו חברים הכי טובים בעולם.במבט לאחור ולאורך הקשר הרגשתי שלעולם לא אהבתי ככה ובעוצמה כזאת.ריגושים בעוצמות שלא הכרתי מעולם.בחיים שלי לא חשקתי ונמשכתי ככה לחברים שלי,לא הרגשתי כזאת קרובה ומאושרת.כזאת שלמה.הכל היה מצוין למשך שנה וכמה חודשים...למרות שלעיתים היינו רבים כמו כל זוג.היו לנו גם פרידות ספורות בשנה הזאת,ביוזמה שלי עקב ויכוחים בהם לא נתן לי החבר מקום להתבטא בעיצומו של ויכוח מהותיץשכן היינו רבים,המריבות שלנו היו לרב על קנאות שהלכה והתפתחה מצידו,וקנאות קיצונית אם יורשה לי להגיד: הוא קינא בעובדה שיש לי ידידים מה שגרם לי לאט לאט להתרחק מהם אחד אחד,קינא בחברות שלי וביציאות שלי איתן (למרות שלא הייתי נוהגת לצאת הרבה בכלל)קינא בעובדה שיש לי חוגים ואני פוגשת אנשים חדשים (למרות שלא הייתה לו סיבה לחשוש), הוא לא היה מעורב חברתית בכלום.עם הזמן התחלתי גם להרגיש ממנו חוסר אמון,הוא התחיל לטעון שאני משקרת לו ואני מסתירה ממנו דברים,היה מאשים אותי במתן גרסאות שונות לכל דבר,היה מתחקר אותי על כל ארועי היום שלי,אנשים בעבודה,חיטט לי במחשב ובטלפון... מאוחר יותר התחילה תופעה של עיוות המציאות והייתי מוצאת את עצמי מתמודדת עם סיטואציות הזויות שלא התרחשו,הייתי מואשמת על ידו שאמרתי דברים שמעולם לא אמרתי או עשיתילצערי בפעם הראשונה נחשפתי ליחס כזה ,מה גם שאין לי חצי דבר להסתיר ולא ידעתי כ"כ מה לעשות כדי שהוא יבין שמה שהוא מרגיש או טוען חסר בסיס ולא נכון.אך כמה שחפשתי להראות לו שהוא טועה,להצטדק או להוכיח לו כי שוב העובדות מאוד לטובתי,הרגשתי שאני מעמיקה את המצב ומנציחה אותו בשיתוף הפעולה שלי.מעולם לא יצא לי שככה לא האמינו לי וגיליתי על עצמי שזה ממש ערער אותי נפשית,אני לא בן אדם שמשקר או בוגד ושככה בצורה עיוורת לא רואים את מי שאתה ובכח עושים אותך רמאי או לא אמין - זה הטריף אותי לחלוטין עד כדי חוסר שפיות נראה לי.במקביל הייתי בטיפול פסיכולוגי אשר עזר לי להתמודד עם מצבים שהיו בקשר.היחס הזה לצערי יצר דינאמיקה ביננו,שהביאה להתבטאויות לא מכבדות מצידו ולהתנהגות מאוד לא הוגנת או מכבדתניסיתי לא להדרדר לשם כי אהבתי אותו ולא חפשתי להחזיר אבל בסופו של דבר התחלתי גם אני להרגיש חסרת בטחון.התחלתי להרגיש ממורמרת וכפיות טובה מצידו,אני נותנת את הנשמה שלי והוא עושה פרצופים, אני משקיעה ואוהבת ושום דבר לא מספיק לו ותמיד מתלונן כמה חסר לו,יצא לי גם לקבל ממנו בחזרה,אבל מהרגע שהוא התחיל לחשוד שאני מסתירה ממנו התחלתי להרגיש שהוא מתרחק,שהוא משדר פחות אכפתיות,התחלתי לחשוב שהוא מאמין כ"כ בעקביות שאני מסוגלת לבגוד בו כנראה בגלל שהוא לא מסוגל להאמין בבת זוג (עקב ההורים שלו)או שהוא בעצמו כנראה נוטה לבגידות (למרות שהוא במהות שלו ההיפך המוחלט ,דוגל בנאמנות ובמונוגמיות ,מטיף לזה...)לו אישית לא היו בכלל חברים וברגע שהבנתי את זה התחלתי לחשוש כי לדעתי זה משקף הרבה על הבן אדם.חשוב לציין שהוא מגיע מבית של הורים גרושים מגיל מאוד צעיר עובדה שבחרתי להתעלם ממנה אך התגלתה כמאוד חשובה ומשמעותית,מסתבר שהגירושים לא היו שקטים אלה קשים ביותר וגבו מחיר כבד של אמון בזוגיות. אני לא יודעת את סיבת הגירושין.מאוחר יותר גיליתי שמשפחתו הענפה מונה 8 אחים ואחיות ובינהם 3 אחים גרושים וחלק התחתנו שובמה שחייב היה להדליק לי נורה אדומה שמשהו במודל הזוגיות שהם קבלו בבית - דפוק ומהול בחוסר אמון פתולוגי.שלא משנה איזו מערכת יחסים תהיה שם,מושלמת ואוהבת הם ימצאו את הדרך להרוס אותה כדי להנציח את ההורים שלהםלא משנה כמה הם אהבו את הבן אדם השני.המשכתי את הקשר כי מאוד היה קשה לי לפרק אותו ומאוד אהבתי אותו,אבל יחד עם זאת התחיל להתעורר משבר אמון מאוד רציניחשבנו שלעבור לגור ביחד יעזור,וזאת עוד טעות .