פחדים משינוי: תובנות לנשים

שלום,
אני אשמח לקבל את עצתך. אני אמא בת 36, לשני ילדים מקסימים - בן 9 ובת 5 וחצילאחר הולדת בתי, ועקב ההריון הקשה שחוויתי (שכלל בין היתר אשפוז ממושך) נאלצתי לצערי, לעזוב את מקום עבודתי (מתוך בחירה) היות ותפקידי בחברה הועבר לעובדת אחרת, בזמן שנעדרתי ממקום עבודתי עקב האשפוז הממושך בתקופת ההריון. אל אף שיחסי עם המעסיקים היו טובים והשקעתי רבות במקום עבודה זה (טרם ההריון הקשה), הרגשתי פגועה מכך שעבודתי כביכול "נגזלה" ממני , והחלטתי להתפטר ולקחת פסק זמן על מנת להתאושש מתקופת ההריון הקשה שעברתי, לגדל את בתי בנחת, ואולי אף לנסות להתפתח מקצועית בכיוון אחר. לאחר זמן מה, כשמלאו לבתי שנה וחצי, החלטתי לנסות לחזור שוב למעגל העבודה. אולם, כאמא, נוכחתי לדעת כי לא קל למצוא עבודה עם שעות גמישות שתאפשר עבודה לצד הטיפול בילדים. לבסוף, לאחר חיפושים ממושכים, מצאתי עבודה כמזכירה, בחברה פרטית קטנה ביותר, משכורת לא גבוהה כלל ואף דיי נמוכה, אולם היתרון היחיד-שעות נוחות (3/4 משרה). במשך שנות עבודתי במקום זה אני זוכהלהוציא את בתי הקטנה מהגן בעצמי, לעזור לבני במטלותיו בבית הספר וליהנות מזמן פנוי עם ילדי. אני עדיין עובדת במקום עבודתי (כ-5 שנים) ויחסי עם המעסיק טובים בהחלט. אולם, לפני זמן מה, חל שינוי בהרגשתי. הבן הבכור שלי (כבר בן 9), התחיל לחזור לבד מבית הספר ואינו זקוק עוד לצהרונית, בנוסף, הוא כבר אינו צריך אותי לידו רוב שעות היום – הוא נפגש עם חברים יותר, ומפגין יותר עצמאות ובגרות במטלות השונות. כאשר הבטתי בבתי שאז הייתה תינוקת( ועדיין רוצה אותי לידה בכל זמן נתון), נוכחתי ששנה הבאה היא תעלה לכיתה א' ועוד זמן מה היא תזדקק לי פחות ופחות - כמו בני. באותו הרגע חשתי ריקנות איומה, שאלתי את עצמי מספר שאלות: האם זה לא הזמן לעשות שינוי ולהחליף את מקום עבודתי במקום עבודה מתגמל ומספק, בחברת אנשים נוספים? (החברה בה אני עובדת כיום כוללת אותי ואת המעסיק בלבד, ויוצרת בי לעיתים קרובות תחושת בדידות ומחנק). למרות שבתי עדיין לא גדולה דיה(בת חמש וחצי) באם אני לא אעשה שינוי זה לפני גיל 40, האם אני עשויה למצוא את עצמי בגיל מבוגר יותר מתוסכלת, ללא סיפוק מקצועי ואישי, היות והשקעתי את מרבית שנותי בטיפול בילדי וטיפוח לימודיהם בבית הספר (בני נוהג לקבל כל שנה תעודת הצטיינות...), ואיפה שהוא "הזנחתי" את עצמי ? איך יכול להיות שאחרי כ-15 שנות עבודה בחיי לא התקדמתי לשום מקום – לא מבחינה מקצועית ולא מבחינת שכר (ואני אקדמאית..),וכל סיפוקי היה בטיפוח הבית והמשפחה???עד כה השקפתי אל חיי רק ברגע נתון בהווה, ולפתע נפתחה לי עין למבט לעתיד, לשנים הבאות, והרגשתי שהמקום עבודה בו אני עובדת כיום, אולי אכן התאים לי פעם, אולם לטווח הרחוק איני מעוניינת להישאר בו. הייתי מעוניינת לעבוד במקום עם אנשים, שיהיה לי לכבוד מי להתלבש בבוקר, לקום עם חיוך, לחזור עם חוויות, להתפתח וללמוד דברים חדשים, להביא משכורת מכובדת למען עתיד ילדי ולא להישאר "תקועה מאחור". אולם, יחד עם ההארה הזו, הציפו אותי המון פחדים ולבטים (אני בכל זאת רוצה גמישות מסוימת בשעות העבודה כדי להספיק להוציא את בתי מהצהרונית בזמן, להיות עם ילדי אחה"צ – הם לא כל כך קטנים, אבל גם לא כל כך גדולים ועדיין כן זקוקים לאמא בבית בשעות סבירות, אני חוששת מכך שבמקום עבודתי (שמעט "מיושן") לא נחשפתי לטכנולוגיות חדישות שלבטח נדרשות כיום מחברות שונות, מה יהיה שמא לא אמצא מקום עבודה שיאפשר לי מספיק זמן להשקיע בילדי,להספיק לקחתם לחוג, לעזור להם במטלותיהם בבית הספר, לתחזק את עבודות הבית וכו'? אני יוצרת במוחי תסריטי אימה משונים עוד לפני שהתחלתי לחפש עבודה בכלל , וכך בעצם אני נמנעת מלהתחיל בתהליך השינוי., ואני חשה שככל שהזמן עובר ואני נשארת במקום עבודתי הנוכחי , אני נדחקת יותר לאחור, כמו על ידי משקולת כבדה.