פחדים וחוסר אמון בזוגיות

המליצו לי לשאול בפורום זה ועכשיו שואלת.אני ובן זוגי כמעט שנה וחצי יחד. אני בתחילת שנות ה-30 והוא באמצע. גרים יחד ויש לנו זוגיות מצוינת. מתקשרים היטב, מסתדרים מעולה, אוהבים. לאחרונה התחלנו לתכנן רילוקיישן לחו"ל ביחד (שניתן לעשות אחרי חתונה). תמיד היה ברור לשנינו מה הכיוון שאנחנו הולכים לנוכח הגיל והסטטוס שלנו, כיוון רציני של הקמת משפחה וחתונה.לפני כחודשיים היתה לנו שיחה מאד פתוחה וכנה על העתיד, ואיך אנו רואים אותו, חששות מנישואים, יתרונות חסרונות, איך נבצע את הרילוקיישן, איך זה יסתדר עם הבאת ילדים ועוד.לפני חודש הוא אמר לי אגב שיחה על תכשיטים שהוא הלך לראות טבעות ושאם יש משהו ספציפי שאני רוצה שאגיד.החודש עבר והוא לא הציע (אני כמובן התאכזבתי), אתמול, אחרי שבוע שהוא היה קצת ציני ופחות נתן תשומת לב, שאלתי אותו מה עובר עליו ולחצתי חזק ובסוף הוא נפתח ואמר שהוא לא מצליח להיות שלם ב-100% עם ההחלטה להינשא ולהקים משפחה והוא יודע שהוא צריך לבחור. הוא רואה מסביב המון דוגמאות של נישואים שלא מצליחים, אנשים שנשארים בקשר בגלל כסף או ילדים או בית, והוא חרד מלהגיע לשם. למרות שאנחנו בכלל לא שם.אני אמרתי לו שאני חושבת שבחיים איןכזה 100% וגם אני לא יודעת בוודאות שאין כמותה שככה יהיה. אני פשוט מאמינה בטוב ומנסה את הכי טוב שאפשר.והזוגיות שלנו טובה ועובדת.הוא אומר שאני בת הזוג המושלמת, וטובה וכל מה שהוא רוצה ומאחל. אבל הוא מטריף את עצמו במחשבות ולא מצליח להגיע להחלטה. אציין שהקטע של לחפור לעצמו במחשבות ולהטריף את עצמו זה דפוס חוזר ולא קשור אלי, יש לו את זה בכלל בחייםואני מוצאת את עצמי לא יודעת מה לעשות. מצד אחד הוא באמת אהבת חיי, ואנחנו מתאימים יותר ממה שאי פעם ציפיתי וטוב לנו יחד. זה לא שאין קשיים אבל אנחנו מצליחים לגרום לזה לעבוד. מצד שני, לא מעוניינת לבזבז את זמני.אצלי כשדלת נסגרת היא נסגרת שלא על מנת להיפתח שוב, ולכן לא יודעת מה לעשות. האם להמשיך? להקציב לזה זמן? לדרוש תשובות ועכשיו.לפני חודש הוא רצה להתחתן איתי. הוא היה מאד קרוב ללהציע (הוא פשוט לא מצא טבעת) ובאופן כללי הוא מעיד על עצמו ותמיד היה כאחד שיש לו מצבי רוח ונוטה קצת לדיכאונות (אני חושבת שדיכאון זו מילה קשה מידי אבל הוא בהחלט פסימיסט בחייו).מה לדעתך עלי לעשות?נ"ב אבקש לא לקבל תשובות בסגנון "השעון הביולוגי שלך מתקתק". כן, אני רוצה ילדים ובטוחה שיהיו לי. אבל אני לא רוצה עדין עכשיו ילדים בכל אופן. יש לי קריירה שאני משקיעה בה כרגע, אבל כן רוצה שהם יהיו באופק.

ברברה יקרה,
גם לך לא קל "להתמסר" בקלות. אולי לכן את חוששת כרגע בעיקר מעצמך - שתתייאשי בעוד רגע, אם ההצעה שלו לנישואים לא תבוא, ואז תסגרי את הדלת וכבר לא תהיה חרטה. אני חושד שאולי את חוששת שאולי עוד רגע תיגמר לך הסבלנות, ותטרקי בעצמך את הדלת, ואולי לכן פנית אלי. העובדה היא שרק לפני זמן קצר ראית את זה קורה, ואחר כך גם שזה לא קרה, והשילוב הזה מעצים כמובן את האכזבה. זה טבעי. אני חושב שלמרות זאת את עדיין רואה בו את בן זוגך לנישואים, ויש אצלך מאבק פנימי בין רגש האכזבה לבין התובנה שהוא בכל זאת האיש שלו תינשאי, ושאת לא רוצה לעצור את זה ולהתחיל מההתחלה. הפחד הוא מניע חשוב. אצל שניכם, כל אחד בדרכו. את רוצה שהוא יתגבר על הפחד שלו, נכון? - יהיה לו קל יותר אם הוא יראה שאת מתגברת על הפחדים וחוסר האמון שלך, וכשהוא יראה שאת אשה שאוהבת אותו, שסומכת עליו ושרוצה להיות איתו. כשאת כזאת, הוא רואה קודם כל שחשוב לו שלא להפסיד אותך, ושנית, שבמצב העניינים ביניכם, שהוא טוב, הסיכוי הוא טוב לנישואים טובים עבורו. והרי זה מה שהוא מחפש, למרות חוסר האמון שלו ביחסי גבר-אשה לאורך זמן.

וואו. ד"ר אורן. קלעת בול. על הפחדים שלי. על הפחדים שלו. שמעתי הרבה דעות בפורום הזה ובאחר ( חלקן הגדול היה תעזבי אותו הוא לא ישתנה או תכריחי אותו להחליט עכשיו) ולאף אחת לא התחברתי כמו לדבריך (כנראה שזה ההבדל בין גורם מקצועי לאנשים שלא מכירים)
אבל איך עושים את זה? מפחדים פחות וסומכים יותר?. כי נראה לי שבמבחן המעשה אני נכשלת.