פיתוי וזוגיות: מה עושים?

שלום רב.
..אנסה לקצר ככל האפשר...בת 23, בזוגיות מזה כמעט 8 שנים...מגיל 15 וחצי...קשה קשה...לא ראיתי עולם חוץ מחבר שלי ( כנ"ל לגביו )אנחנו גרים יחד כבר שנתיים בשכירות...ממש כמו זוג נשוי ..יש לנו הכל יחד...רהיטים..ממש הכל יחד.. כמו משפחה לכל דבר עם ההורים שלי משפחי וכו..כמובן שלאחר כל כך הרבה זמן יחד כבר חושבים ומדברים על חתונה...אבל יש בעיה אחת.....לא יודעת אם אני רוצה להתחתן איתו...אם זה הגבר של חיי...אם אני לא רוצה לנסות דברים אחרים, אולי אני מפסידה..בקיצור..אני לא כל כך רואה את עצמי נשואה אליו..וכדאי שאני אתחיל לחשוב מה עושים לפני שיהיה מאוחר מידי והטבעת תצוץ.......הוא מבחינתו להתחתן עכשיו...הוא עובד בעבודה פשוטה ואני מסיימת תואר ראשון...לא נעים אבל אני מרגישה, חושבת, יודעת ובטוחה (וגם כולם מסביבי אומרים לי זאת) שמגיע לי יותר...מכל הבחינות...אם אומרים שלכל סיר יש מכסה אז אנחנו לא נראה לי המקרה הקלאסי...אני מאוד קשורה אליו..לא יודעת אם זו אהבה או שגרה..או שניהם יחד...אבל אני מבולבלת מאוד...מה שגרם לי בחודש האחרון לחשוב עוד יותר זה בחור שמתחיל איתי ...ואני בפעם הראשונה בחיי "זורמת" איתו....SMS וכאלה...לא מעבר...אין לי אומץ לעשות דברים אחרים ...אבל אני מרגישה מבולבלת, לא בטוחה בעצמי לגבי מה שאני רוצה...אם סתם אחד אקראי שבחיים לא הייתי שמה לב אליו גורם לי להתבלבל ככה ולא להיות בטוחה בקשר...מזה אומר.......?איך ממשיכים...אם בכלל? איך עוזבים הכל? ממש חיים שלמים יחד...ואני לא מגזימה...אנחנו ממש חיים כמו בעל ואשה...אבל עדיין רק כמו.זו הרגשה נוראית...אני מרגישה שאני סוג של בוגדת בו במחשבות...ואני הבחורה הכי אמינה שיש ובחיים לא עשיתי ולא אעשה דבר כזה...אשמח לתשובה שאולי תתן לי קצה חוט מה לעזעזל אני עושה עם החיים שלי..זה או להישאר בתרדמת שאני נמצאת בה כרגע...או לשנות ב180 מעלות...אבל איך אני אחיה בלי חבר שלי?אוף החיים האלה......

היי,לפני 15 שנה התחתנתי עם הגבר שאת מדברת עליו (החבר ילדות שלי), והמשפחות היו מאושרות, הוא היה מאושר ואפילו שכנעתי את עצמי שכל הלבטים שיש לי (בדיוק אלו שיש לך) הם סתם "רגלים קרות".ואז יצאתי ללמוד וגם הוא, והתחלנו לעבוד במקצוע שלמדנו וככל שהשנים עברו הבנתי... שלא נועדנו להיות יחד.זה התאים לתקופה אחרת בחיי - לילדות.הזוגיות הזו התאימה למישהי אחרת (לילדה שהייתי) - לא לאישה שצמחתי להיות.אחרי 3 שנות נישואים, ביום בהיר אחד אזרתי אומץ והודעתי לו שאני מתגרשת ממנו.אין לך מושג איזה סרט זה היה.בדיעבד היום, כשאני נשואה לגבר אחר עם 3 ילדים אני מבינה שאין דבר כזה 'רגלים קרות', הלבטים שעולים לנו, הפחדים שצפים זה רק מנגנוני האזהרה שלנו שמזהירים אותנו מפני טעות.מה עדיף? להתחתן ולגלות זאת אח"כ? ואז אולי כבר יהיו ילדים בתמונה וזה ממש יקשה על הפרידה????אם באמת הוא המכסה שלך - הדרכים שלכם יצטלבו בהמשך החיים.אם לא תעזבי עכשיו ותנסי ותתנסי- תמיד, בכל רגע בחיים תרוץ לך השאלה במוח - מה היה קורה אם...זו דעתי.בהצלחה.

שני יקרה,
בודאי שאת קשורה אליו. יותר משליש חיים שלך היית חברה שלו. אלא שזה לא אומר שהוא גם מתאים להיות בן זוגך לחיים.עם זאת, בהחלט יכול להיות שהפיתוי שהושם על פתח דלתך הוא זה שמבלבל אותך ואת מנסה לחפש לו הסבר. ויתכן גם שההסבר הוא רק תרוץ שאת נותנת לעצמך כדי לאפשר לעצמך להתפתות. יתכן שכן, ויתכן שלא. לא נכון לפרק זוגיות על סמך פיתוי שאולי הוא רגעי. נכון לעשות זאת אם את בטוחה שאת כבר לא שם. ואת זה תצטרכי לבחון לאורך קצת יותר זמן, גם אם יש סיכוי שתחמיצי את הפיתוי , שהוא הבחור המסויים הזה. חשוב יותר שתפעלי כשאת שלמה עם עצמך, כי אז תהיי בטוחה יותר גם באופי שלך, ולכן גם בתדמית העצמית שלך, וגם בהחלטות שתבצעי בסופו של דבר.

בילי...כל מילה שאמרת בסלע....ממש הרגשתי שזו תחזית לעתיד שלי אם אני אמשיך ככה...אבל זה ממש קשה לי, אני ממש מפחדת שכך יהיה.ד"ר אורן, העניין עם הבחור שהתחיל איתי זה רק עניין סמלי שמסמל את הבעיה פה..זה לא שבגלל איזה סתם אחד אני אפרק זוגיות...עצם זה שאני מתפתה וחושבת על זה זה אומר שאני לא שלמה במקום שאני נמצאת בו.אתה צודק, אני אתאזר עוד קצת בסבלנות, אתן צ'אנס לקשר שלנו ונראה לאן זה יוביל אותנו.אי אפשר לדעת מה יהיה...אבל הבנתי שזה תלוי בי...תודה רבה רבה לכם, באמת תודה:)