חשוב לציין כי בעלי מודע לחששותי הרבים, אך עם זאת מציע תמיכה ועזרה (יציאה פעמיים בשבוע מוקדם מהעבודה ע"מ להוציא את הילדים וכו') ומאמין שזהו הזמן לעשות את השינוי במקום העבודה לא רק למען עתיד המשפחה אלא בעיקר למען עצמי – במקום עבודתי כיום, אני מרגישה שאני "נרקבת" , ואני כאילו רוצה "להתחיל לחיות". יש בי את הרצון, אבל הביטחון העצמי הירוד, והפחד "לצאת מהביצה" ולעשות את השינוי פשוט משתקים אותי, ואני מרגישה כמו ציפור ללא כנפיים. יש בי תחושה כלשהי של החמצה על השנים שעברו, שאולי אם היתי אז בוחרת לעבוד במשרה מלאה (והיו לי מספר הצעות בעבר שפסלתי מתוך חשש ובחירה אישית של הקדשת הזמן טיפול בילדים) אז אולי היתי נמצאת היום במקום עבודה מסודר, ובתפקיד מתגמל ומספק ולא היתי מרגישה כך היום... מצד שני בחירת מקום עבודתי בעבר נעשתה בהתאם לצרכי באותו הזמן.אני יודעת שיש נשים רבות שכן מצליחות בכך וילדיהם יוצאים טובים ומאושרים לא פחות מילדי, ואני מרגישה שאולי הדרך תהיה לא קלה, אולם לטווח הארוך כשהילדים יגדלו, מקום עבודה מתגמל ומספק יכול לתרום לי ולמשפחתי רבות. מה עושים? כיצד מתמודדים? כיצד מתחילים לצמוח מחדש, מכלום בעצם, להוכיח את עצמי מחדש והפעם במקום עבודה מסודר ולטווח הארוך, וזאת עדיין לצד טיפוח המשפחה? מהיכן שואבים את הכוחות הנפשיים (ראיונות וכו') ? האם אני בכלל פועלת בצורה נכונה? האם תחושות החרדה והמועקה שמציפות אותי לפתע אכן נורמאליות?תודהמילי

מילי יקרה,
לכל המחשבות שלך, ולכל הפחדים שאת מתארת שותפות עשרות ואולי מאות מליונים של נשים בכל העולם המערבי, וכמובן גם בארץ. נכון שהפסדת קידום ובטחון בקריירה, כאשר הקדשת יותר זמן לילדים, אבל לעומת זאת הרווחת את העונג הצרוף, ולפעמים הלא כל כך צרוף של גידול הילדים ונוכחותם הקרובה, כאשר הם עוד דורשים את החיבוק וההתרפקות, ואת התמיכה והקירבה.עכשיו, כשאת רוצה לעשות שינוי, זה מפחיד קצת יותר. זה לא משבר, זה פשוט מפחיד. מצד שני, יש מי שכל חייו היה במעגל העבודה, וחרד לא פחות. זה נכון לנשים, וזה נכון גם לגברים השוקלים שינוי כיוון בעבודה, כי הם לא מרוצים ממה שהם עושים, או כי הם רוצים שינוי מסיבות שלהם. זה תמיד מפחיד. אבל הדרך לעשות שינוי היא ליזום אותו. היא לתכנן, והיא לחפש, וכמו כל חיפוש עבודה – בהתחלה צריך לעבוד בלחפש עבודה.את פועלת נכון, ובעיקר כי את מרגישה שזה נכון לך. אם וכאשר תמצאי משהו מתגמל ותובעני יותר – זה לא יהיה קל, הן בשל החרדות מפני אי הצלחה, והן בשל ייסורי המצפון על הזמן שאת מרוחקת מילדייך. אבל זה תמיד כך.אם תרגישי שזה באמת מעל לכוחותייך, חפשי תמיכה ביעוץ פרטני. אני לא בטוח שאת עוד שם, כי החשיבה שלך נכונה, סבירה וטבעית לגמרי. עשי זאת רק אם תרגישי שהחרדות שלך מפריעות לך לממש את רצונותייך, או אם את חושבת שתוכלי להיעזר בתובנות מקצועיות כדי לקבל פרופורציות נכונות, הן על הפחדים והן על המטרות.

