פערים בזוגיות: מה עושים?

נשואים כמעט עשור. בני 37 עם 2 ילדים קטנים מתחת לגיל 5.
כמעט כל הנישואים היה לנו משברים ריבים וחוסר הבנה אחת של השניה או במילים אחרות בעיות תקשורת כולל חוסר כבוד עד קללות מצידו.
היום אחרי ככ הרבה שנים אנחנו מבינים שאנחנו רואים זוגיות באופן שונה . יש לו תחביב (לדעתי בגדר ההתמכרות) של משחקי מחשב. והוא חייב להיות שם על בסיס יומי. לכן הגדרנו ימי מחשב וימי זוגיות (למרות שגם הימי זוגיות מתחילים רק ב9 וחצי בערב כדי שיקבל שעה וחצי לשחק במחשב)
הוא מבחינתו תמיד מעדיף את המחשב הוא רואה זוגיות כגידול הילדים ומבחינתו הזמן שהוא חוזר מהעבודה ב5 וחצי עד שהילדים נרדמים זה הזמן הזוגי שלנו כל עוד הילדים קטנים כי אין לו כוחות מעבר...( או במילים אחרות הוא רוצה להיות במחשב). מבחינתו אפשר מדי פעם בימי שישי לצאת או לצאת יותר לחופשות... זאת אומרת בשגרה הזוגיות מבחינתו זה הטיפול שלנו יחד בילדים ופעם ב לצאת לאנשהו...הוא קורה לי נזקקת ותלותית כי מבחינתי זה לא קשר זוגי הזמן שלנו עם הילדים... הוא גם מודה(אחרי חקירה ממני) שבימים שקבענו להיות ביחד היה מעדיף להיות במחשב...שמשעמם אותו לראות סרט במיטה וגם אין לנו אותו טעם בסרטים...
המצב ביננו חמור ביותר אין ביננו יחסי מין בשגרה מסיבות שציינתי ומסיבות פיזיות (חוסר משיכה מהצד שלו בעקבות השמנה שלי אך המצב הדדי גם הוא השמין ואני הרבה פחות נמשכת) לפני חודשיים נכנסתי בטעות להריון (הייתה הפלה טיבעית) והוא רצה את הילד...
שנים כעסתי עליו על הזלזול שלו ביחסים ביננו ...היום אני מבינה שאין מה לכעוס זה הוא ככה הוא רואה זוגיות..שכל אחד בעיניינו...גם ככה ראה בבית הוריו כל אחד תמיד עם עצמו...
אלף פעם איימתי בגירושים ואמרתי לו שאני רוצה שיעזוב את הבית אבל איכשהו בגלל הילדים וגם בגלל רגשות כלפיו לא עשיתי זאת.
שאני אומרת לו שיעזוב את הבית הוא מציע שנחיה כפרודים ובגלל שאני לא מסוגלת הוא טוען שאני מפרקת את המשפחה הזאת...
אני חושבת שאני מחפשת תמיכה שאני לא מגזימה שאני לא מפונקת כמו שהוא טוען שזה לא אמור להיות ככה ומגיע לי יותר...

אחת יקרה,
לא נראה לי שאת מגזימה. יש ביניכם פער משמעותי בהבנה של מהו שיתוף, ובכלל – בצורך שלכם זה בזה.את גם מתארת מצב שבו אתם מתווכחים על זה, כועסים, רבים, ומתקשים מאד לקבל זה את הצרכים של זה. הצורך שלו, בחלק משמעותי מהזמן שיכול להיות זוגי הוא להיות לבד (או עם המחשב, שזה היינו הך), והצורך שלך הוא שהוא יהיה איתך, ידבר איתך, יחשוק בך, כך שתוכלי להרגיש שיש לך שותף ובן זוג.השאלה שעולה בי תוך כדי קריאת פנייתך היא: "אז למה לא הלכתם לטיפול?" כלומר, ברור ומובן ממכתבך שמאד קשה לכם, ושטיפול זוגי יכול לעזור לכם, אז למה לא?ומכאן נובעת הצעתי, הדי מובנת מאליה: היות שבתנאים האלה, של הפורום, אני בעיקר רואה את התיסכול שלך, ובעיקר – שאני לא רואה איך אתם מצליחים לדבר על הפערים שלכם, אני חושב שאתם זקוקים לסיוע מקצועי.

