פגיעה בזוגיות: מתי לפנות לייעוץ?

אני ובעלי נשואים כבר 6 שנים. מאז ומתמיד היו עליות וירידות אבל אודה בפה מלא שהיו תקופות יפות ביותר וידענו ימים יפים רק שבחצי שנה האחרונה או אולי אפילו כמעט שנה הוא איבד את הראש שלו לגמרי ואם אני קצת עצבנתי אותו הוא מוציא את העצבים שלו בנוכחות משפחתי והורי. הוא שולח לי עקיצות ולפעמים הוא גם בוטה ביותר כמו: "את יודעת שאת אישה עצבנית?" וזאת מול הורי וגיסתי החדשה. או משפט כמו: "זובי לכבד את האישה..." . שלא לדבר על כך שמשפחתי בשוק טוטאלי מכל משפט כזה אבל הם בולעים ורואים את הרחמים בעינ יים שלהם. אני בטוחה שאנחנו זוג נורמטיבי ושסוג העצבים שאנו גורמים אחד לשני קורה אצל כל זוג אבל אמרתי לו כמה פעמים שאם יש לו משהו לפתור איתי שיכנס איתי לחדר סגור ושיגיד כל מה שיש לו ונפתור את זה ביחד אבל נראה שהוא נהנה לפרוק את זה מול משפחתי ואני פגועה ומתביישת ברמות שבא לי למות. אני לא חושבת שמגיע לי כזה יחס וכשאני שואלת אותו מה יהיה הוא עונה לי: "כזה אני. אני לא אשתנה... אם יש לך בעיה בואי לרבנות.מה עושים? האם אפשר להציל קשר כזה או שאין לו כיוונים טובים יותר?אנא עזרתכם...

אנונימית יקרה,
הוא מנסה לפגוע בך, ומצליח. אולי במה שהכי פוגע בך, ולכן זה מצליח לו. מדוע? אני לא יודע. את זה צריך יהיה לברר בתהליך של יעוץ זוגי. האם זה משום שהוא מנסה להשיג משהו בזוגיות שעד כה לא הצליח? האם זה משום שהוא לא מצליח איתך בדיונים "נורמליים" כאשר אתם לא מסכימים? האם זה משום שהוא התרחק ממך נפשית ורוצה לעזוב? האם הוא מנסה לזעזע אותך כדי שתקשיבי לו? – לא יודע. את כל הדברים האלה צריך יהיה לברר, וכמו שאמרתי, בתהליך של יעוץ זוגי.פעמים רבות מגיעים ליעוץ זוגי כאשר הקושי כבר בעיצומו, אם לא מעבר לזה, וכבר יש מטענים רבים בין בני הזוג, מה שמקשה על התהליך. כל כך הרבה פעמים היעוץ הזוגי יכול להיות קצר יותר ומשמעותי יותר, אם מגיעים כאשר נוצרים סימנים של אי הבנה "כרונית", כלומר, כזו שמראה עקביות שתחזור על עצמה (ולא משהו נקודתי וחד פעמי), ולא מאוחר יותר. זהו סימפטום של קושי שכמעט תמיד רק הולך ומתגבר, וכדאי לזהות אותו אז. הנטייה במצבים האלה היא להקל ראש בסימפטומים, ולהאמין שזה מכשול קל ויעבור, ולא לראות שזה משהו כרוני שיילך ויגבר. בתחילת התהליך, כשהרצון הטוב חזק והדדי, קל להתגבר על הקושי הזה בתהליך היעוץ, וקשה יותר בהמשכו, כאשר כבר חוסר האמון ההדדי מעמיק.

זאת בדיוק הנקודה. כשחוזרים הביתה אחרי מקרים מביכים כאלה אז קורה שאנחנו ברוגז עוד כמה שעות ואז מיוזמתי אנחנו יושבים ללבן את העניינים ופתאום הוא מתנצל והופך באחת לבעל הכי מקסים ואוהב. אני כבר לא יודעת מה לעשות? אם אחליט לעזוב אני יודעת שיהיה בי צער גדול ואני אזכור לו את הדברים הטובים ואם אני נשארת אז מה זה אומר- שאצטרך לספוג זאת גם הלאה?

אנונימית יקרה,
הסיבה שאת מתארת היא בדיוק אחת הסיבות העקריות שבגללה נכנסים לשאננות, עד שהקושי מחמיר. אני חושש שלא קראת או שלפחות לא הפנמת את מה שכתבתי לך. אנא, קראי שוב. הצעתי לך פיתרון שיכול לעבוד לאורך זמן, ואת מחזירה אותי לחשיבה שאיתה התנהלתם עד כה:"או (1) שיישאר כמו שעכשיו, שטוב - (כשאת יודעת שאת במחזוריות ולא במצב יציב וטוב), או (2) שאצטרך להיפרד ממנו, או (3) שאצטרך לספוג גם הלאה?"חבל שתגררי את המצב הנוכחי על למצב שבו העניינים יהיו קשים עוד יותר שתגיעי לפתרון 2 (שכנראה יהיה המצב) או 3 (שאני מתקשה להאמין שתרצי להתמיד בו). קחי אחריות, והובילי מהלך של תיקון, שיאפשר לכם להישאר לאורך זמן ביחד.את לא חייבת לקבל את עצתי, כמובן. אבל כדאי שתהיי מודעת לה, ושתחשבי עליה שוב. לפחות בפעם הבאה שיהיו לכם קשיים משמעותיים. ואז - אל תחכו לפעם השלישית והרביעית והשלושים ושבע, כי אולי לא תהיה פעם שלושים ושבע, ואולי הפעם האחת-עשרה כבר תהיה בשלב הרבה יותר קשה לטיפול.