פחדים מלידה: גם לנשים

שלום
דר אורן,
אשמח לנקודת מבטך במה שעובר עליי.
אני בת 34 נמצאת עם בן זוג (40) מהמם שנה וחצי מתוכן גרים יחד חצי שנה.
אנחנו מרגישים ברי מזל שמצאנו אחד את השנייה. יש בינינו כימיה, התאמה גבוהה, מלאי הערכה וכבוד, המון הומור וצחוק וכיף לנו כל רגע יחד.
יכולים לדבר שעות ולא ישעמם. מצבנו הכלכלי טוב מאוד ושנינו עובדים בעבודות מסודרות וגמישות... בקיצור החיים כרגע טובים נטולי לחץ ועם המון הרמוניה ושמחה.
יש לי עניין סביב שאלת ההורות... הוא מאוד רוצה ובשל כבר להביא ילדים. רואה בזה בעיקר את הצדדים החיוביים והכיף.
אצלי לעומת זאת יש פחד משתק והמון חששות.
אף פעם לא עסקתי בשאלות איזה אמא אהיה ולא דמיינתי את עצמי כאמא. מצד אחד אני נורא מפחדת מתחושת ההחמצה של לא לחוות אימהות והורות בכלל. מצד שני יש בי פחד מהקשיים הנלווים בהורות.
אני מרבה לדבר על הפחדים והקשיים - אובדן חופש ועצמאות, אבדן שעות שינה ותשישות, דאגה ואחריות אינסופית, תלות, מטלות אינסופיות, חוסר זמן בזוגיות וריחוק שלא נדבר על הדברים הבאמת גדולים כמו בעיות בריאות כאלה ואחרות. מפחדת שאולי לא אתחבר מיד, שאהיה בדכדוך ובסטרס. שייגרמו לי בעיות בריאות, שארגיש כפויית טובה מההקרבה האינסופית. אני לא מספיק רואה צדדים חיוביים.
אני כבר לא צעירה, יש בי משהו שרוצה לקפוץ למים ולא לפספס את הרכבת עם הבן זוג המהמם שלצידי... אני כועסת על עצמי שאני עם המחשבות שלי הורסת לעצמי את האפשרות לחיים גם טובים, מלאי משמעות. הוא היה רוצה שאכנס לזה באופטימיות, עם רצון מלא למרות הקשיים או שלא אכנס לזה בכלל כי הוא לא רוצה להרגיש שהוא לבד בסיפור...והוא צודק. זה "מוריד" לו שהוא לא רואה אצלי תשוקה וציפייה לזה...אנחנו כל כך דומים בהמון דברים ודווקא בזה האנרגיות שלנו שונות. ככל שאנחנו יותר חופרים בעניין זה מרחיק בינינו. אחת לכמה שבועות זה עולה ואני מרגישה שהזמן להחליט צריך להיות קרוב.
אני יודעת שהוא יהיה שותף מלא בטיפול ובאחריות, הוא מתכוון לקחת חופשת לידה אפילו יחד איתי לפחות בחודשים הראשונים...הוא תמיד אומר לי שכל קושי/אתגר שלא יהיה נתגבר עליו יחד. ועדיין, המחשבות הטורדניות הללו שחיי הולכים להתהפך ולהשתנות, שאצטרך תמיד לדאוג למישהו אחר לפניי כי מן הסתם הילדים והדברים הקשורים סביבם הם מקום ראשון... שהתשישות ועומס המטלות יכניסו אותי לאומללות ואולי אף אעלה את השאלה של "למה הכנסתי את עצמי".
ומצד שני, חיי עם ההחלטה של אל-הורות יהיו סביב הבית והעבודה ודיי ריקניים וכמובן אאבד את בן זוגי שאני מאוד אוהבת ואני חושבת שאחיה עם חרטה שלעולם לא אדע על מה הרגש הגדול הזה שכולם מדברים עליו.
זה כבר שנים שאני עם התחושות הללו והבנתי שזה כנראה לא יחלוף עם הזמן. הגיל שלי הוא כזה שמחייב אותי להחליט ולהיות שלמה עכשיו...
מעניין אותי זווית הראייה שלך לנושא, האם נתקלת בנשים עם התלבטויות דומות? כיצד ניתן לקבל כזו החלטה הרת גורל?