היי תודה לך על המענה
היינו בטיפול חצי שנה שעשה אולי אפילו יותר נזק מטוב . הצעתי לו ללכת שוב לטיפול אבל הוא כבר לא מאמין בזה...זה מאוד בעייתי לשים את הצלחת הנישואים שלך אצל מטפל שלא בטוח שהוא יעזור במקרה הטוב ובמקרה הרע רק ירחיק ...
אני חייבת לשאול למה אתה חושב שטיפול יעזור לנו...אני מבינה ששם נלמד יותר לכבד אחד את השניה ואת הצרכים של השני אבל עדין מדובר פה בשני אנשים שרואים זוגיות בצורה שונה עם כל המשמעות של זה..מה יעזור לי שהוא "יקריב" את זמנו ויהיה איתי יותר לשם הצלת הנישואים אם בתוכי אני יודעת שהיה מעדיף לשחק במחשב?
פערים כאלה יכולים להשתנות אם עושים עבודה שכלתנית ומבינים את המשמעות וההשלכות אם כל אחד יעמוד על שלו(גירושים)... אבל איזה משמעות יש לזוגיות שבאה ממקום שכלתני...?! הרי בסוף הבנאדם שמוותר ירגיש תסכול ...הרגש/הצורך תמיד ינצח את ההיגיון....
אני לא יודעת אם זה נשאל פה אבל בטוח שיש מצבים שאנשי המקצוע בתחום הפסיכולוגיה יגידו ש"זה מצב נואש" והדרך לרבנות היא הנכונה...האם זה לא המקרה? ששני אנשים רוצים דברים שונים עם פערים משמעותיים?
תודה