תודה רבה על תשובתך.חשוב לי לציין כי איני מחפשת כיום להיות אשת קריירה "עשירה" לשהות שעות מרובות עבודה מחוץ לבית. שאיפתי היא לשדרג את מקום העבודה למקום נעים, מספק ומתגמל יותר (סביבה, חברה של אנשים וגם שכר הולם)אם כיום אני עובדת 3/4 משרה במקום קטן וחנוק ללא חברת אנשים, ללא יכולת להתפתח ולהתקדם בעתיד אין מבחינה מקצועית ואין מבחינת שכר, מטרתי כיום היא למצוא את מקומי בחברה מצליחה, בה אולי אתבקש לעבוד עוד שעה נוספת, אבל לפחות ארוויח את האפשרות להתפתח בעתיד ולהתבסס בעצם במקום עבודה קבוע לטווח הארוך. הפחד שלי הוא שבגילי במבוגר יחסית(36) לא יזמנו אותי לראיונות, או שלא ילכו לקראתי בגמישות בשעות -למשל, העסקה במשרה מלאה עם אפשרות להתחיל בשבע בבוקר ולצאת מוקדם יותר, או לחלופין לצאת מוקדם יותר 3 פעמים בשבוע ולהשאר שעות נוספות פעמיים בשבוע. עדיין יש ברשותי ילדים שזקוקים לי, ובעלי אף מוכן ליטול חלק ולצאת מוקדם מעבודתו פעמיים בשבוע על מנת ליטול חלק בנטל ולאפשר לי ולנו לבצע את השינוי. אפשר למצוא פתרונות ואני מוכנה להשקיע , אך השאלה היא האם בגילי עדיין אני אצליח למצוא את המשרה שתאזן את חיי - שתספק אותי מקצועית אך גם תאפשר לי לתמרן ולהשקיע בילדי. אני מסכימה שאנשים עשירים אינם מאושרים יותר ואיני מחפשת להיות עשירה, אבל גם לא אומללה וענייה - אני רוצה רק עוד מספר שנים להיות אפושהו באמצע - במקום עבודה טוב עם ילדים שאהיה גאה בגידולם. האם לדעתך זה אפשרי ? בגילי? האם זו לא משאלה גדולה מידי?חשבתי לחכות עם התחלת התהליך עד שהקטנה (בת חמש וחצי) תגדל עוד קצת ולא תזדקק לי, אבל אז אני אהיה בת 40 (ואף אחד כבר לא יזדקק לי) ואני חוששת "לפספס את הרכבת" - אני מרגישה שעכשיו יש לי "חלון" שאני צריכה לנצל. מה דעתך?תודה ושנה טובהמילי

מילי יקרה,
את פוחדת, כי את לא מכירה את השוק. בדקי את השוק, וזכרי שידע הוא כוח. כשתדעי מה את רוצה, ותבדקי את השוק של אותו דבר שתרצי לעשות, לא תצטרכי לפחד, כי תדעי טוב יותר אם יש לך או אין לך עוד זמן, ומה הסיכון שאת לוקחת או לא לוקחת על עצמך. וככל שתרצי יותר, ותדחפי את עצמך יותר לאותה מטרה, כך הסיכוי שלך יגדל להשיג זאת. ולהיפך, אם תוותרי מראש. נדמה לי שאת רוצה תמריץ וחיזוק ממני – ככוח נגדי לרצון שלך להיות עוד עם הילדה שלך, ואולי גם כהסבר להשקטת המצפון מול בן זוגך. חפשי זאת בעצמך, ויהיה לך קל יותר לנהוג נכון.