דורין יקרה,
כן. הפחד להביא ילדים הוא לא רק נחלתם של גברים. הוא אולי יותר נחלתם של גברים – של חלק מהגברים, כלומר, אבל יש גם לא מעט נשים עם החששות מכך. חלק מזה הוא בהחלט החשש שילד 'יקלקל' את מה שיש, יקלקל את המשיכה, יקלקל את הנאות החיים כמו בילויים וסקס, ויקשה עליהם כי יהיה קשה יותר לישון בלילות, לפתח קריירה ועוד. לנשים, יותר אופייניים פחדים נוספים כמו השינויים שיחולו בגוף ובתדמית העצמית, והאחריות העצומה שתוטל עליהן, ובכלל זה איך אחרים יראו את האמהות שלך וישפטו אותך, והמגבלות המשמעותיות בחופש, בודאי בחודשים ובשנה הראשונה, וגם אחר כך. אני נוהג לומר שתינוק שנולד הוא כמו כדור בדולח גדול שקשור אליך בשרשרת, ולפעמים את יכולה ליהנות מהאור שבו, ולפעמים קשה לך לשאת את המשקל ואת הכבלים.אלה הם הפחדים שלך. זה לא אומר שלא תוכלי להיות אמא טובה. יתכן שאת אומרת לעצמך שאת חייבת להיות אמא 'מדהימה', ואם לא אז לא – בין אם בגלל שאז תהיי מאוכזבת מעצמך, או בגלל שתגידי לעצמך שאחרים מאוכזבים ממך. האופציה השניה קשורה באופן כלשהו לחרדה חברתית, כלומר שאת לא רוצה להיות במרכז תשומת הלב סביב הנושא הזה, לא בעיני בן זוגך, לא בעיני ההורים שלך ושלו, ולא בעיני החברה ככלל, ואת יודעת שבמידה מסויימת תהיי. את חוששת מכישלון.מנגד, את חוששת מהחמצה של מה שכולם אומרים לך שזה טוב, ואחר, ושלא תחווי את העולם הרגשי המגיע עם הורות – על הדאגות, והחרדות, והכאב והאושר שבו. מחקרים אכן מצביעים על כך שרמת האושר יורדת לאחר הלידה, וחוזרת ל'נורמלי' לאחר כשנתיים. אבל – נדמה לי שהם מדברים על הממוצע. בסופו של דבר, מה שמשתנה זה בעיקר השונות – כלומר, יותר עליות ויותר מורדות. יותר גבוה, ברמת האושר והסיפוק, וגם יותר נמוך, בשל הקשיים והדאגות. לכן, באמת זה לא פשוט להחליט. לכן, גם באמת לא פשוט להתגבר על הפחדים. בסופו של דבר – כמעט תמיד התחושה היא שזה היה כדאי. לפעמים מיידית, אבל לא תמיד. דיכאון לאחר לידה, והקושי לקבל את הקשיים, ואת התחושה שאת 'נבחנת' על ידי אחרים, עלולים לדכא או לדחות את תחושת האושר שמגיעה מעצם הקיום של תינוק, בן או בת "שלי', ומתחושת ההצלחה.ועוד כדאי לקחת בחשבון שרבות מהנשים הופכות להיות אמהות, בסופו של דבר. מרביתן, בעצם. גם אמא שלך. האם היא היתה 'מושלמת'? – סביר להניח שלא. האם היא מאושרת באמהות שלה? – אני מניח שלפעמים כן ולפעמים לא. האם בסך הכל היא שמחה בהחלטה? – אני לא יודע לגבי אמא שלך, אבל אם היא תגיד לך שלא, אז יתכן שיש באמת בעייה ביכולת הרגשית שלה, כי אם היא אוהבת אותך, כמו אמא 'נורמלית', היא אמורה לתת לך את התחושה שזה היה שווה, ושאת יקרה לה. ואם היא אוהבת אותך, אז זה באמת היה שווה. אני יודע שקצת סיבכתי את הנימוקים בפיסקה האחרונה, אבל הבאתי אותם קרוב יותר אליך,יתכן מאד שלא תהיי שלמה עם ההחלטות שלך, לכאן או לכאן, בשנים הקרובות. זה אומר שאולי תצטרכי לחשוב קדימה יותר מאשר השנים הקרובות בלבד. ואולי כדאי בעניין הזה ללכת לטיפול, כי מה שלא תחליטי, רצוי לך שתלמדי להיות יותר שלמה עם ההחלטה מאשר את עכשיו. או, לחילופין, יהיה לך קל יותר ברגע שתגידי לעצמך שהחלטת סופית. ונראה לי שאין לך זמן רב להחליט.