אחת יקרה,
אז הלכתם לטיפול זוגי, וזה לפחות אומר לי שהבנתם שאתם זקוקים לעזרה.למה חשבתי שטיפול זוגי יכול לעזור לכם? – מהסיבה הפשוטה שלבד קשה לכם, שאתם מועדים לפיצוץ ולפירוק, ושלכך בדיוק נועד הטיפול – לעזור לכם להתחבר.נכון שבטיפול עולות הבעיות ועולים הקונפליקטים, ולכאורה – זה מציף את הכל, וצריך להתמודד עם זה, ולפעמים לא פשוט להתמודד עם זה גם בטיפול. לכאורה – עדיף לטאטא את זה מתחת לשטיח, לא לדבר את זה, העיקר שלא יהיו קונפליקטים ומריבות – אבל זה הרי לא מה שקורה. דברים מציקים לך, ואת מעלה אותם על פני השטח. אולי דברים מציקים גם לו, ואז הוא מעלה אותם על פני השטח, או לפחות עונה לך כאשר את מעלה אותם, ולא מקבל את דברייך ונותר פיצוץ. העובדה שאמרת ש"אלף פעם איימתי בגירושים" מעידה על תקשורת לא יעילה, כי א. זה לא עזר. העובדה היא שזה לא הרתיע אותו מספיק. ב. זה גם לא עזר כי אין לזה שיניים. אם את לא מאמינה בפעולה, היטלת את 'נשק יום הדין' ("נתגרש") מבלי שאת משתמשת בו, ולכן זה נשק לא יעיל. הוא למד את זה. ג. כי זו תקשורת שמערערת את הקשר. כאשר את אומרת את זה הרבה פעמים, מתישהו אי שם בתוך ההרבה פעמים האלו הוא מתחיל לשאול את עצמו "טוב, אז זה יכול להיות, ואם זה יקרה – איך אני אסתדר עם זה?" – ומתחיל לחשוב על אלטרנטיבות וחיים שאחרי, וזה לא מה שהיית רוצה. זה מרחיק אתכם זה מזה, והופך את האפשרות של גרושים לריאלית. אם רצית 'לטלטל' אותו כדי שיעשה את מה שאת חושבת שהוא אמור לעשות, זה לא עבד, ואת יותר מזיקה לזוגיות בזה, מאשר מועילה. העניין הוא שאת גם לא מוצאת דרך אחרת להשיג תקשורת זוגית והערכה זוגית טובה יותר, ולכן, סיוע מקצועי יכול לעזור. אבל הוא צריך להיות כזה שלא רק יעזור לכם להציף מחדש את העניינים, אלא באמת גם ליצור תקשורת טובה יותר, ויותר הבנה ואמפתיה הדדיים שיאפשרו לו להבין אותך יותר, אבל במקביל, גם לך להבין שלא תקבלי את כל מה שאת רוצה, וללמוד לקבל את זה. שני התהליכים נדרשים. ואתם צריכים כנראה סיוע מקצועי כדי ליצור את זה.כי הרי יש רק ארבע אפשרויות: האחת שתקבלו את המצב ותשלימו איתו, וכך תחיו איתו בשלום, השניה שתבינו שזה המצב ולא תשלימו אותו, ותמשיכו לחיות במצב הנוכחי ולריב, השלישית (מה שיותר סביר – כי השלב השני נראה בלתי יציב ויוליך לאפשרות השלישית), שתמשיכו לריב ומתישהו תישברו (ודי בכך שאחד מכם יישבר) ותיפרדו. וכרגע, נראה שאתם אי שם בין האפשרות השנייה לשלישית. כאשר עדיף שתהיו בין הראשונה לשניה.אבל הבטחתי גם אפשרות רביעית – וזו קבלת המצב הנוכחי ושל הצרכים השונים שלכם, אבל לא בדיוק כפי שהוא, אלא תוך כדי רצון לשפר אותו, ובעיקר – תוך הבנה שיש לכם רצון הדדי לא רק להיות ביחד, אלא גם הערכה הדדית, אמון ברצון הטוב של הצד השני בטובתכם למרות שהצרכים שלו שונים ושלפעמים הם על חשבון הצרכים האישיים שלכם. האפשרות הראשונה נראית לי לא ריאלית. כדי להשיג את האפשרות הרביעית, אתם צריכים סיוע. זה פשוט המצב.אם אתייחס למה שכתבת על עניינים רגשיים ושכלתניים – נראה שהיצגת נכון את הבעיה, אבל לא את הפיתרון שלה. כל משמעות ה'טיפול' היא לעבוד על גם העניינים הרגשיים שלנו. ראי בבקשה את הדף שלי שעוסק בזה:טיפול זוגי בתל אביב, אבל גם את הדףאיך עובד טיפול זוגישמפרט את שלבי הטיפול כפי שהם אמורים להיות.לגבי שאלתך האחרונה - האם אנשי מקצוע יגידו לך שזה "מצב נואש" ו"לכו לרבנות" - יתכן בהחלט שיהיו כאלו שיגידו לך את זה. אני לא רואה את זה כך. אני רואה את זה כהחלטה שצריכה להיות שלכם בלבד. אתם הם אלו שחיים את החיים שלכם, עם הכאבים והקשיים, אבל גם עם הפחדים של מה יהיה אם ניפרד, עם הקשיים של הפרידה, עם החרדות של "האם אשאר לבד?", ועם הכעסים, והייאוש. אף מטפל לא אמור, לדעתי, לקחת אחריות ו"לומר לך מה לעשות". קשה לכם. ללא ספק קשה לך. אם את עדיין שם, זה אומר שיש בך שביב תקווה כלשהו או שהמצב ישתפר בהמשך, או שאת תצליחי להתמודד עם זה, או שילוב של השניים. אבל אם זה המצב, ואם טיפול נכון יכול לעזור לכם ולהפיח חיים בתקווה הזו, אז עדיף. כפי שאני רואה את זה, במצבים זוגיים שהם באמת קשים, ואני לא פעם גם אומר את זה: אני לוקח אתכם למקום הכי טוב שאני יכול לקחת אתכם. אתם צריכים להחליט עם זה מספיק טוב לכם, ואם כן, יתכן שאפשר יהיה לשפר זאת עוד בהמשך - אבל אני כאן כדי לעזור להם לחיות עם ההחלטה הזו, וגם, אם אפשר ואם אתם רוצים, לנסות לשנות עוד בהמשך, גם אם השינוי הזה יהיה איטי והדרגתי.

תודה רבה לך !