עברנו לגור ביחד, ולא ממש הספקנו להתגבש,הספקנו לרהט את הדירה שבוע שבועים ואז לצערי ארעה טרגדיה במשפחה שלוואח שלו הגדול התאבד (עקב אשתו).מה שעוד יותר ערער אותנו כי זה הגביר את השנאה שלו כלפי נשים וחוסר האמון שלו בזוגיות התעצם והגיע לשיאים חדשיםניסיתי להיות שם ולנחם אותו בחודשים הראשונים,זאת הייתה תקופה נוראית בה ספגתי האשמות וכעסים שטבעים לתקופה ויחד איתם היו גם כעסים של חוסר אמון עדין.מאוד קשה לתמוך בחבר שאוהבים ונאמנים לו והוא מצד שני רק כועס ומתמרמר על כמה שהוא לא מקבל,כמה שלא נאמנים לו וכמה שהוא מרגיש לבד בכל זה. ניסיתי לדבר איתו הרבה ,בשבעה ואחרי והוא התרחק והתרחקלבסוף הגרוע מכל התרחש,אחרי חודשים שהרגשתי שאני נותנת מה שאני יכולה ולא מקבלת שום דבר בחזרה החלטתי לעזוב את הדירה ואת הקשר,ניסיתי שוב לשבת ולדבר איתו אך הוא התחמק,לכן אחרי כמה נסיונות השארתי לו מכתב והלכתי.היה לי מאוד קשה לקום וללכת ,הרגשתי שאני נאנסת ללכת והרגשתי מאוד לבד.מאוחר יותר התחרטתי על המעשה כי פרידה ממנו היתה לי קשה .גיליתי שהענין עורר בי תהומות של כעס כלפי עצמי,חרדות ,דכאון עמוק,מחשבות אובדניות,חוסר תפקוד,ואפילו הדעתי למצב שפתחתי אובססיה קלה לגביו.לא יכולתי לסלוח לעצמי והאשמתי את עצמי כמו אישה מוכה שמגנה על בעלה.חשוב לי להסביר את אשר הרגשתי:מצד אחד הרגשתי שאני על תקן "אישה מוכה" שמקבלת יחס משפיל ולא מכובד מהחבר שלה אפשר לומר התעללות מילולית,מצד שני אהבתי אותו כמו שלא אהבתי איש אז היה לי קונפליקט עם עצמי בלתי פוסק,לקום או להישאר? מאוד רציתי שנתחתן וגם הוא מצד אחד,מצד שני פחדתי מההשלכות של ההתנהגות שלו,ההאשמות שלו הלא נכונות,ההצטדקויות אליהן נגררתי כל פעם מחדש ללא סיבה,ההתעסקויות המיותרות האלו שדברים שלא היו ולא נבראו.הפרידה הייתה בסוף מרץ.מאז אני לא בן אדם,החלטתי שאני רוצה אותו בחזרה ונתקלתי בהתנהגות מאוד לא נורמלית שלו.הוא התפוצץ מעצבים עלי ועל ההתנהגות שלי,לא הסכים לסלוח או לשכוח את זה שעזבתי אותו בתקופה הכי קשה לו בחיים.הוא התנהג כמו משוגע,ברח ממני וכל נסיון שלי לדבר איתו או לתקשר איתו עלה בפיצוצים.בדיעבד גיליתי שהוא גם מהר מאוד התחיל לצאת עם בנות אחרות (אני מאמינה מתוך אימפולס לשכוח,כמו שאצלי זה היה)ועשה איתן גם דברים.....לא מתוך רגש.אני הבנתי מהר מאוד שאני לא פנויה לזה רגשית והפסקתי.במקביל המשכתי לאמלל את עצמי בשנאה עצמיתהייתי מתקשרת אליו ומנסה לדבר איתו בלי סוף.למרות שתמיד היה אותו תרחיש,הייתה דחיה שלו והוא נהג למחוק אותי ברב השיחותלעיתים היינו גם נפגשים........לעיתים רחוקות......אבל אחרי הפגישות הוא התחיל להרגיש רע ולפתח סרטים על בגידות שליהוא היה מתעצבן עלי ורב איתי......זה הפך להיות מזוכיסטי קצת.בדיעבד ברור לי שהוא מאוד כעס על עצמו שהוא במקביל עם אחרות ומתנהל איתי בטלפון (ומשלה אותי)אבל האמת היא כזאת שאני הבאתי הכל על עצמי והתכחשתי לעובדה שאנחנו פרודים.אנחנו חצי שנה אחרי, אני אחרי חודשים קשים וכדורים נוגדי דכאון + טיפול פסכולוגי אינטנסיבי.ועכשו,אחרי מילים רבות אלו,רציתי לשאול: איך ממשיכים הלאה?פגשתי עכשו בחור מקסים שנותן לי להרגיש הכי טוב בעולם ואנחנו מסתדרים מצוין והכל זורם באופן לא מפתיע (יש אמון ,יש בטחון ובלי טיפת מאמץ) ואני מרגישה שאני פנויה לזה רגשית .אבל לעיתים אני מוצפת חוסר בטחון ושנאה עצמית על מה שהיה,לפעמים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לחבר מה שמאוד מפחיד אותי,לפעמים אני תוהה מה יקרה אם החבר הזה יחליט לחזור ואיזו השפעה תהיה לו עלי?כי ברור לי שהוא השפיע עלי יותר מדי עד שאבדתי את עצמי.מפחדת .יודעת שאני לא אתפשר יותר על מקום של חוסר אמון.האם יכולתי למנוע את הפרידה הזאת? האם יכולתי למנוע את חוסר האמון הזה?האם אני מעוררת אותו אצל החברים שלי?אשמח לשמוע תגובהתודהחסרת השקט