היי ד"ר אורן,המון תודה על זמנך ותשובתך המקיפה!אכן זהו החשש שתהיה "הרעת תנאים" ??אני מאמינה שכשאהיה אמא אעשה את הכי טוב שאני יכולה אבל קלעת בול בעניין השיפוטיות/התחרות של מי נחשבת אמא יותר טובה וכו'. אני מאוד לא אוהבת את זה. חשוב לי להמשיך להקיע בעצמי, בקריירה שלי, בזמן הפנוי שלי...לא רוצה שזה ישים אותי במשבצת של "פחות טובה".אני גם יודעת שמנעד הרגשות יותר רחב – רמת האושר וגם רמת הדאגות.אמרת שבסופו של דבר – כמעט תמיד התחושה שזה היה כדאי. יצא לי להיתקל בלא מעט אנשים שהתוודו בפניי – אחד אמר שאשתו מאוד רצתה אז הוא עשה, יש ביניהם הרבה מתחים סביב החינוך ואם היא לא הייתה רוצה הוא היה חי פשוט ככה ללא ילדים (ויש לו שניים!), אחת אחרת עם שלושה ילדים אמרה לי שלפעמים היא תוהה איך חייה היו נראים ללא ילדים ואף מהרהרת במחשבה של מה היה רע לה כזוג? היא עשתה כי ככה, כולם עושים.זה דיי מפתיע לשמוע מאנשים עם ילדים (בגילאים מתקדמים יחסית של יסודי ומעלה) על תחושות "חרטה".לעומת זאת אחים שלי מדברים אחרת לגמרי. זה הדבר הכי טוב שהם עשו בחייהם..לגבי אמא שלי – בוודאי שהיא אוהבת אותי מאוד ואומרת כל הזמן מה הייתי עושה לולא הילדים שלי היום, אתם האור שלי.מאוד התחברתי למה שאמרת – לחשוב קדימה יותר מאשר השנים הקרובות בלבד. זה מה שמאוד מוביל אותי בלהתכנס להחלטה.זה אומר שאם אני שלמה עם הזוגיות שלי (ואני שלמה מאוד!), ואם אני יודעת שבעוד 5-10 שנים ארגיש חרטה ובדידות אם לא אעשה את זה...ובטח אז השעון הביולוגי שלי לא יהיה לטובתי... אז כנראה שהכיוון הוא לקבל החלטה "קרה" של לקפוץ למים. לדעת שחשבתי על הכל ולעולם לא יהיה מענה לכל החששות שלי עד שלא "אחיה" אותם ואתמודד בבוא העת.שוב תודה על פועלך ותגובותיך לי ולעוד הרבה אנשים בצמתי החיים??

דורין יקרה,
אני לא בטוח שההחלטה שאת מדברת עליה היא 'קרה'. היא פשוט עטופה ומוקפת ברגשות סותרים, ובתוכם את צריכה לדוג את המשמעותיים יותר לך, ולהניח בצד אחרים, שגם הם משמעותיים לך, אבל אחרת. אני חושב שכרגע את מחוברת יותר לחרדות ממה שיהיה ולהנאות של עכשיו, ולכן החלטה להביא ילד היא החלטה "קרה" כביכול. היא לא. גם הרגשות האחרים משמעותיים. גם לך, גם לבן זוגך – ולכן גם דרכו הם משמעותיים לך, ואולי מנגנים על חרדות אחרות. כך או כך זה לא "קר". אבל זו כנראה בחירת המקום בו תהיי בטווח הרחוק, על חשבון מקום בו את נמצאת עכשיו, ושהוא טוב לך.קחי אוויר. סדרי לעצמך תוכנית עבודה עם לוח זמנים (אפילו שזה נשמע קר, אבל זה כדי ליצור מעבר רגשי הגיוני ומסודר), ובהצלחה.

(הודעה ללא תוכן)